תבטלי, לטובת לשניכם.. דורש התגברות מסויימת אבל ממש שווה את זה. ברור.

אם אני אצטרך לשאול מאנונימי זה יהיה כנראה אנונימי מכולם :/

א. להבא כדאי לחשוב לפני שמחליטים להמשיך ולברר מה שחשוב 
זה מאוד פוגע בצד השני (נכון לשני המינים)

ב. אם אין מצב- לבטל מראש בכבוד ולא להטריח אותו סתם 

אז אם זה משהו שממש ברור כשמש בצהריים שלא - אז אולי כן. אבל כל עוד שזו רק התלבטות - כדאי להיפגש בכל זאת.

בתור הבחור הייתי מעדיף שתבטלי את הפגישה

ובכל זאת - כאן הוא ידע שאת מתלבטת.

את יכולה להעלות מולו את הנושא:

"אני מרגישה שאתה בכיוון כזה וכזה, ולכן כנראה לא ארצה. אם חשוב לך, אני אבוא בכל זאת לפגישה, בלב נקי עד כמה שאפשר, ואתן לך הזדמנות לשנות את דעתי."

אבל אולי הוא רוצה שהיא תתן לו הזדמנות?

אולי הוא מאמין ביכולות שלו לשנות את התחושה שלה?

לכן אני חושב שהיא צריכה לתת לו את ההזדמנות הזאת

קשה מאוד לגרום לשינוי בעניין מצד מישהו אחר.

ממש לא כיף לצאת להפגש עם משהו שלא מעוניין להפגש. זה נראה לי אפילו יותר פוגע שקולטים את זה.

מה שאני אמרתי היה, שאם בחורה סיכמה עם בחור על דייט, ופתאום קיבלה מידע ושינתה את דעתה, אני חושב שמן הראוי לתת לו הזדמנות לשנות את דעתה בחזרה.

האם הוא ירצה? האם הוא יצליח?

פחות מעניין אותי. זה עניין שלו.

אבל אני חושב שכן יש לה מחוייבות לפחות לתת לו את ההזדמנות לזה.

היא יכולה להסביר לו בדיוק מה המצב, והוא יחליט מה הוא רוצה לעשות עם זה.

באמת לא מובן לי למה אתם מתאמצים כל כך לייאש את הבחור.

אם הוא רוצה להתייאש הוא יצליח בלי העזרה שלכם

אם הייתי במקומו הייתי רוצה שהיא תבטל את הפגישה, זה בסדר שאני אומר את זה?

יצא לי כמה פעמים שביטלו דייטים וזה מבאס, לא מכחיש. אבל למפרע יודעים ואחרי זמן ממה מרגישים - שאם היא לא רצתה - אז לא. זהו.

להיפך, הרבה יותר לא נעים ועלול לפגוע ש'עושים לך טובה' בכדי להפגש. זה גם נשמע לי ממש לא שייך ומעמיד את שני הצדדים בעמדה ממש לא נוחה.

למה לייאש את הבחור? - בשבילו היא אחת מאלף... בודאי שתהיה מישהי שתרצה והיא תהיה מתאימה לו

ונראה שכולם מסכימים על מה הוא היה אומר אם היא הייתה שואלת אותו

היו פעמים שביטלו לי פגישה

והפריע לי שהן אפילו לא נתנו לי הזדמנות.

הן התקשרו, הסבירו שדעתן השתנתה, ולך תנחש מה השקר שהן שמעו עלי.

אני יודע על עצמי שאני הייתי רוצה לקבל הזדמנות, גם ממישהי שחושבת שהיא לא תרצה פגישה נוספת (הרי כמה פגישות ראשונות שלא המשיכו היו לי, בלי קשר לזה? לא יזיק לי עוד אחד)

אז גם אם נניח שיש בחורים שיגידו שהם לא מעוניינים, בשביל אותו בחור שיהיה מעוניין, לא שווה להציע?

באמת שיש חשד להפצת שקרים זה נשמע אירוע אחר.

אני אישית לא רוצה לקבל הזדמנות אלא לבוא ממקום שרוצים אותי.

