ימים פחות וימים יותר..

ב"ה בלי גאווה אני חושבת שאני יפה. ב"ה ב"ה.

במודל היופי, בהשפעת המידיה...
בעולם של היום כשתמיד יש יותר רזה ויותר יפה שקופצת להן מול העיניים הכל מתחיל להתערער ומתחילות ההשוואות.
ככל שלא מקדשים אידיאלים ומודלים מחרידים של רזון ומפנימים שאישה עם קימורים היא אישה בריאה ונורמאלית ולא אלו הרזות כבר יותר קל לאהוב את מה שה' נתן לנו.
 

יש כמה דברים בעיקר בפנים שאני לא חושבת שאידאלים, אבל זה לא מפריע לי לצאת לרחוב או שאני ממש שונאת את ההשתקפות שלי במראה.

אני אישית מחדירה לעצמי שהדבר הכי חשוב זה הפנימיות ובזה צריך להשקיע.

וברור שהיתי שמחה שיהיו לי גבות שלא צריך לסדר והעיניים שלי יהיו כחולות.

עובדת על זה!

לי באמת טוב עם עצמי, לא סובלת התעסקות אובססיבית במראה.
ולגבי גבות... וואי, חלום... לא סובלת שחברות מזכירות לי שצריך לסדר, אם זה לא היה מראה כ"כ מוזנח לא הייתי מסדרת...

אני יסתכל במראה ולא יבכה על כמה שאני מכוערת.
אלא שזה פשוט נחשב למוזנח, אז אני פשוט מסדרת.
לא שמפריע לי גבות לא מסודרות.

המשאלה שלי לא הייתה יופי, אני מניחה שזה היה חכמה/מידות/תורה/כסף/בעל עם לב טוב...


 

תגידי, לא מעייף אותך כל הזמן לדאוג שתיראי יותר יפה?
לא נמאס לך משיער פזור כבד וחם? לא כואב לך לעשות חורים באוזן? למרוט שיערות? 

כשנוח לי אני מרגישה הכי טוב שבעולם, כל הנ"ל לא מאד נוחים.

נראה לי שאני לא יפה במיוחד ולא מכוערת במיוחד, סתם מישהי רגילה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....