קיבלתי לאחרונה עבודה חדשה במקום נחשב מאד בתחום שלי.
משהו שכל בן אדם ברחוב, שלא מכיר ולא אכפת לו ממני, שומע שאני הולכת לעבוד ב— ואומר וואו! איזה שווה, וואו! כל הכבוד,
באמת בהכל מהקב״ה והוא זה שכיוון והוליך ונתן.
אבל זה כיף לשמוע וואו. אני אדם. נורמלי. עבדתי קשה מאד בשביל להתקבל לשם ונעים לקבל קצת כבוד והערכה.
בה בעלי וההורים שלי מפרגנים מלא
אבל האחים שלי...
ממש שורף לי
אני תמיד מפרגנת להם, תמיד! כל דבר חדש שהם עושים/ התקבלו
פרויקטים חדשים שהם מרימים
תמיד אני אומרת כל הכבוד, מפרגנת בשמחה ומשבחת.
אחד אמרתי לו, אמר איזה יופי. זהו בערך
שני קצת חפר לי על התנאים והכל והרגשתי שהוא רק מנסה למצוא חסרונות ואפילו פעם אחת לא כל הכבוד. בסוף אפילו אמרתי כן זה לא כזה משתלם רציתי חידוש וזהו. באמת שיקרתי כי אמרתי לעצמי אם הוא לא מפרגן אז שיחשוב שזה לא משהו ואני לא שמחה וזהו. למה לי קנאה?
והיום, כתבתי לאח אחר בווטסאפ שאני מתחילה עבודה חדשה בחברה ההיא
ומאז שקט
פשוט שקט
אין תגובה!
כלוווםםםםם
פרח, לב
יופי
בהצלחה
משהו???
כלום כלום כלום
שורף לי בלב ממש.
למה? מה עשיתי? אני אדם נחמד באמת
למה אי אפשר לפרגן לאחותך?
וכולם מרויחים טוב ועובדים במקומות טובים ומסודרים
אף אחד לא מסכן
ויש דברים שהם הצליחו בהם עם הרבה וואו ואני תמיד התפעלתי בשבילם
מרגישה מרומה
ותגידו מה את צריכה את זה העיקר את יודעת שאת טובה
אבל אני כן רוצה הערכה ממשפחה
אני כן רוצה להרגיש שהמשפחה שלי איתי ושמה ומתגאה בי
ולהרגיש שהם מקנאים ולא מפרגנים זה כזה כזה כזה שורף
כואב לי ממש
🥺

