נפצח בסיפור ישר...
היינו ביחד בגן, שיחקנו כילדים קטנים בשובבוּת. היה כיף, מה אני אגיד, האחים שלי אף פעם לא זורמים למשחקים, ובמיוחד הם לא אוהבים משחקי קופסה. היא גם אוהבת לקרוא ספרים כמוני, וחכמה מאוד, היה ממש נעים וכיף להעביר איתה את הזמן בדיבורים על ספרים אהובים ובמשחקי קופסה. היא גם מאוד רגישה כזאת, וסוף סוף קיבלתי מקום לשתף אותה בדברים שאצל החברים שלי היו מתקבלים בלעג.
גדלנו יותר, ידעתי שהיא קיימת ומדי פעם גם ראיתי אותה ביישוב שגרנו בו, אך שנינו דוסים אש, לא מדברים אחד עם השנייה.
לא סתם אהבנו אחד את השנייה, כל אחד הזכיר לשני מאוד את עצמו, תחביבים ומלא דברים משותפים, רק הסגנון שונה וכששני הסגנונות נפגשו היה שילוב מעניין.
מדי פעם אני מסתכל בתמונות מהגן ונאנח, כי עכשיו קשה לי, אין כ"כ אנשים שיבינו אותי, כולם בנים קרים ושכליים כאלו. מתגעגע לזמן ההוא...
ישבתי בטרמפיאדה מחכה לטרמפ, ופתאום היא באה עם תיק גדול ומתקדמת לעבר התחנה. אני הייתי היחיד בתחנה. מכיוון שהיא דוסית, כמובן, היא לא נכנסה לתחנה אלא נצמדה לדופן התחנה, כך שהקיר בתחנה שהיה עם חורים קטנים היה מספיק אטום כדי להסתיר אותה. לא אמרנו מילה, אבל משום מה לא יכולתי ועזבתי את הנוקיה והאוזניות והכנסתי לכיס.
דרך החורים ראיתי שמלה פרחונית לבנה-סגולה יפה, משום מה זה נחרט בזכרוני. פתאום בער לי לפלוט איזו מילה ולדבר איתה, אפילו על הדבר הכי שטותי בעולם, אבל אז הזכרתי לעצמי שזה הכי טוב, זו דרך הצניעות, כך התורה אומרת וכך צריך לעשות, למרות הקושי. ופתאום, כאילו אנו קוראים את המחשבות אחד של השנייה, לכל אחד במחשבה שלו, באה הרגשה טהורה כזו, של זכוּת ושל תמימוּת, שאמרתי לעצמי: "איזה כיף זה להיות עובד ה'!, אף אחד אחר לא חש את ההרגשה המרוממת והעילאית הזאת, שלמרות הכל אתה עושה רצונו, עם כוחות גדולים.
עברו השנים, ובתור שני רווקים שגרים ביישוב ובני אותו גיל, החלטנו להיפגש.
טוב, היא צועדת לעברו כשהוא כבר תפס מקום לבושה בשמלה פרחונית לבנה -סגולה, הפעם עם נקודות ולא עם פסים. כשנפגשו השניים הוא אמר לה כמה היא הרבה יותר חכמה, צדיקה ויפה. את השמלה לא הוסיף, שניהם ידעו להימנע מלדבר על זה. והיא אמרה לו כמה הוא גדל והתחזק, כמה הוא הפך להיות הרבה יותר צדיק וחמוד.
היה כ"כ כיף לדבר איתה, ועוד פעם לשחק משחק קלפים ישן, כמו שאהבנו כילדים לשחק. עברו עוד פגישות ועוד פגישות, הוא ידע להצחיק אותה ולשמח אותה, היא העשירה אותו בחוכמה, בחינניות ובעדינות ובמיוחד בצחוק המתגלגל שלה שהוא כ"כ אהב והיה מוזיקה לאוזניו.
בסופו של דבר החליטו הזוג המאושר להתחתן ב"ה...!
ואז, פתאום, כאילו עצר הזמן מלכת, והם הבינו שכבר יהיה מותר להם לגעת, לא כמו פעם ולא כמו בדייטים, כאילו שוב חלפה מחשבה בראשי שניהם: "רגע, אבל מה עם אותה תחושה טהורה שהייתה? אנחנו לא רוצים לאבד את זה...".
וכאילו חלפה תשובה בראשי הזוג מן השמיים: "עכשיו זה רצון ה' שתהיו קרובים. אדרבה, עכשיו כשתדברו ותשוחחו אחד עם השנייה, זה יהיה רצון ה' ואולי גם תבוא ההרגשה הטהורה". לא אמרתי מילה אחרי זה, שקעתי בהרהורים ובמחשבות. ולא דאגתי, עכשיו אני יכול לדבר עם אשתי. אממ, אחר כך.
מה חשבתי, אתם שואלים...?
חשבתי לעצמי, מה עם המלחמות עם יצר הרע...? מה עם הנפילות והשמירה על הצניעות...? הנסיונות והאתגרים...? כל מה שחישל, עיצב ובנה אותי כבר לא יהיה, וכנראה עם זה ההרגשה הטהורה שאני עושה את רצון ה' לא תבוא...
וכאילו מלאך ה' בא אליי מן השמיים ואמר לי כך: "אדרבה, עכשיו רצון ה' מסתדר עם המציאות ועם הגוף והמשיכה הטבעית. תשמח שבזה אתה מקיים את רצון ה', ומשלים את ברייתו, ותבין שהעולם הזה דווקא יכול להסתדר עם העולם הבא בלי סתירות. זכיתם- שכינה ביניכם...!
מה אומרים...?
ממש אשמח לתגובות...
וכן להערות/הארות/מענות/טענות/בקשות/הצעות לשיפור/ייעול/הוספות/הדגשות/הסתייגויות/השמטות/קיצורים וכו'....אם יש.
הבהרה ששכחתי לכתוב: לא מבוסס על סיפור אמיתי, הכל פרי מוחו הקודח והעייף של הכותב. כל הזכויות שמורות ©.
