דובה.
עגלגלה.
בריאה.
סחרחורת של משפטים שלא מרפים. שמכווצים כל חלקה שעוד הייתה בי.
מגיל צעיר הייתי הזאתי שצריכה להתיישר. שנולדה פגומה. שמרגישה פחות שווה כי היא לא רזה.
התמימות כילדה הצילה אותי, לא הבנתי כמה חשיבות תופסים לזה מחוץ לבועה הקצת חמימה שהייתה לי.
ואז גדלתי, והסתגרתי בתוך ים של כאב. מסתתרת בסווצ'ר. מתביישת בגוף שלי. רק רוצה שיחלפו עלי.
ואז גדלתי עוד, וניסיתי להילחם בזה ולהילחם בזה, ולנסות למרות הכל להיות כמו כולן ולהתעלם מזה שבמסיבת סוף שנה בתיכון אני לארג' ולא מדיום או סמאל.
ההצקות מהסביבה לא הפסיקו.
ההורים, ובין השאר אבא, שרומז על חדר כושר, כאילו זה מה שחשוב לו בי, מול הנערה במראה שמרגישה שהיא בסדר גמור. נכון, אבא, גדלת בבית של רזים, אבל למה הבת שלך ככה צריכה לעבור סיוטי כאב בגלל זה?
השנאה. לגוף הזה. ללחיות בתוכו. הלהרגיש לא בסדר. לא שווה=שמנה.
המלחמות הבלתי פוסקות של להיות כמו כולן. ולא טיפה עם שומן מעבר.
זהו,
אני מחליטה לאהוב את עצמי ככה. אין מי שיעשה את זה בשבילי. מסתכלת במראה ואוהבת את עצמי. למרות שאני לא רזה. הכל תלוי במבט שלי לעצמי. רק ככה אצליח להתקדם.
😔
