עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך י"ז באב תשפ"א 22:16
עבר עריכה על ידי קמה ש. בתאריך י"ז באב תשפ"א 22:15
בס''ד
הי יקרה!
לפני הכל, חיבוק על התקופה הלא פשוטה שעברת, ועל חווית הטראומה העומדת בבסיסה 
אני מהתחום השכן - דיכאון 🙂 (שהיה מטובל בלא מעט התקפי חרדה, אבל זה היה יחסית משני ביחס לדיכאון). אני אשתף אותך במה שהיה אצלנו, אולי זה יאיר לך נקודות מסוימות...
אחרי הדיכאון שהיה לי (זה קרה בתחילת נישואינו), כשכבר הרגשתי טוב והגעתי למקום שאני רוצה, מצאתי את עצמי במקום מאד דומה לשלך. מצד אחד רצון להמשיך את החיים ולהגשים חלומות (כמו להביא ילד לעולם). ומצד שני, המון שאלות וחששות.
האם אני מספיק חזקה?
האם זה עלול להחזיר אותי לדיכאון חס ושלום?
האם אעבור דברים שיישארו אצלי כחוויות טראומטיות חלילה?
האמת היא שזאת שאלה שסוג של חוזרת גם בין ההריונות. האם עכשיו חכם להפסיק למנוע? האם אני מספיק חזקה כדי להכינס להריון, לחוות לידה ולהרחיב את המשפחה (כשכל סעיף הוא למעשה עולם ומלואו של אי וודאויות, אתגרים ולפעמים גם קשיים)?
אני לא יכולה לייעץ *לך* שום דבר כמובן, כי אלו החיים שלך ושל בעלך. אבל אני יכולה לספר לך שקרה לנו כמה פעמים שבסופו של דבר, מה שהכריע את הכף היתה תפיסה של ''ובחרת בחיים''. לאו דווקא ''ובחרת בחיים'' במובן ההלכתי או התורני. הכוונה שמתישהו הרגשנו שלחיות, זה להסכים להתקדם קדימה, למרות כל החששות והפחדים.
כל עוד המצב לא יציב, כל עוד אנחנו מרגישים שאנחנו לא מספיק חזקים, אין לנו אפשרות סבירה אחרת חוץ מלמנוע. זה הדבר הנכון והאחראי לעשות.
אבל כשכבר מרגישים טוב, ויש רצון, ומרגישים שיש כוחות -- אז אנחנו (=בעלי ואני) אמרנו כמה פעמים שאנחנו רוצים לבחור בחיים, ולהמשיך הלאה. במקום לתת לשאלות המפחידות לנהל את הכל. אנחנו מתבססים על נתונים שהם בסך הכל סבירים לגמרי - ולגבי הסיכונים שקיימים, פועלים לפי איך שפועלים בשאר תחומי החיים: השתדלות מעשית, תפילות ואמונה.
*
כמו שאחרות כבר כתבו, אחד הדברים שעשיתי הוא שדאגתי שתהיה לי רשת ביטחון מבחינה טיפולית. אצלי זה היה קל, כי כבר הייתה לי כתובת טובה, פשוט דאגתי לשמור על הקשר לאורך ההריון, כדי לחזק אצלי את התחושה שאם אצטרך, יהיה לי לאן לחזור.
אני מבינה שאצלך זה שונה, כי אין לך עדיין כתובת כזאת. אני חושבת שזה מעולה שאת ממשיכה לחפש. האם לחכות עד שתמצאי כתובת כזאת כדי להיכנס להריון? אני לא יודעת. מצד אחד, ברור שזה יהיה יתרון ענק מבחינת הבטיחות הנפשית שלך. מצד שני, אי אפשר לדעת מתי תמצי מטפלת כזאת. גם אם תהיי ממש אקטיבית בחיפוש שלך, זה יכול לקחת חודש כמו שזה יכול לקחת חצי שנה ואפילו שנים, עד שמגיעים למקום מתאים.
את כותבת שעכשיו (1) את מרגישה במקום שאפשר להגדיר כיציב ב''ה, (2) את מרגישה מוכנה ו-(3) את ממש רוצה. אם היית כותבת שהיציבות שלך עדיין לא משהו, או שאת מרגישה שאת צריכה עוד זמן, או שאת רוצה בשכל אבל לא ממש בלב -- הייתי אומרת לך לחכות שהדברים האלה יסתדרו. אבל מכיוון שאת מרגישה יציבה, מוכנה ורוצה, יכול להיות שאפשר לנסות להניע את שני התהליכים במקביל. להמשיך לחפש כתובת טיפולית טובה בשבילך. ולהפסיק את המניעה... כשאי אפשר לדעת כמה זמן יקח עד שכל תהליך כזה ''יניב פירות''.
