לפני 5 שנים..
הריון ראשון תקין וקל. אני בת 20. כל הבדיקות במהלך ההריון תקינות ונשאר רק לחכות ללידה.
מגיע שבוע 40 ואני מתחילה להגיע כל 3 ימים למעקב הריון עודף.. ככה עד השבוע 42 בעצם. בשבוע 42 אני מקבלת הפניה למיון יולדות ויוצאת לבית חולים (שערי צדק, אני ירושלמית). שם אני ממתינה לזירוז מכוון שאין פתיחה אין צירים, ואני ממש ממש לא בלידה. אני מרגישה טוב, אפילו מצוין יחסית לשבוע שלי. מיום חמישי ועד מוצ''ש אני מאושפזת במחלקת נשים וממתינה לתורי לזירוז. כמובן אני בפיקוח של אחיות ורופאים שבאים ובודקים אותי כל כמה זמן, ומחברים למוניטור.
מוצ''ש התפנה חדר לידה וקוראים לי לזירוז.
התארגנתי ובקשתי אפילו חוקן. אני על המיטה עם פיטוצין-מרגישה את הצירים המלכותיים האלו ומבקשת אפידורל כי מי שעברה זירוז עם פיטוצין בטח יודעת שהצירים בלטי נסבלים. שעות עוברות והפתיחה רק 3..אני נרדמת וממתינה לפתיחה מלאה.
הגיע הבוקר יום ראשון. 7 בבוקר בודקים לי פתיחה וזה עדיין 3. שום דבר לא זז.
8 בבוקר נכנסים לחדר הלידה שלי שני רופאים ואומרים לי שיש האטות בדופק של העובר ושזה נמשך די הרבה זמן לפי המוניטור שאני מחוברת אליב מהרגע שאני עם זירוז ואפידורל.צריך ללכת לניתוח קיסרי הם אומרים לי. מסוכן לחכות. אני בהלם! בוכה ממש. מתפוצצת מבכי ולא קולטת שזה קורא לי. זה הדבר שהכי לא ציפיתי לו. כי הרי הכל היה מושלם...עד עכשיו...
התקדמנו לחדר הניתוח ובשעה 8:52 נולד הבן הבכור שלי שיחיה עד 120 שנה במשקל 2890ק''ג. בריא ושלם.
אני מרגישה רע מאד.רק בוכה ולא חושבת עליו בכלל. כל כך שקוע בכישלון הזה.. בלידה הזאת שלא הצליחה..
היום אחרי 5 שנים אני עדיין נזכרת בלידה ובוכה.. לחברות הכי טובות שלי לא סיפרתי שילדתי בקיסרי. זה כמו מכשול בשבילי.נכשלתי-זה מה שאני מרגישה. כי למה כולם יכולות ואני לא?! הן חוות לידה רגילה כמו לביאות ואני לא חוויתי. ילדתי בדרך שונה מהן, אני לא כמוהן, יש בי משהו דפוק. לא הצלחתי..
