הוא שולל סבסוד למעונות לאברכים

כיף שיש שיח כזה..

נקבל את הלחם שלנו בצורה ניסית.

בזמן חזקיהו כולם למדו תורה והגמרא אומרת שהיתה להם סיעתא דישמיא.

זה ממש לא בעיה שמישהו עובד אבל זה דרגה יותר גבוהה ללמוד תורה.

את התגובה שלי כתבתי רק בקשר לשאלה שלך מה יקרה אם כולם ילמדו תורה—-לא נכנסת לויכוח ליברמן שוב

ההיגיון אומר לעזור כלכלית למי שכן עובד ועדיין מתקשה וחסר לו מאשר למי שלא עובד בכלל וצריך עזרה.

מה עם משפחות חד הוריות???

מה עם כאלה שהאב\אם לא יכולים לעבוד? והבן זוג עובד קשה מאד כדי לפרנס בעצמו?

יכול להיות שהאמא עובדת והבעל בכולל..וזה מספיק לילד 1,2,3,4

אבל זהו. נגמרת המשכורת של האם ולזה היא מספיקה .

כמו ללכת עם מזומן לסופר מבחינתי..אם אין לך מספיק כדי לקנות את הרשימה אז משהו צריך לרדת.

וזאת בחירה משפחתית מה: רכב? כולל? דירה? מקום מגורים? ועוד ועוד..

לא לסמוך על כספים מגורם אחר .

שחיה במדינה יהודית אני מאוד שמחה שהמיסים שלי ממנים ישיבות ולומדי תורה. כמובן שלומדים באמת (ואין המון כאלו).

אנחנו משלמים על כל כך הרבה דברים מיותרים דרך מיסים והחלק של התורה הוא יחסית שולי למימון התרבות, אוניברסיטאות וכו'

כשחיים כחברה, הגיוני להסכים שיש מגזרים שונים עם סדרי עדיפויות שונות... 

אני מבינה את הקושי של מי שמרגיש שהוא היחיד שמשלם וכל החרדים פרזיטים, רק שהוא חי ממידע מעוות. 

גם בקהילות שיש אברכים, יש עדיין המון מי שמשלם מיסים והרבה. 

ושנית - כמדינה, ממנים ומתקצבים המון דברים... והגיוני שכלל הציבור יהנה מהמימון ולכן נכון לפזר את התקציבים לפי מה שמתאים למגזרים השונים. 

וכן להכיר בזה שלמגזרים שונים סדרי עדיפויות שונים. 

מי שישמע כמה מקבלים.

בעלי מקבל דתות פחות מאלף שקל.לא שולח למעון ולא מקבל עוד שום דבר נוסף מהמדינה בגלל שהוא אברך.

אז בואו להרגע.

נשמע שיש כאלה שמאמינות לתקשורת שטוענת כל הזמן שאברכי מקבלים אלפי שקלים.

וגם באוניברסיטה יש כאלה שמחממים את הכסא.

ואיך תראי השיגים ?לפי מבחנים?

אני רק רציתי להבהיר שתורה היא משהו קצת שונה מלמוד מקצוע.

כי על התורה העולם עומד.

מדברת על אברכים רציניים שיושבים ולומדים באמת

מנסה באמת להבין למה את זה קשה לממן ואת כל הקולנוע והתרבות החילונית זה בסדר?

אז כל הויכוח לא במקום .

יאללה סיימתי

לעומת מליוני כפסים שהולכים על דברים אחרים שאין לי קמצוץ של רצון בהם

ולמען האמת לא התקבלנו למעון כי היו לפנינו בעלי הכנסה נמוכה יותר לנפש

ואני תמיד צריכה לשלוח למטפלות פרטיות, כי יש פשוט לא מתקבלת למעון/משפחתון

ב"ה אני עובדת ומשתכרת היטב,

שמשתכרות היטב ומשלמות מיסים

ושמחות לצאת לעבוד כדי שהבעל יוכל ללמוד בנחת,

עדיין בטוחים שמממנים אותנו.. ועדיין פגעים בנו בהחלטות השרירויות האלו.

וחבל שמכירים בסטודנטים לרפואה, וחוקרים וכל מיני הבלים של מדעי רוח

ולא מאמינים בתורת הנצח שלנו

של מימון?!?!?!

לתת לאברך 900 ש"ח דתות זה לממן?! 100 ש"ח קצבת ילדים זה מימון? 1000 ש"ח למעון?

מי יכול לחיות מהסכומים האלו?

20,000 ש"ח לסטודנט למדעי הרוח זה מימון.

