לא יכולה יותר.
הכל התחיל היום בבוקר, היה לי תור לבדיקת דם ב8:45. בדיקת דם שהייתי אמורה לעשות אחרי הלידה, היום הקטן כבר בן חצי שנה, אבל לא מצאתי זמן.
אני עם הקטן בבית + לומדת
הגדול במעון (3)
הערתי את הגדול "מוקדם" כדי שאספיק להתארגן ולקחת אותו למעון.
הוא החליט שהוא רוצה שאבוא לשבת לידו בזמן שהוא אוכל,
אמרתי לו שאגיע אחרי שאסיים להתארגן. (ככה זה כל בוקר)
דווקא היום הוא התחיל לצרוח, לא מצא חן בעיניו. הוא. רוצה. עכשיו.
התעצבנתי עליו (לא בסדר מצידי, אבל הייתי לחוצה), מה שרק החמיר את העניין. סצנות בכי נוראיות. לא הייתה לי סבלנות וכוח להתמודד.
עד שבעלי היקר קם, הוא התעצבן שאני מעוצבנת כועסת.
יופי, אחלה המשך יום.
מפה לשם, הבנתי שלבדיקת דם אני לא אספיק. התבאסתי על הצום, אבל שיחררתי.
התחלתי את הבוקר מחדש עם הגדול, נתתי לו לשמוע שירים וקצת להירגע. הבאתי לו לאכול, החליט שהוא לא שבע, ועוד לא שבע. ואז החליט שהוא גם לא רוצה ללכת למעון (אני בלי רכב)
בינתיים הקטן נרדם במיטה סוף סוף. עכשיו אני אוציא אותו למעון ואעיר אותו??
בסוף בסוף מצאתי מישהו שישמור על הקטן, לקחתי את הגדול למעון בחום.
ב10:00 נגמר החלק הראשון של היום.
ממשיכים לקטן, הוא כל הזמן אוכל! מניקה מלא, זה לא מספיק לו. אז כל שעה וחצי הוא רוצה לאכול, מנסה להניק, כשנגמר לי הכוח כבר אז מביאה מטרנה. זו לא קפיצת גדילה, זה כבר בערך חודש ככה.
ניסינו להתחיל מוצקים, לעת עתה הוא לא זורם מספיק כדי שזו תהיה ארוחה.
אני מותשת מכל העניין סביב האוכל הזה. נגמר לי הכוח.
בעלי חוזר מהעבודה רק בסביבות 18:00, אז אני גם מחזירה את הגדול ברגל מהמעון (רבע שעה הליכה)
חפרתי ממש, אבל הייתי צריכה לסדר כל מה שמפריע לי.
אני אמורה ללמוד, ולא מצליחה.
נגמר לי הכוח
אני חסרת סבלנות
מרגישה שהגדול מנהל לי את החיים, הוא מקובע מאוד ואני לא מצליחה מספיק להתמודד עם זה.
פשוט אין לי כוחות לשמוע אותם יותר בוכים
אין לי כוח עוד פעם להניק, עוד פעם להכין בקבוק
עוד פעם לשמוע את הגדול מתלונן על משהו
אומר שהוא רעב אבל לא רוצה שום דבר
ולקינוח, הזמנו מישהי לאכול אצלנו היום ארוחת ערב.
ביקשתי מבעלי שיקנה משהו, אבל רק אם הוא יצליח לחזור עד 17:30. מפה לשם, מסתבר שהוא עדיין בסופר.
איך אספיק להכין? אין לי מושג.
אין לי כוח יותר לכל העומס הזה
אין. לי. כוח
הכל התחיל היום בבוקר, היה לי תור לבדיקת דם ב8:45. בדיקת דם שהייתי אמורה לעשות אחרי הלידה, היום הקטן כבר בן חצי שנה, אבל לא מצאתי זמן.
אני עם הקטן בבית + לומדת
הגדול במעון (3)
הערתי את הגדול "מוקדם" כדי שאספיק להתארגן ולקחת אותו למעון.
הוא החליט שהוא רוצה שאבוא לשבת לידו בזמן שהוא אוכל,
אמרתי לו שאגיע אחרי שאסיים להתארגן. (ככה זה כל בוקר)
דווקא היום הוא התחיל לצרוח, לא מצא חן בעיניו. הוא. רוצה. עכשיו.
התעצבנתי עליו (לא בסדר מצידי, אבל הייתי לחוצה), מה שרק החמיר את העניין. סצנות בכי נוראיות. לא הייתה לי סבלנות וכוח להתמודד.
עד שבעלי היקר קם, הוא התעצבן שאני מעוצבנת כועסת.
יופי, אחלה המשך יום.
מפה לשם, הבנתי שלבדיקת דם אני לא אספיק. התבאסתי על הצום, אבל שיחררתי.
התחלתי את הבוקר מחדש עם הגדול, נתתי לו לשמוע שירים וקצת להירגע. הבאתי לו לאכול, החליט שהוא לא שבע, ועוד לא שבע. ואז החליט שהוא גם לא רוצה ללכת למעון (אני בלי רכב)
בינתיים הקטן נרדם במיטה סוף סוף. עכשיו אני אוציא אותו למעון ואעיר אותו??
בסוף בסוף מצאתי מישהו שישמור על הקטן, לקחתי את הגדול למעון בחום.
ב10:00 נגמר החלק הראשון של היום.
ממשיכים לקטן, הוא כל הזמן אוכל! מניקה מלא, זה לא מספיק לו. אז כל שעה וחצי הוא רוצה לאכול, מנסה להניק, כשנגמר לי הכוח כבר אז מביאה מטרנה. זו לא קפיצת גדילה, זה כבר בערך חודש ככה.
ניסינו להתחיל מוצקים, לעת עתה הוא לא זורם מספיק כדי שזו תהיה ארוחה.
אני מותשת מכל העניין סביב האוכל הזה. נגמר לי הכוח.
בעלי חוזר מהעבודה רק בסביבות 18:00, אז אני גם מחזירה את הגדול ברגל מהמעון (רבע שעה הליכה)
חפרתי ממש, אבל הייתי צריכה לסדר כל מה שמפריע לי.
אני אמורה ללמוד, ולא מצליחה.
נגמר לי הכוח
אני חסרת סבלנות
מרגישה שהגדול מנהל לי את החיים, הוא מקובע מאוד ואני לא מצליחה מספיק להתמודד עם זה.
פשוט אין לי כוחות לשמוע אותם יותר בוכים
אין לי כוח עוד פעם להניק, עוד פעם להכין בקבוק
עוד פעם לשמוע את הגדול מתלונן על משהו
אומר שהוא רעב אבל לא רוצה שום דבר
ולקינוח, הזמנו מישהי לאכול אצלנו היום ארוחת ערב.
ביקשתי מבעלי שיקנה משהו, אבל רק אם הוא יצליח לחזור עד 17:30. מפה לשם, מסתבר שהוא עדיין בסופר.
איך אספיק להכין? אין לי מושג.
אין לי כוח יותר לכל העומס הזה
אין. לי. כוח