*
לגבי חשש מטראומה נוספת ח''ו - כמו שכתבתי לך, אני ממש הרגשתי כמוך בקטע הזה. יש דברים שהבנתי שאין לי עליהם שום שליטה, ואותם השתדלתי מאד לשחרר, להתפלל שהכל יהיה טוב וזהו, לא לחשוב עליהם יותר. לגבי הדברים שעליהם כן יש לי יותר שליטה, עשיתי את המקסימום שיכולתי לפני ותוך כדי - כדי למזער את הסיכונים שזה יקרה (זה אגב משהו שחזרתי עליו גם לקראת הלידות הבאות):
* אם זה לסייר בבתי חולים שונים כדי לגבש דעה איפה נראה לי שיהיה לי הכי מתאים ללדת.
* אם זה להיפגש עם כמה דולות עד שמצאתי משהי שהרגשתי איתה בנוח.
* אם זה ללכת על אופציות שהן פחות קונבציונליות כי אני הרגשתי ש*לי* ולאור הדברים שעברתי זה יותר נכון.
* אם זה לעבוד על תאום ציפיות צמוד עם בעלי לגבי הדברים שחשובים לי ממש במהלך הלידה ואחרי הלידה.
* אם זה ליווי הלכתי עם רב ששיתפתי אותו לגבי הסיפור שלי ושנתן לנו הדרכה מותאמת לצרכים המיוחדים שלנו.
* אם זה להשמיע את הקול שלי במהלך הלידות לגבי דברים מסוימים שהרגשתי או שחשבתי, כשחשתי צורך להגן על עצמי ועל הנפש שלי.
* וכו'
*
ועוד משהו. הרבה פעמים נשארות איזשהן ''שאריות'' של כל מיני התמודדויות נפשיות שעברנו - דיכאון, חרדה, טראומה ותגובות פוסט טראומטיות וכו'. אני חושבת שהחכמה הגדולה היא להכיר בזה, שזאת אני, ובסל החוזקות והנקודות החלשות יותר שלי, יש לי את A,B C וגם את X, Y, Z.
אלו הנתונים שלי / שלנו. ואיתם ננצח בעזרת ה'.
במישור הפרקטי, זה אומר להסתכל אל המציאות בעיניים פקוחות ולהעז לבחור בחירות ולקבל החלטות שמתאימות לי ולנו, למרות שיש המון אנשים שמתנהלים בצורה שונה ומסתדרים לגמרי. *לי* יש צרכים שמיוחדים לי. הם קשורים לאופי שהקב''ה העניק לי ולחוויות שהוא רצה שאני אעבור. אלו הקלפים שלי.
אצלנו, ההסתכלות הזאת באה לידי ביטוי בהמון תחומים וגורמת לכך שסדרי העדיפויות שלנו לא פעם שונים משל הסביבה שלנו. אבל ראינו הרבה מאד פעמים כמה ההקשבה הכנה לצרכים המיוחדים לי ולנו מביאה ברכה בסופו של דבר.
אני חושבת שבסופו של דבר, אם יש עצה אחת שהייתי רוצה לתת לך, זאת העצה הזאת. לגשת לכל העניין הזה של כניסה להריון / הריון / לידה / אחרי לידה / הורות עם הקשבה למי שאת ולמה את זקוקה.
אתן דוגמה אחת כדי להמחיש את זה. אם את מרגישה אחרי הלידה שאת זקוקה שבעלך יישאר 3 שבועות בבית ('חופשת אבאות', או איך שלא קוראים לזה, היא אם אני לא טועה כשבוע), אז לבדוק איך אתם יכולים להעניק לך את הדבר הזה. זה נכון שאחותך, שכנתך והחברות שלך לא היו זקוקות לזה ואצל כולן הבעל חזר לעבודה אחרי כמה ימים. אבל את זו את, ואם זה מה שיעזור לך להיכנס לעולם הזה של ההורות בצורה כמה שיותר חלקה וטובה זה זה, אם זה מה שישמור עלייך ועל בריאות נפשך, אז חשוב להבין את הצורך ולנסות למלא אותו, כמה שניתן כמובן.
מאחלת לכם החלטות טובות, מתוך בהירות ושמחה. שה' יתן לכם חכמה, בינה ודעת, וישים בדרככם רק שליחים טובים!!! ❤
). יש שם גם נשים שמבקשות או מציעות בהתנדבות עזרה מעשית. אני מניחה שעיקרון דומה קיים גם ברשתות החברתיות, אולי משהי מהפורום מכירה ותוכל להמליץ על משהו.
