בס"ד
וואו, אז מאיפה מתחילים?
אולי בכמה הקדמות *מאוד* חשובות:
- חשוב מאוד מאוד לעשות הפרדה בין *האדם* לבין *המעשה* - כל מה שאכתוב מתייחס *למעשים*
- הרצון לדבר/להאיר/להעיר/לדון בכל עניין שהוא – בא הרבה פעמים, וכמובן גם בפעם הזו, *מאהבה* ולא משינאה כמו שאפשר לטעות ולחשוב.
ההיפך מאהבה זה אדישות. כאשר מדברים על משהו, כי הוא בוער בך, כי אתה רוצה שיהיה טוב, ויותר טוב – זה כי *אכפת* לך, כי אתה אוהב, כי אתה רוצה טוב, לכולם.
והטעות שמתייחסת להכל בשחור ולבן – ואומרת שאם מישהו אומר משהו לא כדעתי זה כי הוא שונא אותי / שונא דתיים / שונא חרדים / שונא להטבים / שונא כל דבר אחר – בעצם גם לא מאפםשר לדון וגם לא מאפשר להביע את האכפתיות הזו ולהתקדם...
אם נזכר רגע באסון שקרה במירון – ששם היו הרבה אנשים טובים ויקרים שרצו לומר משהו על *התנהלות* מסוימת שיש בה לפגם, משמע – על *מעשה מסוים* - ואנשים אחרים פירשו את כוונתם כ"שנאת חרדים" או "שנאת האדם" או "אנטישמיות" – גם שם זה פספס את המטרה – מטרה שבאה כי *אכפת*, כי *אוהבים*, כי זה בוער וחשוב חיים של אנשים אחרים – חיים גם בפן המילולי של המילה, וחיים גם באיכות שלהם.
ועל ה"איכות" הזו, על המהות הזו של החיים, אני רוצה לכתוב היום. ביחס לנושא הזה כמובן של הפונדקאות ללהטב"ים...
- אני יודעת שאני כותבת ארוך, מאוד, ממש לא חובה לקרוא ואין שום "מבחן" בסוף על הדברים – רק בקשה שאם מישהו רוצה להגיב לדברים – שכן יקרא הכל בבקשה, כי אני מנסה להעביר כאן משהו שלם, וקריאה של חלקים / ריפרוף לא יוצרת אצל הקורא את כל ההבנה שלי את הדברים כפי שאני מנסה להביא כאן.
אז חשבתי הרבה אם לכתוב ואיך לכתוב, ולפעמים נראה שזה לא האדם בוחר האם ואיך לכתוב – אלא הוא פשוט מוכרח, כך לפחות אנימרגישה כרגע, משהו שבוער בבטן ומוכרח לצאת...
מקווה שהרוב כבר מכירים ויודעים שאין לי כוונה חלילה לא לפגוע באף אחד, ובטח שלא "לחפור" ולהשקיע מהזמן רק כדי "לעשות רע" או "להשחיר" מישהו אחר חלילה.
הדבר שאישית הכי בוער לי בעולם הזה – זה כל מה שקשור בשלמות המשפחה.
רק המילה הזו "משפחה" – כשהיא בשלמות הנכונה שלה – עושה לי נחת רוח גדולה מאוד.
וכל מה שמקרב בעיניי לשלמות הזו של המשפחה, בין איש לאשתו, בבלעדיות הנישואין, בקדושה של המשפחה היהודית – הוא מבורך, נצרך, חשוב, קדוש, הכרחי
וכל מה שמרחיק מהשלמות הזו, מהבלעדיות הזו של המשפחה, בים איש לאשתו, בקדושה של המשפחה היהודית – פשוט עושה לי רע בלב, גורם לי לצער עמוק וגם לכאב פיזי בגוף.
ומתוך הנקודה הזו אני רוצה להתחיל לכתוב את הכל.
כל ההסתכלות הזו בכלל על כל התופעה שנקראית "להט"ביזם", מן היסוד שלה, יש פה כבר בעיה.
לא בעיה כי האנשים לא בסדר,
לא בעיה כי האנשים רעים ורשעים וצריך לשרוף אותם חס ושלום
בעיה כי היא פוגעת עמוק עמוק במהות של המשפחה היהודית.
במהות של דבר ה'.
של התורה.
ואם הקב"ה והתורה כיוונה אותנו למה נכון ומה לא נכון,
מה אסור ומה מותר –
משמע הקב"ה, שהוא בורא העולם וברא גם אותנו – יודע *באמת* הכי טוב מה נכון לנו, לאדם שהוא ברא (רגע, כבר אתייחס לשאלה "אז למה הוא ברא אנשים ככה?!" - בעיקר בפירוט כללי על העניין בהמשך, וכמובן גם בידיעה שהקב"ה ברא אותנו בני האדם לא מושלמים - וכל אחד וההתמודדות שלו בעולם. אנו נדרשים לעשות עבודה עצמית תמידית כדי להתקדם עוד ועוד. כמובן שאי אפשר לשפוט אדם שהוא כזה וזהו, כמובן שצריך לאהוב אותו ולקרב אותו וחלילה חלילה לא לפגוע בו - אבל שוב - מדברת על המעשה עצמו, על המהות, וממש לא על האדם.
