*מכיוון שאנו מצפים לבניין בית המקדש השלישי שישאר קיים ולא יחרב, אנו צריכים לשאוף לדרגה יותר גבוהה רק מאחדות גרידא, דהיינו, בזמן דור הפלגא המטרה קידשה את האמצעים והם איחדו מטרה כנגד האויב המשותף בשבילם: הקב"ה. אז כמובן, אין כל הו"א שחלילה נגיע למצב הזה, אבל השאיפה שלנו היא יותר גבוהה, השאיפה שלנו היא אחדות מתוך אמונה בנשמת כלל ישראל, הנחצבת ממחצב הנשמות הא-לוקי העליון, בתוך אמונה באור של הנשמה של כל יהודי, "המאור שבה מחזירן למוטב" (סיפור ששמעתי על אחד מבתי הכלא שבא לשם כבר הרבה מאוד שנים רב לתוכנית לימוד כזאת עם האסירים, ומשום מה, למרות שכל שאר התוכניות לא כ"כ מצליחות ואין הרבה אנשים שבזכות אותן תוכניות משנים את דרכיהם וחוזרים לדרך הישר, מי שמשתתף בתוכנית הזאת יש לו סיכויים מאוד גבוהים לא לחזור לפשע, וכנראה שהוא כבר לא יהיה בבית הכלא...ממש דברים מופלאים...), ומתוך כך אמונה באחדות, שאנחנו גוף אחד שכל הופעתינו היא הופעה של "ה' א-לוקינו ה' אחד", שהקב"ה קונה הכל ואחדותי וכל המציאות היא הופעה שלו, ולכן גם הדברים הרעים אנו מאמינים שהכל יצירה של הקב"ה וחלק ממהלך א-לוקי, ולכן זה נותן לנו אמונה גם במצבים הכי גרועים וגם באנשים שנמצאים בשפל המדרגה, בכל אחד נוצץ הניצוץ הנשמתי הא-לוקי שהוא רק צריך לגלות אותו ולהוציא אותו לפועל, אך הוא קיים בתוכו. אחרי שנהיה מאוחדים ממילא הדם יהיה מוזרם לכל האיברים ופתאום כל מצווה וכל משהו שאנחנו עושים כל העם יעשה, ופתאום כולם ינועו כגוף אחד למען הקב"ה, כל לב עם ישראל יהיה משועבד לקב"ה, וכל אחד מהמקום שלו ומהאות שלו בתורה, כמו שנאמר: "ויחן שם ישראל נגד ההר"- "כאיש אחד בלב אחד" ובכך תיקנו חטאו של אדם הראשון, שהיו כולם כאיש אחד והתאחדו סביב התורה, סביב מעמד הר סיני וקבלת המצוות. כי באמת כל שאר הדברים והמטרות הינן מטרות גשמיות שאינן מוסכמות בלב כולם ותמיד יהיו כאלו שיחשבו אחרת ולא יסכימו לדעת אותה מטרה, והינן מטרות ברות חלוף ולא אמיתיות, שווא והבל נתעה, שגם אם יושגו לא יהיו כמטרה בפני עצמה חשובות דיו, לא יעמדו בראש מעיינם של אותם האנשים ולא ינסכו בהם כוחות בשעת משבר, אלא רק כאשר דעתם וליבם פנוי להשלמת מטרה זו, אך רק התורה שהיא חקוקה בנשמת כל אחד ואחד מישראל והיא נצחית שאינה באה מהעולם הזה ואינה תלויה בזמן, במחשבה או ברצון אלא קבועה ושייכת לכל אחד ואחד, ולא רק זה שנוגעת לכל אחד ואחד, אלא לעומת שאר המטרות שהינן חיצוניות ולא שייכות לאדם בעצם, התורה היא שייכת לכל אחד בנשמתו, כל מצווה ומצווה מכוונת כנגד האיברים, רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איברים ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים, ולכן היא תעורר הכוחות הנפשיים של האדם ותנסך בו כוחות שלא ישוו להם בכל העולם, והנה אנו עדים לצבא היהודי שכאשר היה נחוש להגן על בית המקדש והקודש לא היה חייל שהיה שווה לו במוראל שלו או במסירות הנפש שהיה מוכן להקריב עצמו למען הכלל, אין דומה לזה באף אומה מאומות העולם.

ומה שעוד יותר מדהים, שלא רק בחיי הפרט התורה מותאמת לכל אחד ואחד באופן אישי, אלא מותאמת לציבור, לחיי אומה ולחיים ציבוריים של עם, עם כל מה שזה אומר מבחינת חיי המלוכה, תקינות כל המערכות, איזון הרשויות, והכל בצורה הכי טובה שאפשר, והכל מתוך חיבור אל הקודש ואל הא-לוקות הנצחית ולא ויכוחים שמובנים על דעות אנושיות מוגבלות.

שנזכה...!

*כשאני חושב על זה עכשיו, אלו ממש דברי נחמה, אז בבקשה לקרוא אחרי חצות. ולא, לא חצות הלילה...

כן, אכן אתה צודק, שים לב להערה בסוף...

באמת אני שואל את עצמי...

סתם, פשוט רציתי לשלוח משהו ספציפי (בפרוזה), ולכן התחברתי שוב, ואז כבר ראיתי פה את השרשור שלך אז הגבתי, אחרי זה אני מתנתק וכבר אין ביקורונים ותירוצים, ההפסקה לפחות לשנה ואולי בבין הזמנים הבא ביקורון...(וגם על זה נחשוב...).

*בלנ"ד

ותשעה באב ברור, אני לא מסיח את דעתי מהאבילות, שכן מדברים פה דברי קדוּשה בעניין החורבן...

אני בעיקרון תכננתי להישאר ב***(נערך), יש לנו גם לימוד סניפי וזה...

לא חשבתי בכלל על האפשרות ללכת לירושלים, אבל כשאתה אומר אשקול...

נראה לי שאשאר בלוד וזהו...

אתה מגיע מחר לירושלים...?

בהצלחה לך.

איזה כיף לך להיות בירושלים ביום כזה, זו תחושה אחרת.

אך כמו שכתוב במשנה: "העיקר שיכוון את ליבו כנגד בית קודשי הקודשים", זה העיקר, ואם זה מגיע או מתגבר ע"י קרבה פיזית עוד יותר טוב, אך זה העיקר וזו המטרה...

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים