נכנסתי אליה הביתה, והוא שכב על הרצפה.
הוא היה שיכור, והוא בכה
ודיבר על זה שאין לנו בית מקדש. בכה על זה.
ואחד שאל אותי מה אני עושה בשביל שיהיה בית מקדש, הוא אפילו לא המתין שאני אענה לו והוא אמר "כלום, אף אחד לא עושה כלום".
זה מדהים בעיניי איך השמחה והעצב מתערבבים לפעמים...
ולא בכדי, לפי דעתי...
אבל לפעמים צריך לדעת לעשות הפרדה...
לפי דעתי, כל ההפרדה שצריכה להיות זה ברצף הכרונולוגי, שבפורים קודם כל בוכים ואז שמחים ומגיעים להתעלוּת ול"אורות" (אגב, לפי דעתי צריך לפעמים להשתמש באיזון באלכוהול ובבקרה, כיוון שלפי דעתי הרבה פעמים האלכוהול זה כאילו הדרך שלנו ישר להגיע לכך בלי בעיות בדרך, וזה באמת הרבה יותר קל, אבל לענ"ד זה פחות אמיתי, וצריך רק ממקום אמיתי להגיע ואז כדי להגביר את זה ולהוסיף קומה לשתות אלכוהול ((וגם זה, לא יותר מדי, וגם זה, לא בערב אלא ביום וכו'...))), ובתשעה באב הפוך, קודם כל בוכים ואז שמחים ובונים.
בעצב קשור מאוד לשמחה, לא סתם חז"ל במשנה השוו את שני העניינים הללו: "כשם משנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה"...
היה לנו השנה או שנה שעברה, שיעור של דודי דודקביץ' סמוך לתשעה באב והוא הסביר שדווקא לפני השמחה בפורים יש עניין לבכות...
רוב האנשים דווקא צריכים להדגיש להם את השמחה ושהם צריכים לצאת מהעצבות וכו'...אך צריך גם לדעת שיש מקום לזה, ולפני השמחה יש עצבות...
לא זוכר את כל המהלך שלו, אבל בבירור אני זוכר שזה מה שהוא אמר, וממש התחברתי לדברים...
וגם כבר כתבתי פה פעם אחת בפורומים על העניין הזה, אם אתה זוכר, למה בכיתי בפורים...(בשתי השנים שהייתי בישיבה הקדושה בכיתי לפני הריקודים בפורים...בשנה השנייה היה יותר קשה לבכות, ולא הצלחתי כ"כ לפני, ואז באמצע ברכה ממישהו זה קרה, ב"ה...ומרגיש שאחרי הבכי הריקודים הם הרבה יותר שמחים...)
מבין..?
מתחבר...?
מזדהה...?
מסכים...?
טוב, לא ניכנס לדיון כאן, בהזדמנות נדבר על זה בעז"ה בלנ"ד...
לא, כתבתי על זה פעם בפורומים...
בוא שנייה לאישי...
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)