וגם אם אותו אדם בחר לחיות כך - זו בחירה שלו. אני יכולה לכאוב את הבחירה עצמה, אך אני לעולם לא אפגע בו ולא אשפיל אותו חלילה. הוא מתמודד עם דברים קשים מנשוא, והרבה פעמים האדם עשה כל מה שביכולתו ועדיין הנטייה נשארה כך. אותם אנשים שמתמודדים ומצליחים עם כזה ניסיון עצום, בטוחה שהם קרובים לקב"ה ומי אני הקטנה לידם... יש להם זכויות עצומות והם לא פחות מגיבורים בעיניי!!!)
מתוך כך, אם הקב"ה אמר שכל מה שלא במסגרת הקדושה בין איש לאשתו – הוא אסור –
אז כל מי מאיתנו שיעשה *מעשים* שמרחיקים איש מאשתו או מקדושת המשפחה – בעצם יחטא.
יחטא למטרה – יפספס את המטרה, הוא לא בכיוון.
חטא במשמעות של החטאה, זו לא הדרך הנכונה.
וכמו שאם אני אראה / אצפה / אשמע על איש שבוגד באשתו, או אישה שבוגדת בבעלה והדבר יחלחל, יזעזע, יגעיל (שוב *המעשה*! לא האדם!)
וכמו שאם אצפה בסרט פורנוגרפי אגעל ואזדעזע
וכמו שאם אראה "תופעה" ששמה פוליאמורה שזה איש עם כמה נשים או אישה עם כמה גברים
וכמו שאראה אישה עם אישה או גבר עם גבר במעשה של קירבה מינית –
כל הדברים הללו יפריעו לי אישית – לא כי האדם מקולקל או רשע, אלא כי המעשים הללו חוטאים למטרה.
הם מבטאים ריחוק משלמות וקדושה המשפחה היהודית.
אז מהמעשה עצמו, בהחלט שאפשר להירתע. בהחלט.
כן, זה מרתיע אותי לחשוב על גבר עם גבר או אישה עם אישה, בדיוק בדיוק כמו שמרתיע אותי לצפות באישה שבוגדת בבעלה או איש שבוגד באשתו או בפוליאמורה או בפורנוגרפיה או בכל דבר שאינו יחסים בקדושה ובבלעדיות בין איש לאשתו!
עכשיו התשובה לשאלה המתבקשת – אבל זה לא אותו דבר,
אבל הם לא פוגעים באף אחד ולא בוגדים,
אבל זה מרצון והסכמה של שני בגירים –
הכל נכון, אבל זו לא הנקודה עליה אני מדברת.
אני בכלל לא מדברת על הסכמה או לא הסכמה – אלא על המהות הזו.
מהות שמנתקת את הבלעדיות בקדושת ושלמות המשפחה היהודית.
מהות ש"חוטאת" למטרה, שלא בדרך הנכונה של התורה.
גם איש או אישה שבוחרים להיות יחד ביחסי מין עם עוד פרטנרים, ואפילו קוראים לזה "ריבוי אהבות", והכל בהסכמה, בגירים, מרצון וכו' – מזעזע בעיניי עד עמקי הנשמה. ממש כך.
עכשיו, למרות שאמרתי זאת כבר מההתחלה – אומרת זאת שוב –
האדם עצמו יכול להיות יקר וטוב ואהוב,
אבל המעשה הזה הספציפי לא.
ועל המעשה הזה אני מדברת.
ועל המעשה עצמו אני נרתעת.
וכמה כמה שההבחנה הזו חשובה.
גם באופן אישי, שלצערי בעלי היקר דתל"ש, וכאשר הוא עושה מעשה שסוטה מדרך התורה – למשל בכשרות נניח – זה כואב לי, זה לא טוב בעיניי. כמה שהוא האדם שאני הכי אוהבת בעולם – המעשה עצמו עדיין כואב ולא נכון בעיניי.
כך שאם אתה אוהב מישהו, אפילו מאוד,
ואפילו מעריך את האדם כולו והכי רוצה בטובתו –
זה *לא* סותר את זה שאתה יכול לא להיות מרוצה ממעשים מסוימים או לא להירתע ממעשים מסוימים.
זה פשוט שני דברים שונים לגמרי.