אני עובדת משרה מלאה

ומשלמת מיסים טוב טוב למדינה,

ובוחרת לאפשר לבעלי להחזיק את העולם (כן כן כולל את המדינה שעם כל הכבוד לכלכלה שלה אין לה ולא יהיה לה זכות קיום ללא תורת ה' ולומדיה) 

עם לימוד התורה שלו (שנ.ב. מכניס למדינה כספים מתרומות בחו"ל בהיקפים גדולים).

אז יאללה, אכלנו אותה שהמדינה היהודית שלנו משתמשת בכספי המיסים לספורט ותרבות ועוד קשקושים חסרי משמעות - אבל בשביל הזכות קיום שלה ושלנו, והסיבה שאנחנו חיים כאן ולא באוגנדה, אפשר לנדב כמה שקלקלים. והלוואי והיתה לה את הזכות (והשכל) לקיים את לומדי התורה בקצת יותר מזה.

אנחנו חיים במדינה עם אנשים מכל מיני סוגים והכסף שלי  לא הולך בהכרח לכל דבר שראני מזדהה איתו.

ליברמן נבחר על הטיקט הזה ואני לא בשוק ממה שהוא עשה. מסכימה עם זה או מצדיקה את זה? ממש לא

למה צריך שדוקא שני ההורים יעבדו?

כי עכשיו הרבה נשים שעבדו יפסיקו לעבוד כי לא ישתלם להם לעבוד ולשלם אלפי שקלים בחודש על מעון.

אז הפסדנו אפילו את המיסים של הנשים.

האופציה מבחינת משפחות אברכים (לפחות באיזור שבו אני גרה) זה לא אם הבעל יצא או לא יצא לעבוד, כי הוא בטוח נשאר ללמוד! ההשפעה היא רק על האישה, וחבל...

האמת שאני מבינה את הרעיון שעומד מאחורי (בהנחה שהוא היה טהור), אבל הדרך היא פשוט נוראית בעיניי! ואפילו יש לומר מטומטמת.

יש שכירות, קניות.. ממה חיים?

בדירות קטנות מאוד, מקבלים בגדים יד שניה, אוכל ממכירות חסד שנערכות בשכונות וכו'.

לא מנסיון אישי ב"ה אבל זה לגמרי קורה!

ואז ממילא אשלם פחות מיסים

בעלי לא יצא לעבוד בשביל ה 1000-2000 שקל האלו, 

ותכנן עוד שנה-שנתים להתחיל ללמוד. השינוי הזה הוא בהחלט שיקול לפחות חלק מהשעות לעבוד (גם עכשיו הוא עובד ונכנס לו סכום ביחד עם המלגה). עם המשכורת שלי אין סיכוי לשלם מחיר מלא במעון ל2 ילדים ומצד שני לא יכולה לא לעבוד כי יש עוד הוצאות (וגם אני רוצה לעבוד).

דווקא רוב המיסים והתשלומי ב"ל וכו' הולכים לחלשים בחברה שפחות תורמים למשק.

לא אמורים להסתכל על זה בעיניים פרטיות של כל אחד. יש מגזרים במדינה שמאוד חשוב להם שיהיה פה מרכזי פיתוח ומחקר יש כאלו שחשוב להם תרבות ותיאטרון ויש כאלו שחשוב להם התורה. צריך איזונים. וגם צריך לעשות את זה בצורה נכונה שלא כל בטלן שיושב ושותה קפה בכולל מקבל כסף מהמדינה. אבל כנראה שהדרך עוד ארוכה

נעים להכיר... לא כווולם אברכים. וגם הנשים של האברכים משלמות לעיתים מספיק. 

בכל אופן כמות הכספים שהמדינה מוציאה על תחומי ענין שונים - כמו תרבות ומחקר ופיתוח ועוד הרבה - היא עצומה לעין ערוך. אנחנו ממנים מהמיסים הפרטיים שלנו המון אנשים שמקבלים משכורות ומענקים על הנ"ל... 

נכון שחלקם גם משלמים מיסים על המשכורת, אבל הם גם מקבלים הרבה הרבה יותר מהמדינה מאשר אברך. 

אז מותר שיהיה הרבה ציבורים עם הרבה העדפות והעוגה תתחלק בין כולם, זה מדינה.

באופן עקרוני זוג שהבעל אברך, מחליט לחיות יותר בצמצום. זה החלטה שלו מבחירה. וככה הוא חי עם הכנסה אחת + מלגה קטנה בד"כ. 

