”הי את! מה את נישענת על הכותל? אסור!” איזה אחת קראה לי בזעזעוע
הרמתי את הראש, הנהנתי וזזתי מעט שחלילה לא אשען על הקיר הקדוש.
ופתאום דמעות עלו לי בעיניים, למה אסור לי להישען על הכותל? למה אסור לי להישען על הקדושה? למה אסור לי להישען חזק יותר, ממש להיצמד ולנסות להרגיש את הקדושה, שתיהיה קרובה אלי יותר? למה???
אסור לי לבקש להיות קרובה לאלוקים? אסור לי לדמיין שעוד כמה רגעים ספורים הקיר הזה שאני ניצמדת אליו בחוזקה יהיה חלק מהמקדש?
אולי נכון, אני לא כמוך שמדברת עם אלוקים עם סידור ומילים מקודשות שנכתבו ע”י צדיקים.
נכון, אני בכלל לא מדברת פיזית, רק הלב שלי צועק, זועק, מנסה לזעזע את יסודות העולם.
את צודקת. זה לא קלאסי. ואת גם לא היית אמורה להבין שההישענות הזו היא שאיבת הכוחות שלי לזמן הקרוב. באמת את לא אמורה להבין. והכול בסדר ולפי הספר מבחינתך ואני סבבה עם זה. בערך