לגבי הפונדקאות עצמה –
אז מעבר לבעיה היסודית והשורשית שיש בכך העצמה ומתן לגיטימציה למשפחה שלמה שהיא לא לפי התורה והיהדות – משמע לא לפי דרכו של הקב"ה, משמע שזה פוגע בשלמות וקדושת המשפחה היהודית –
יש כאן עוד כמה וכמה עניינים.
עניין הילדים עצמם – שנשללת מהם הזהות הבסיסית של מי זאת אמא שלי / מי זה אבא שלי בכלל (ארחיב על כך בהמשך ההודעה ב"ה),
עניין הפונדקאית עצמה – שגם כך כל השוק הזה כזה כואב, ואישה שצריכה לעבור את זה בשביל כסף זה לא אידיאלי בלשון המעטה, יש בכך הרבה מאוד בעיות (על קצה המזלג: נשים שבשביל להתפרנס מקריבות את גופן באין ברירה אחרת, סחר ב"רחם" להשכרה, ניצול מעמד נמוך של נשים לצורך כך, פגיעה גופנית-נפשית בפונדקאית שלא ידעה עד הסוף למה היא נכנסת וזה השפיע עליה לרעה הרבה שנים אחרי וכן הלאה...) – וכדי להצליח ולענות ולפתור את כולן דרושה הרבה מאוד מחשבה ומאמץ,
וכבר עכשיו כל העניין מסובך אפילו לזוגות מאותגרי פוריות – ולגיטימציה לפונדקאות גם ללהטבים, שיכולים פיזית וטכנית להביא ילדים, בין אם זה בהפרייה או בדרך אחרת – אלא שהם בוחרים שלא – ומעצם כך שוללים את הזכות של זוגות מאותגרי פוריות שפשוט לא יכולים אחרת, והכמות של הצורך בכך רבה הרבה יותר מההיצע – כך שבוודאות זה פוגע גם בהם ישירות. וזה על חשבונם ישירות. וזה שוב מוסר כפול שקובע שאפשר לפגוע במישהו אחר על הדרך כל עוד אני משיג את מטרתי תהא אשר תהא...
וקצת להרחיב על כל התופעה עצמה:
מדברים הרבה על ההפסדים והחסרונות של מה יקרה אם *לא* כולם יכילו בכזו פתיחות והכלה את התופעה הלהטבי"ת
אני רוצה להתייחס קודם כל למה יהיו החסרונות וההפסדים אם דבר שכזה *כן* יקרה.
מה אנחנו עלולים להפסיד אם באמת תופעת הנטיות ההפוכות, הלגיטימציה, ההכרה, ההכלה והאובר-בעד התופעה של זוגות חד מיניים תהיה רווחת ומשוחררת תחת כל עץ רענן:
א.עיקרון הרצף:
כידוע, רוב בני האדם באשר הם מצויים על הרצף שבין משיכה מוחלטת אך ורק למין השני לבין משיכה מוחלטת אך ורק לאותו המין – הם נעים ברצף הזה ואחוז הנמצאים בקצה שלו הוא בהתאם.
לו יצויר שתופעה זו של קבלה הכלה והערצת הנטיות ההפוכות אכן תקבל במה אבסולוטית – הרבה מהאנשים שנמצאים על הרצף, ולא בקצהו, ירגישו/יחשבו שהם יכולים, ואולי אפילו "צריכים" בעצם להיות עם אותו המין שלהם,
זה עלול ליצור מצב של מעין "לחץ חברתי" או "נורמה חברתית מקובלת" או "זה מה שנחשב" / "זה מה ש"אין"(א עם חיריק) – ודבר זה עלול לגרום ליותר ויותר אנשים וזוגות חד מיניים.
אז מה רע בזה? יש כאלה שישאלו,
הרע בזה הוא שפשוט יותר ויותר מאוכלוסיית העולם תהיה לא טבעית.
הטבע הוא מוחלט.
יש איש, יש אישה.
יש זכר, יש נקבה.
הקב"ה ברא אותנו ככה,
שונים פיזית, שונים ביולוגית, שונים פסיכולוגית,
ההתרבות האנושית היא תוצאה ישירה של טבע פשוט זה
מהביצית של האישה ומהזרע של האיש נוצר דור ההמשך
וכך העולם מתקיים.
כבר אלפי שנים.
אי אפשר לקבול על הטבע הפשוט הזה, העולם לא יוכל להתקיים אחרת, ההמשכיות של העולם פשוט לא תוכל לקרות באופן בו היא צריכה לקרות.
ב. גיל ההתבגרות, הנוער של העולם כולו:
כידוע, בגיל ההתבגרות הילד או הילדה עוברים שינויים רבים וקיצוניים בתקופת זמן קצרה.
הם מוצפים ברגשות, בהורמונים, בשינויים פיזיים בגוף,
ואחד מהדברים בהם זה בא לידי ביטוי, הוא הזהות המינית שלהם.