כשמדינה סוציאלית יש הטבות למשפחות בעלות הכנסות נמוכות, אז על הדרך אכן מקבלים כמה הטבות, אבל אלו ממש לא סכומים משמעותיים ולא על זה אפשר לחיות. 

זוג אברכי זה זוג שחי ברמה נמוכה יותר ולא על חשבון הציבור. העזרה מהציבור כיום זניחה. (כן, הנחה בארנונה ממש לא לכולם, ובד"כ הנחה היא מריבוי נפשות. אז מה עוד, כיום דתות 500 שקל גג!)

איפה כל כך הרבה חיים על אחרים?

כמו כן הנשים בד"כ עובדות מאד קשה, עד 4 (ולכן צריכות מעון)

מה הם מבקשים? שיכירו בזה שהבעל עסוק ולא יושב בבית משועמם ופנוי לשמור על הילדים. 

זה מה שמבקשים. לא הטבות מפליגות, אלא הכרה בזה שצריכים מעון בסכום סביר. 

וכרגע שללו את כל הסבסוד לגמרי. וזה מה שהזוי. זה לא בקטע של ההכנסות, אלא בקטע של עונש על זה שהבעל אברך. 

ברגע שמשפחה שבחרה להיות אברכית, תצטרך לשלם על מעון 2,000 שקל לפעמים על יותר מילד אחד, כאשר הן גם ככה חיות רק על הכנסה אחת, זה יוציא המון נשים ממעגל העבודה/יגרום להן להפחית שעות. זה לא מה שיתרום לכלכלת המדינה ולא יציל אותה. 

האברכים לא לומדים תורה כי מקבלים סבסוד של 1000 שקל לחודש על המעון. אלא כי הם מאמינים בזה ובחרו בזה.

תלמודי תורה שמוותרים על לימודי ליבה - ויתרו על תקציב, ההורים משלמים יותר. לא גרם להעביר את כולם לחינוך ממלכתי וכדו'.

ומציעה לך פעם לבדוק לעומק מה זה החרדים שלוקחים המון תקציבים. להשוות כמה המגזר מקבל לעומת מגזרים אחרים, תופתעי מאד. אבל מידע אמיתי, לא תקשורת מעוותת. 

זה ויכוח ברמה כוללת יותר על מדינה סוציאלית, כי לחגיגה הזו נכנסים גם הרבה אנשים שהם לא עובדים מבחירה. 

וגם הרבה נשים/אנשים שעובדים בעבודות הרבה יותר קלות ממני/שעות פחותות ושגם שדרשו גם הרבה פחות שנות לימוד והשקעה ממני, ולכן גם מכניסות שליש ממני. ובטח לא משלמות מיסים כמוני.

ושל נשים שבחרו להאריך חופשת לידה לשנה לדוג'.

אז למה אני צריכה לממן את החגיגה הזו להן?

אז זהו, שזה מדינה סוציאלית. ולסמן רק ציבור ספיציפי בצבע שחור, זה עצוב וחבל.

חברה שלי לומדת תואר ראשון שני ושלישי על חשבון המדינה בגלל שהמדינה מאמינה שהיא תשקיע אחרי זה במחקר בתחום. היא לא עובדת כמובן ולכן גם לא משלמת מיסים ובכ"ז המדינה משלמת לה רק כדי שתשב ותלמד כי מבחינת מדינת ישראל חשוב לפתח מחקר והשכלה. אז שוב בעיני וברור שזה עניין של גישה. מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית גם אמורה לראות ערך בלימוד תורה ומתוך כך גם לתמוך בזה כספית זה הכל

כמו שאני מממנת את האנשים שהולכים לתיאטרון או לאוניברסיטה ללמוד תואר בפילוסופיה או במזרחנות (שלא נותן אחכ כלום מבחינת תעסוקה) אני חושבת שמדינה שבהגדרה הוקמה כמדינה יהודית יכולה לתת תמיכה כלכלית לאנשים שבאמת מקדישים את חייהם או שנים מסויימות ללימוד תורה

בסדר גודל של בין 20-30 אלף שח לסטודנט בשנה. וגם סטודנט שלומד לתואר כזה זכאי להנחה של התמת

כל דקה שאתה לומד תורה אתה משאיר את המדינה הזאת על קיומה.

ארץ ישראל ומדינת ישראל לא תחזיק מעמד לולא לומדי התורה.

אולי זה נשמע מעצבן אבל זה הנכון.

התורה מחזיקה אותנו פה.

אין עניין לעשות מבחנים .העיקר הלימוד.

