יצאתי לחופש אחרי שנה של עבודה אינטנסיבית מאוד, חופש שאני זקוקה לו וציפיתי לו כל כך.
והנה הוא הגיע סוף סוף! אבל אני מרגישה כבויה.
המשפחה האהובה שלי יוצאת לטיול בצפון..
ושוב החנק שצף בי כל פעם שיש טיול או שבת משפחתית מאיים להשתלט עליי.
בזמנים כאלה, שכולם שמחים, מתכננים, מתרגשים, אני שוב עסוקה בדילמה- לצאת למען המשפחתיות ולהתעלות על עצמי? או שבכל מצב ארגיש בדידות אז אולי עדיף שהיא לפחות לא תוצג בפומבי, בחלון הראווה. צועקת לכל עבר- אני לבד! מה עדיף?
והייסורי מצפון של ההורים והאחיות שלא באמת מבינים למה לא לבוא, רק מעצימים את הכאב, הרי הם לעולם לא יבינו ולכי תסבירי להם שעם כל הכבוד לביחד והרצון למשפחתיות- בסוף היום הן נכנסות לחדר עם בעליהם והילדים היקרים להם מכל, ובסוף מסלול כל אחד מעמיס את מטעניו לרכבו ואני נשארת עם עצמי, או במקרה היותר מבאס- תקועה באוטו מאחורה עם אבא ואמא שאהבתי אליהם רבה, אבל מה לעשות, עברתי את הגיל.. ושלא נדבר שזה ברור מאליו שאת לא צריכה חדר בדירת הנופש בנפרד.. אז את יכולה להתקע בחדר עם אחיינים או ההורים ולהרגיש בת 3 בגוף לא ממומש של אישה.
כל הרגעים של הביניים שאני לא מוצאת את מקומי. מרגישה שהיציבות שאני מנסה לייצר ולבנות בי בתוך כל הטלטלה הזאת, מתערערת לי בשנייה במצבים כאלה, הקרקע נסדקת וכל מה שבאלי זה להבלע עמוק באדמה, להיות בלתי נראית. והבדידות עוטפת אותי לכל עבר.
אני תמיד משתדלת להתעלות, כי אני אוהבת ורוצה להיות חלק,אבל הפעם החלטתי לוותר, לא ליסוע.
וקשה לי וכואב, ואני לא מפסיקה לבכות, כי הלב שלי קרוע בין הרצון להיות ביחד לבין לשמור על הנפש והרגשות שלי. בין האהבה הגדולה שלי למשפחה לבין הדאגה לתחושת היציבות שלי.
ובין כל הדמעות גם מתעוררים הספקות והאמונה נסדקת- למה ה'? למה אתה מביא אותי למצבים כאלה? אני, שכל החיים שלי שמרתי בקנאות על הדרך שלך, גם כשהסביבה יכלה להשפיע עליי ללכת בדרך אחרת, אני שויתרתי לפעמים על חברה זמינה וכייף למען הצניעות והערכים שלי. למה מגיע לי להישאר לבד??
למה אחרי שכל כך שמרתי על עצמי, אני מתחילה לאבד אחיזה וצריכה לחפש ריגושים בסדרות והבלים כדי למלא את התשוקה והצורך העז והבלתי ממומש לאהבה??
למה אני צריכה לוותר על עוד הצעה ועוד הצעה רק כי עוד מעלת הבחור לא מסכים להיפגש אם אני לא שולחת תמונה??
מה זה הבלבול הנוראי הזה אבא??
אתה רואה מה קורה פה?? אתה שומע??
לא יודעת לאן זה מוביל, רק עדיין מתפללת ומקווה, שבשנה הבאה, בעזרת ה', אוכל להצטרף לטיול כשאני נשואה באושר ושלמה.
והנה הוא הגיע סוף סוף! אבל אני מרגישה כבויה.
המשפחה האהובה שלי יוצאת לטיול בצפון..
ושוב החנק שצף בי כל פעם שיש טיול או שבת משפחתית מאיים להשתלט עליי.
בזמנים כאלה, שכולם שמחים, מתכננים, מתרגשים, אני שוב עסוקה בדילמה- לצאת למען המשפחתיות ולהתעלות על עצמי? או שבכל מצב ארגיש בדידות אז אולי עדיף שהיא לפחות לא תוצג בפומבי, בחלון הראווה. צועקת לכל עבר- אני לבד! מה עדיף?
והייסורי מצפון של ההורים והאחיות שלא באמת מבינים למה לא לבוא, רק מעצימים את הכאב, הרי הם לעולם לא יבינו ולכי תסבירי להם שעם כל הכבוד לביחד והרצון למשפחתיות- בסוף היום הן נכנסות לחדר עם בעליהם והילדים היקרים להם מכל, ובסוף מסלול כל אחד מעמיס את מטעניו לרכבו ואני נשארת עם עצמי, או במקרה היותר מבאס- תקועה באוטו מאחורה עם אבא ואמא שאהבתי אליהם רבה, אבל מה לעשות, עברתי את הגיל.. ושלא נדבר שזה ברור מאליו שאת לא צריכה חדר בדירת הנופש בנפרד.. אז את יכולה להתקע בחדר עם אחיינים או ההורים ולהרגיש בת 3 בגוף לא ממומש של אישה.
כל הרגעים של הביניים שאני לא מוצאת את מקומי. מרגישה שהיציבות שאני מנסה לייצר ולבנות בי בתוך כל הטלטלה הזאת, מתערערת לי בשנייה במצבים כאלה, הקרקע נסדקת וכל מה שבאלי זה להבלע עמוק באדמה, להיות בלתי נראית. והבדידות עוטפת אותי לכל עבר.
אני תמיד משתדלת להתעלות, כי אני אוהבת ורוצה להיות חלק,אבל הפעם החלטתי לוותר, לא ליסוע.
וקשה לי וכואב, ואני לא מפסיקה לבכות, כי הלב שלי קרוע בין הרצון להיות ביחד לבין לשמור על הנפש והרגשות שלי. בין האהבה הגדולה שלי למשפחה לבין הדאגה לתחושת היציבות שלי.
ובין כל הדמעות גם מתעוררים הספקות והאמונה נסדקת- למה ה'? למה אתה מביא אותי למצבים כאלה? אני, שכל החיים שלי שמרתי בקנאות על הדרך שלך, גם כשהסביבה יכלה להשפיע עליי ללכת בדרך אחרת, אני שויתרתי לפעמים על חברה זמינה וכייף למען הצניעות והערכים שלי. למה מגיע לי להישאר לבד??
למה אחרי שכל כך שמרתי על עצמי, אני מתחילה לאבד אחיזה וצריכה לחפש ריגושים בסדרות והבלים כדי למלא את התשוקה והצורך העז והבלתי ממומש לאהבה??
למה אני צריכה לוותר על עוד הצעה ועוד הצעה רק כי עוד מעלת הבחור לא מסכים להיפגש אם אני לא שולחת תמונה??
מה זה הבלבול הנוראי הזה אבא??
אתה רואה מה קורה פה?? אתה שומע??
לא יודעת לאן זה מוביל, רק עדיין מתפללת ומקווה, שבשנה הבאה, בעזרת ה', אוכל להצטרף לטיול כשאני נשואה באושר ושלמה.