הזהות המינית של בני האדם בגיל ההתבגרות עדיין לא מגובשת דיה.
היא עדיין בהתהוות, בתהליך גיבוש, היא עדיין לא חתומה וברורה.
ולו יצוייר שתופעת הקבלה האבסולוטית של הלהט"ב אכן תתרחש – בני נוער רבים רבים יהיו אפילו עוד יותר מבולבלים.
הם יוכלו לטעות ולחשוב שאם נערה חשה איזשהו רגש של משיכה לחברתה – היא כנראה לסבית, בעצם לא כנראה, זה בוודאות! היא לסבית!
ואם נער יחוש איזשהו רגש של משיכה אפילו הכי קטנה לבן מינו הוא יחשוב ויהיה בטוח שהנה, הוא הומו!
ובגלל כל האידיאליזציה שיש סביבו והקבלה האבסולוטית הזו הוא אפילו לא יטרח לחשוב אחרת,
לחכות,
לראות איך זהותו המינית תתגבש,
הוא פשוט ישים על עצמו תווית של "אני הומו. נקודה!"
ומה רע גם בזה? יהיו עוד כאלה שישאלו.
אז הרע בזה שאחוזים נכבדים מאותם בני נוער מבולבלים ועדיין לא מגובשים מינית פשוט יטעו.
הם יטעו לחשוב, ימהרו להגדיר, את עצמם ואת חבריהם.
הם יוכלו לחיות חיים שלמים במחשבה ו"ידיעה" שהם בטוח הומואים/לסביות, כי ככה הם הרגישו אי שם בשנות העשרה.
וזה הרסני.
לא פחות.
זה הרסני כי כמות הנוער היא עצומה,
הבילבול הוא עצום
כל המכבש הענקי והמשומן היטב הזה מכל הבחינות רק לוחץ להם עוד יותר על המוח, על הלב, על הרגשות.
כל נער אחד כזה וכל נערה אחת כזו, זה עוד בית שלם.
זה עוד דור שלם של ילדים שיגדלו בלי אמא, או בלי אבא.
זה עוד דור שלם של ילדים שיגדלו עם זהות חצויה, כן כן, רק חצי מהזהות האישית שלהם יהיה ידוע להם (וגם זה במקרה הטוב) ואילו החצי השני – מלכתחילה יהיה מחוק!
פשוט כך! מחוק!
לא תהיה להם *שום* דרך לדעת מניין באו, מה הזהות שלהם, מי הם בכלל בעולם הזה למען השם?!
מה המטען הגנטי שלהם?
מי היה אבא שלהם?
מי הייתה אמא שלהם?
הבעיות הפסיכולוגיות שיווצרו מכך הן עצומות.
הבעיות והתסבוכים הרגשיים-נפשיים שיווצרו מכך הן עצומות.
הבעיות של הזהות הפנימית והאישית שיווצרו מכך יהיו עצומות.
אז כן,
לקבל קבלה אבסולוטית את התופעה בלי להניד עפעף,
זה לדון טונות על טונות של ילדים וילדות, נערים ונערות – לחיים שכאלה.
זה לא מוסרי. לא פחות מהמילה הזו לדעתי –
זה ל א מ ו ס ר י!
מי שמנו שופטים לגרום את כל זה אפילו לנער אחד? למען השם, מי?
ויהיה מדובר במספרים פשוט מפחידים.
משפחות שלמות של הרס וחוסר זהות וחוסר ממרכיבים כל כך משמעותיים
כל כך בסיסיים באדם באשר הוא אדם.
צריך לתת לנוער להתבגר בשקט.
לגבש זהות מינית בשקט.
לדעת שגם אם הם מרגישים כל מיני תחושות זה לא וודאי, זה לא הכרחי, זה יכול להיות הפיך, הם אולי יכולים להימשך לבני המין השני בהמשך החיים, ולחיות חיים מלאים בעונג סיפוק אהבה ותשוקה. למה לקחת זאת מהם?
(מצרפת כאן כמה מילים שנכתבו בנושא בעבר ע"י אישה מדהימה שעובדת בהתמודדות בהתמכרויות, היא הייתה מאוד פעילה באתר כיפה והניק שלה היה MILLIB:
"הלחץ החברתי והתקשורתי להגדיר את הנטיה החד מינית כמולדת או גנטית, לא הופכת אותה בהכרח לכזאת.
הייתה כתבה על זוג תאומים זהים שאחד מהם הגדיר את עצמו כהומוסקסואל ואילו השני הגדיר את עצמו כסטרייט.
זוג תאומים זהים נושאים כידוע את אותו המטען הגנטי, שהו יחדיו באותו הרחם עם אותה סביבה הורמונאלית והיו מחוברים לאותה השיליה.