ואני לא מקנאה בחיברמן אם בגללו יהיו מספר אברכים שיפסיקו ללמוד.

רק רציתי לתת את הנקודה הזאת שתורה לומדים לשמה ולא בשביל משהו.

ולכן אי אפשר לדרוש מאברך שילמד לשם תואר.תפקיד או משהו.

הוא לומד תורה כי זהו קיומנו.

וכל אחד יעשה  שיקול לעצמו ולפי הנתונים שלו  מתי להשאר ללמוד ומתי לצאת לעבוד.

שאני מכירה גם רבנות או דיינות יכולים להחשב לרלוונטים לצורך העניין. רוב המשרות (שאני יודעת עליהן) האלו פשוט רוצים תואר ראשון כלשהו בתור דרישת סף בלי קשר להשכלה או ניסיון

אלא לעצם הצורך בהשתתפות המדינה בלימודים כלשהם שלאו דווקא מניעים את הכלכלה. יש דברים מעבר לפן הכלכלי והתעסוקתי שמסתכלים עליהם בחלוקה של הכסף. ובעיני ראוי שהלימוד תורה יהיה חלק מהם מעצם ההגדרה של המדינה. 

יש המון אנשים בשנים האחרונות שמסתובבים עם תואר ראשון שאין להם מה לעשות איתם או שהוא לא מקדם אותם לעבודה. אבל יש פה איזו אמירה של המדינה (שאני מסכימה איתה אגב) שחשוב לה לעודד השכלה גבוהה ומחקר ולכן שווה לה לשפוך כסף על מוסדות אקדמאיים 

רק לא במקצועות שמשקפים את ההשקעה הכספית של המדינה או מצדיקים את התואר שעשו

יכול להיות  מובטל שמטייל ולא בבית.

ההנחה היא לעודד עבודה ולא לעודד לימוד. לכן היא דרך התמת - משרד התעשיה והתעסוקה ולא דרך משרד הדתות או משרד החינוך.

יש להנחה הזאת מטרה - שאנשים יעבדו.

אברך עם כל החשיבות שלו - לא עובד.

הוא לומד

שיקבל כסף ממשרד הדתות/חינוך מצויין.

מהתמ"ת? אין קשר ואין סיבה לקבל

נ.ב. אני אברך. שבערב סופר סת"ם ולכן אני עצמאי ומקבל דרגה והנחה, כי אני עובד. 

אז אל תגידו שאי אפשר גם וגם

מכירה אברכים שמשלמים הון על צהרונים וקייטנות -באשדוד למשל.

לעומת אחרים שעובדים ולא משלמים על צהרונים כמו בעיר בית שמש

אבל גם מבין את הצד השני

אני קיבלתי מלגה של 12000 שח ממשרד החינוך על תואר שלא קידם אותי תעסוקתית בשום צורה

אבל אם כבר מדברים על חלוקה של כספים בצורה נכונה וקיצוצים..

אישית אני לא רואה שזה המקום הראשון לקצץ ומה שבאמת יקדם את המדינה והתעסוקה בתקופה הנוכחית. במיוחד בעיתוי ככ מהיר ובלי שום הכנה אמיתית שיכולה להוציא חרדים בצורה מיטבית לשוק העבודה

ממש חבל שזו הדרך שבוחרים לעשות דברים

של 900 שקל בחודש לאברך?

גם אנחנו כזוג עושים שיקולים כלכלים אם להביא עוד ילדים ..

מי שבוחר ( וזכותו המלאה ! )ללמוד ולא יכול לפרנס בגלל זה צריך לחשב מסלול מה כן הוא יכול להרשות לעצמו..

ומה סדר העדיפויות שלו..

חבל שאנשים שבאמת מקדישים שנים ללימוד תורה יפסיקו ללמוד ויתחילו לעבוד. לא עליהם תלויה כלכלת מדינת ישראל ובטח לא על ה24 שעות שהם יחפשו כדי לקבל דרגה

ולא יוציא אותו לגמלאות 

הוא רוצה להביא קבלות לממורמרים שלו ושל הציבור שלו 

לא צריך ללמוד היסטוריה 

אפשר להבין איך אנטישמיות נבנית בזמן אמת ...

(ואל תגידו לי זה לא קשור, אחרי אימרת המריצה שלו , הוא לא צריך תרגום מממני )

כביכול הוא יכול להישאר בבית להיות עם הילד או לצאת לעבוד

כנראה פשוט אי אפשר לעשות כזה שינוי גדול תוך חודשיים.

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).