סיפור שמתקשר לפורום, ומתקשר לחוויה שנשים רבות, ואני ביניהן, חוות סביב ההיריון והלידה, הגם שלכאורה אין קשר ישיר ביניהם.
מקווה שמי שקשורה לזה תצליח לזהות ולהזדהות, ומקווה שהסיפור והתובנה שעמו יביאו מרפא כלשהו, כמו שהביאו לי.
יעבץ
נשיפה ארוכה, אחרונה, צרחה נוספת מצִדה – והצרחה הטרייה נשמעה.
"אל תיראי! כי זה לך בן!"
נשימותיה היו קצרות, קולניות, החרישו את קולה המעודד של המיילדת. היא לא הייתה מסוגלת. לא הייתה מסוגלת לשמוע, לא הייתה מסוגלת לנשום, לא הייתה מסוגלת לשמוח.
"הנך הרה!" האיש שלה אמר לה, גם צרתה, במשך כל תשעת החודשים החודשים האחרונים. בקולם הייתה השמחה המוכרחת, האושר השמור לכל אם עתידית, אך היא לא הצליחה להתעלות אל שמחתם, לחוש אותה עמוק בנימי נפשה ורחמה. שקעה עמוק, עוד ועוד, בביצת העצב הבלתי־ברור, בשנאה העצמית העמוקה מכל אושר, בביזיון נשמתה. חלאה, חלאת אדם. זה מה שהייתה וזה מה שתהיה, גם כשתהרה וגם כשתלד. לעולם לא תקפץ בקלילות כשל נערה, כשל נערה צרתה.
הצווחות הקטנות חדרו לאוזניה, ריפו את נשימותיה, לא הותירו בה און להמשיך לחיות.
הצווחות הקטנות קרבו אליה, נגעו בה, עור בעור. התינוק היה עליה, והיא הוכרחה להסתכל בו.
זוג עיניים כהות, בוהקות, מלאות חיים ועוז שאין בנמצא אצל תינוק בן־יומו, הביט בה.
היא הביטה בחזרה, ולבה התהפך בקרבה, זלג מטה, קרב אליו, פעם לצדו. ולב נקשר בלב.
העצב, הדכדוך, הנפש הנפולה – כל אלה עדיין פיעמו בה. אבל פתאום היא ייחלה להפוך גם אותם.
"בן אוני," לחשה את מילותיה של האם, ואז הפכה את מחשבותיה אל השם שנתן האב. "לא... לא עצב. עבץ. י-עבץ. שם אלוקים בתוכך. העצב יהפוך לשמחה. יהפוך לגדולה. יהפוך לכבוד."
המיילדת כבר עסקה בניקיון. אבי הילד, האישה השנייה, שאר הילדים – כולם עוד לא הגיעו. הם היו רק שניהם. ואת כל העצב שבקרבה היא לחשה באוזני תינוקה בסדר הפוך, בתפילה.
והיא ידעה שהתפילה הזו, תפילת העצב השמח, תהיה אִתו לעד.
מקורות לסיפור:
וּלְאַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ הָיוּ שְׁתֵּי נָשִׁים חֶלְאָה וְנַעֲרָה: [...] וַיְהִי יַעְבֵּץ נִכְבָּד מֵאֶחָיו וְאִמּוֹ קָרְאָה שְׁמוֹ יַעְבֵּץ לֵאמֹר כִּי יָלַדְתִּי בְּעֹצֶב: וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל: (דברי הימים א, ד, ה, ט-י).
ידמה שחלאה קראה אחד מבנים יעבץ כי ילדתו בעצב. (רלב"ג).
וכינה שמו יעבץ ודוגמתו בן אוני (ס''א ואביו קרא לו בנימין). (רש"י).
כאשר ילדה אותו היה לה עצבון מה ולזיכרון קראה את בנה יעבץ בהפוך אותיות מעצב כאילו תאמר שיהפך העצב לשמחה. (מצודת דוד).
[כמובן, לקחתי את הפירושים, שריגשו אותי מאוד, קצת לכיוון שלי, בהתאם לחוויות שלי...]
תודה על התגובה!