בגדול, אני סבורה שאכן מעט מן המעט שבין המגדירים את עצמם הומוסקסואלים הם אכן כאלה מלידה.
האחוזים שלהם ביחס לסטרייטים אמורים להיות דומים לאחוזי כל טעות או מוטציה אחרת של הטבע.
אבל הפלא ופלא - האחוזים גבוהים בהרבה עד כמעט שהסטרייטים הופכים להיות אוכלוסיית מיעוט נכחדת.
הטבע לא עד כדי כך טיפש שמוטציה שמונעת ריבוי טבעי תהיה נפוצה כל כך.
מה כן?
שוב אני נדרשת למחלת ההתמכרות.
יש כאלה שעברו טראומות כאלה ואחרות שגורמות להם לחפש ריגושים במחוזות אסורים. יש כאלה שקשיים בקשר עם ההורים דוחף אותם "להעניש" את ההורים באמצעות המעשה שהכי יזעזע את ההורים. יש כאלה שבאמת מחפשים את עצמם והחיבוק המזמין של הקהילה הלהט"בית מושך אותם לשם עד שקיעה מוחלטת.
תראה, ממש כמו בחברה נרקומנית שבה התעודה היחידה שאדם צריך להציג כדי להיות חבר בה היא תעודת לידה, לא צריך להתאמץ ולהציג השגים אקדמאיים או כלכליים או ערכיים, כך גם בקהילת הלהט"בים. מספיק שאזהה את עצמי כלהט"ב, ואחובק בחיבוק חם. זה נורא מושך ומלטף אגו פצוע. לא פלא אם כן, שרבים נמשכים להצטרף לקהילות הללו .
צריך להבין שכולנו נמצאים על רצף של משיכה מינית.
חוץ מהקצוות הברורים, כולנו יכולים להתרגל ולהמשך לכל אחד מהמינים.
אז האם יש בזה אלמנט של בחירה? - כנראה שברוב המקרים כן.
בת של חברתי הכריזה בהיותה בת 20 שהיא לסבית ואף חיתה עם בחורה אחרת.
כעבור כמה שנים באוניברסיטה הכירה את מי שהיום הוא בעלה ואבי שני ילדיה."
עד כאן דבריה של אותה אישה.)
וממשיכה את דבריי:
ושוב ההבהרה החשובה גם כאן -
שאני לא מדברת על כל אותם אנשים ונשים שהם בוודאות כן הומואים/לסביות,
והם בוודאות גם בגיל 30 נמשכים אך ורק לבני מינם.
עליהם אני לא מדברת כי ככה הם וזהו.
צריך להתייחס אליהם באהבה רבה, בכבוד, בטוב.
אבל את המעשה עצמו, את התופעה עצמה צריך להוקיע,
צריך לומר – עד כאן! לזה אני לא מסכים
זה לא נכון בעיניי.
וכן, מותר שזה לא יהיה נכון בעיניי.
אם קרובת משפחה או קרוב משפחה הם לסבית והומו – אז אני אוהב אותם עד אין קץ, אכבד אותם, אחיה כרגיל איתם, אבל הם ידעו בוודאות שאני לא מסכימה עם המעשה עצמו, אני לא אשמח לשמוע וגם לא אסכים לשמוע מה הם עושים בחדרי המיטות שלהם (שבלי קשר גם זוג הטרוסקסואל לא אמור לשתף, אז בגדול אין פה שוני בכלל), והם ידעו שדעתי כדעת התורה וכדעת הקב"ה – שהמעשה עצמו אסור, אסור ולא נכון, אסור ולא נכון ולא טוב.
בפועל בחיי היומיום לא אפגע בהם לעולם, לא אשפיל, לא אכאיב ולא שום דבר רע.
ג. הילדים
זה קצת אבסורדי, כי בעולם שלנו בכלל ובארץ שלנו בפרט הילדים הם קודש הקודשים, הם המקום היחידי שעליו יש קונצנזוס שלם שהם יקרים מפז, שבהם אסור לפגוע ולו פגיעה הכי קטנה, שהם בבת עיננו, העולם שלנו והחיים שלנו.
ודווקא בהם, בילדים, התופעה הזו של הקבלה האבסולוטית של הלהטביז"ם הכי פוגעת.
הכי הכי פוגעת.
וכל כך למה?
כי כמו שהזכרתי חלקית בסעיף ב, ילדים משחר היווצרותם צריכים שהצרכים הפיזיים, הפסיכולוגיים והרגשיים שלהם ימולאו.
וכאן גוזרים על דורות שלמים של ילדים שיחיו מלכתחילה עם צרכים לא ממומשים,
מונעים מהם את הזכות הבסיסית לגדול עם אמא
מונעים מהם את הזכות הבסיסית של ילד לחיות עם אבא
מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מהי הזהות של אמא? מי היא?
מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מהי הזהות של אבא? מי הוא בכלל?
מונעים מהם את הזכות הבסיסית לדעת מי הם? מה הזהות שלהם עצמם?
מאיזה מטען גנטי, סביבתי ורגשי הם הגיעו?
מה אבא אהב לעשות? מהן התכונות שלו? מה היה לו קשה בחיים? איך הוא התגבר?
מה היה הריח של אמא? איזה תבשילים היא הכינה? מה אמא שלה לימדה אותה? מה היא למדה בחיים האלה?
אז כן, אמא ואמא יאהבו את הילד הזה וינסו להעניק לו כל מה שהן יכולות.
אבל מה לעשות שכל מה ש*הן* יכולות זה לא מספיק?
זה לא מספיק כי כבר גדולי הפסיכולוגים אמרו שילד צריך אבא ואמא.
לא רק אבא.
לא רק אמא.
לא אבא ואבא.
לא אמא ואמא.
אבא ואמא!
את שניהם!
את התכונות של שניהם,
את הזהות של שניהם
את הביטחון הזהותי-פסיכולוגי-רגשי שרק שניהם, אבא ואמא יכולים לתת.
וכמה שאבא ואבא
ואמא ואמא
יאהבו את הילד –
זה אף פעם לא יהיה מספיק
כי זה קורא תיגר על הזהות הבסיסית של הילד
ועל המבנה הפסיכולוגי הבסיסי של הילד.
אז יש אבא ואבא שאוהבים,
או יש אמא ואמא שאוהבים –
אבל הילד ***אפילו לא יודע*** מיהי אימו הביולגית?!
מיהו אביו הביולוגי?!
מהם הזורשים שלו?
הזהות שלו?
המטען הגנטי שלו?
השייכות שלו?
זה מרכיב כה בסיסי, שכל נער ונערה וכל ילד וילדה נצרכים אליו ושואבים ממנו את מי שהם – הזהות.
וכאשר יש ביצית כלשהי או זרע כלשהו והילד מנותק מהזהות ולא יודע בכלל מיהם חצי שלם מהוריו – יש בכך פגיעה אנושה בילד עצמו!
וזה שונה לגמרי מיתומים וכדומה – כי הם *יודעים* מי היו אמם/אביהם הביולוגי, יש להם מורשת שלמה, יש להם שם, זהות, שורש, ידע, מהות – מה שאין כן לכל אותם הילדים שבאים באופן הזה של חד מיניות.
אז כל אותם הורים מוכנים לקחת זאת על עצמם?
כי למה?
הם, ההורים, יודעים מי אבא שלהם? ומי אמא שלהם?
יודעים מאיפה באו?
יודעים מי הם?
אז למה לגזול זכות בסיסית זו מילדם שלהם?
אני חוששת שבעוד 20 שנה,
כל הילדים שגדלו בלי אמא/אבא פשוט יקימו קול מחאה גדולה
וזה פשוט יבוא *מהם* – מהפנים של הבפנים
והם יצעקו את מה שהם לא יכולים ל צעוק עכשיו כי הם קטנים או כי הם עדיין לא נוצרו-
הם יצעקו – מה עשיתם לנו?
למה? למה אני לא יודע מי אני? מי זה אבא שלי? מי זאת אמא שלי?
יש בי כל כך הרבה חסר בגלל זה, בכל כך הרבה מובנים בחיים.
אולי הם אלה שיעצרו את הגל המטורף הזה.
ואז לאף אחד לא יהיה מה להגיד.
כי הם הילדים שלנו.
מה יש לענות ולומר לילד ששבור כי אין לו אמא או אבא? לילד שלא יודע מהי הזהות הבסיסית שלו?
שכל חייו חשב מי הם?
חלם וקם מזיע באמצע הלילה ממחשבות מטריפות מוח של מי יכול להיות אבא ואמא שלי?
שניסה לחפש עד כלות במשך שנים קשר ביולוגי כלשהו?
אז אומר שוב,
ילדים שכבר כאן, בעולם,
והורים חד מיניים שכבר הביאו לעולם – עליהם אני לא מדברת. כי הם כבר כאן.
אז הם יתנו את האהבה הכי גדולה לילדים האלה, ואני בטוחה שיש להם המון המון אהבה.
והם גם יקטפו את הירח בשביל הילדים האלה כי הם כל כך אוהבים אותם וינסו לתת להם כמה שאפשר.
אבל למה להמשיך את התופעה הזו במימדים מפלצתיים?
לדעת נכוחה שמתן לגיטימציה אבסולוטית לתופעה הנ"ל יגרום לעוד מיליוני ילדים כאלה?
צריך שקולם של הילדים העתידיים האלה ישמע. ולצערי הוא פשוט לא נשמע בשיח.
ד. התורה
מעבר לכל הפילפולים וההסברים שמתיימרים להיות יותר מוסריים או פחות מוסריים, ניצבת התורה.
התורה המוחלטת. היציבה. הקדושה.
האלוקית.
ובתורה כתוב שזה אסור.
ובתורה השם אומר לנו בפירוש שזה לא טוב ושזה אסור.
אז למה לא לתת לגיטימציה?
כי כך השם ציווה.
זהו. בלי כלום.
רק כי כך השם ציווה.
ובתור יהודים מאמינים, שהעולם הזה נברא מהבורא,
שהתורה היא אלוקית וניתנה במעמד הר סיני בפני עם שלם,
אנחנו עושים מה שצווינו ע"י הבורא.
אז כן,
נגיד שזה אסור.
נגיד שזה לא טוב.
כי כך אמר ה'.
ה.
שמעתי טיעונים מטיעונים שונים שאומרים "אם את תשללי את הלגיטימציה אז נער בגיל 15 שנמשך לחבר שלו יחתוך לעצמו את הורידים ויתאבד" –
אז אני עונה
קודם כל לעצמי
אח"כ לעצמי שעונה זאת לילדיי שלי, שהרי כל מה שאני מאמינה בו ומסבירה לבת שלי ולשני הבנים שלי – הוא הכי ברור ונהיר לי, ולכן זו אינדיקציה בשבילי לדעת האם באמת הנושא הזה יושב אצלי בלב ובראש בצורה שלמה ואחידה אם לאו.
ואז עונה למי שטען מה שטען:
"אני" לא שוללת, זה הקב"ה ששולל ומכך גם אני הקטנה, זו התורה הקדושה ומכך גם אנוכי הקטנה.
ואם הוא יתאבד ח"ו?
אז זו כבר בחירה שלו. לגמרי.
כי אפשר לטעון זאת על הכל, פשוט הכל.
אני יכולה לטעון שלפני אי אילו שנים שהייתי ילדה-נערה אנורקסית וחשבתי להתאבד, זה בגלל שכל העולם המערבי שהייתי חשופה אליו בסרטים, פרסומות, שלטי חוצות וכו' האדירו את אידיאל הרזון – אז אסור שתהיה טלווזיה בכלל, ואסור שיהיה שום תוכן עם נשים רזות בכלל ואסור לי גם לראות נשים רזות ברחוב בכלל – כי אז אני עלולה ח"ו להתאבד.
וזה לא נכון.
אם אני בוחרת להתאבד זה כי יש *אצלי* בעיה, זה כי הייתי חולה, הנפש שלי הייתה חולה במחלת האנורקסיה נרבוזה.
אז אני לא יכולה להאשים אחרים, אני צריכה לטפל בעצמי, לצאת מזה, להיות עם נפש בריאה ואז כל מה שיקרה לי בחיים (וקרה הרבה...) לא ישבור אותי ולא יעלה על בדל שפתיי ומחשבתי ליטול את חיי לעולם. ולא משנה מה אעבור.
גם כאן, נער שנמשך לבני מינו ובגלל הכרה או אי הכרה כזו או אחרת מתאבד – זה שלו. לגמרי.
זה כי הנפש שלו הייתה איפשהוא חולה, לא חזקה מספיק.
זו לא אחריותי כלל וכלל.
הורים שילד שלהם באמת בעל נטיות הפוכות, צריכים לחזק אותו שהוא אדם אהוב ולא משנה מה,
שיש לו עוד מיליון צדדים אחרים באישיות ובתרומה שלו לעולם מלבד רק עם מי הוא שוכב או ישכב,
ושהוא חשוב ויקר להם, לקב"ה, ולעולם כולו.
הוא צריך להיות עם חסינות נפשית ולא לרצות להתאבד כי החבר צחק עליו,
בדיוק כמו שנער שמן לא יחשוב להתאבד כי החברה צחקה עליו שהוא שמן.
ו. אכן, גם אני מרגישה שהשיח בנושא הזה נהיה מוטה.
נהיה קצת מפחיד, או בעצם הרבה מפחיד לומר מה אתה באמת חושב.
אנשים ישר מקטלגים אותך, חושבים שאתה חשוך,
ולא משנה שבכל החיים העשירים והמגוונים שלך הם מכירים אותך כמישהו טוב, נבון, ערכי – כל עוד אמרת את המילה המפורשת, את ה-דבר-שאין-לנקוט-בשמו- שהוא – אני נגד תופעת הלהטביז"ם!
אם אמרת זאת – אתה מחוק.
מחוק!
גם בעיני חברים,
גם בעיני משפחה,
גם בעיני המדינה,
גם בעיני החברה.
ולא רק שאתה מחוק,
יש כאלה שיגדילו לעשות ואף יפגעו בך בפרנסה,
אף יעודדו לשים אותך בכלא (!) על כי חשבת אחרת,
לשלול ממך את הרשיון לעבודה,
ובכללי, להדיר ולגרש אותך מהציבור,
שלא יהיה מישהו חשוך שכזה שיעז ויאמר את דעתו.
אז נכון שלא כולם ככה, אבל זו בהחלט הרוח שלפחות אני אישית מרגישה.
וזה עצוב, וכואב. מאוד.
ואני הקטנה מרגישה שפשוט אין ברירה,
שאם פשו והתרחבו עד-כדי כך הקולות האלה, אז הקולות הנגדיים חייבים להיאמר!
חייבים להישמע!
זה כמו צו השעה לע"ד
שיקומו אנשים שחושבים אחרת ויגידו!
ולא יפחדו!
כי זו פשוט חובה.
אי אפשר ככה יותר עם סתימת הפיות הזו.
ואם אני הולכת לפי פוסקים שסוברים שיהרג ובל יעבור כולל את זה,
אז אני אהרג ולא אעבור!
אז אני אושפל ואחשב כחשוכה ונוראית ולא אעבור לסדר היום בלי לדבר ובלי לומר את דעתי!
כי זה חשוב לי!
כי זה בוער בי!
כי אני בעד אנשים
כי אני בעד ילדים
כי אני בעד בריאות נפשית לילדים
כי אני בעד המשפחה
כי אני בעד הטבע שמחזיק כבר אלפי שנים
כי אני בעד התורה
כי אני בעד הקב"ה
כי אני בעד האנושות כולה.
אז אני יודעת שיהיו כאלה שיקראו את דבריי ויזעמו עליי,
כי לא כ"כ משנה מה האדם שאומר או כותב משהו מתכוון – בסוף מי ששומע/קורא את הדברים יכול לפרש אותם באלף ואחד פרשנויות.
לפי כל החוויות, הזיכרונות, הרגשות והמכלול שלו עצמו – וגם אם התכוונתי לטוב יכולים דבריי להתפרש אצל אי אילו אנשים כרע.
אז אני אומרת כאן בכל זאת – התכוונתי לטוב.
הרגשתי חייבת לכתוב.
לעולם לא אקרא לפגוע באנשים,
לעולם לא אשפיל אנשים ולא אתייחס אליהם בגועל,
אני אוהבת גם מי שעם נטיות הפוכות, בתור האדם שהוא, ואתייחס אליו תמיד בכבוד הראוי לאדם.
אבל את התופעה של הלגיטימציה האבסולטית הזו,
את התופעה של סתימת הפיות החד צדדית,
את התופעה של האדרת הנטיות ההפוכות והפיכתם לנורמה ולאידיאל,
את התופעה של מצעדי גאווה בראש חוצות על עצם המעשה שהוא אסור ולא נכון בעיני הקב"ה והתורה, ומתוקף כך גם בעיני הקטנה,
את התופעה ששמה את המעשה בגאון ובראש חוצות בכל הסרטים, הסדרות, בתי הספר, הצבא וכל מקום שבו נמצאים ילדים וילדות רכים ובני נוער שעדיין לא מגובשים ומבלבלת אותם כזה בילבול נורא,
את התופעה שבמקום שמי שבלית ברירה כזה או כזו – ובצנעה עושה או לא עושה מה שהוא עושה בחדרי חדרים – צועק זאת בגרון ניחר ומראה לעולם כולו בגאווה כאילו יש במה להתגאות,
את התופעה שגם מי שחוטא מסתיר את חטאו, לפעמים מתבייש בו, ובטח שלא מתגאה בו – שנהפכה להיות שכל מי שחוטא לא מסתיר אלא מקצין, לא מתבייש אלא גאה, לא שומר זאת בינו לבין עצמו וקונו- אלא דורש (דורש!) שכ-ו-ל-ם יקבלו את המעשה הזה שהוא עושה, ימחאו לו כפיים ויתנו לו שכוייח גדול על מה שהוא עשה!
את התופעה שהופכת אנשים טובים וערכיים שרק רוצים להיטיב ואוהבים את האדם עצמו אבל לא את המעשה – וקוראים להם אנשים דוחים, מגעילים, חשוכים, שונאי אדם, הומופובים ועוד שלל מחמאות-
את כל התופעות הללו- לא. אני לא אוהבת אותן.
בתקווה שדברים היוצאים מן הלב יכנסו אל הלב – במהות שלהם, בכוונה האמיתית של האהבה שבהם, אהבת האדם עצמו, האכפתיות ולא האדישות, וכמובן שלילה בכל מכל של פגיעה או יחס לא מכבד לאדם עצמו חלילה, בכל שלב שהוא.