כל דייט שלא צלח הוא מותיר רושם מסויים. גם הבחור שכן רצה שיתנו לו עוד הזדמנות ירגיש בסוף תחושה לא נעימה בדייט. וגם עד כמה היא צריכה להקריב מעצמה בשביל אותו בחור?

עד כמה זה טוב לבחור עצמו?

אם הבחור יהיה אתה, אתה תגיד לא

ואם זה יהיה אני, אני אגיד כן

אבל אם החלטת בשבילי שאני לא מעוניין, זה לא בסדר

היא מחליטה

וגם שוב - נניח שהבחור רוצה והיא ממש לא רוצה וחושבת שלא יצא מזה כלום. אתה חושב שהיא צריכה להקריב מעצמה בשבילו? ככה ראוי? אולי להיפך? אולי צריך לאפשר לה לנוח מדייטים שהיא חושבת שלא יצא מהם שום דבר בגלל שמי יודע כמה מחכים לה כאלה ואלו התמודדויות היא תעבור? 

אם היא תתפוס דייט כסיטואציה מרצה ולא כיפית זה יכול להשפיע עליה. זה נראה לי קריטי בשבילה השיקול הזה

היא סיכמה עם בחור להפגש

ועכשיו היא מפירה את הסיכום הזה

אם היא לא רוצה לצאת לדייטים סתם, אז שתעשה בירורים רציניים יותר לפני שהיא אומרת כן

ואם לא, שתשא באחריות

ברור שיש מקרה קיצוני שהתברר שבאמת לא רלוונטי בכלל, אבל אז בדרך כלל גם הבחור יסכים

ואם יש מקרה קיצוני ממש שהבחור עדיין מעוניין ולדעתה לא רלוונטי, אז במקרה כזה אני לא אתעקש

נשמע לי ממש לא נעים שעושים לך טובה שנפגשים איתך.

נשמע לי ממש לא נעים להפגש בידיעה שהדייט הולך להיות מיותר.

זה נשמע לי דבר טריוואלי ולא דבר שייחודי רק אצלי.

מסכים איתך שיש מקום למחשבה על המקום של הבירורים להבא... אבל אנחנו בני אדם ויש פה הרבה רגש שמעורב בהחלטות ואנשים טוועים בזה. לא מצדיק בכלל, אבל זה נראה לי תופס מקום מאוד מסויים.

יש מקום מאוד חשוב לאמירה ואם היא חוזרת בה - זה משמעותי, אני מסכים לגמרי. אבל זה נראה לי דיון אחר. לא קשור לדיון האם להפגש או לא.

ובכל זאת אנחנו מצפים מאנשים להיות מנומסים

וכן, להגיע לפגישה כי הבטחת זה חלק מזה

ויכול להיות בחור שזה חשוב לו

האם בכל סיטואציה תמיד זאת בדיוק אותה נוסחה?

לא, ברור שלא

אבל זה שלך ולעוד שני מיליארד אנשים בעולם יש תפיסה שהם היו מעדיפים משהו מסוים

לא אומר שלא צריך לקחת בחשבון את אותם אנשים שהיו מעדיפים אחרת

ולכן בסופו של חשבון, מה שאמרתי היה

1 הסכמת לדייט, יש לך אחריות

2 רוצה לבטל, אפשר להבין

3 חשוב מאד שהבחור לא ייפגע ולכן חשוב לדבר איתו על זה

4 אם הוא יאמר שהוא מבין את המצב ובכל זאת יעדיף להפגש, אני חושב שראוי לקחת את הבקשה הזאת בחשבון

5 להחליט בשבילו שהוא לא רוצה זה ממש לא יפה

הגיוני, כי אנחנו אנשים שונים .

אני גם לוקח את הסיכום בצורה משמעותית וחושב מאוד שכדאי להשתדל בזה.

אמנם כנראה שלגבי שאר הדברים (מה המשמעות של דייט מיותר, עד כמה צריך להקריב) אנחנו תופסים אחרת ולכן אנחנו חולקים.

להיפך - לפי דעתי לקיחת האחריות לטובת הזולת היא לא הפגש איתו לפי מה שנשמע פה.

נגיד והיא אומרת - הייתי מעדיפה שלא להפגש, שמעתי שאתה __

והוא אומר - אוי אני באמת מבין אותך. אבל אולי זה משמים שקבענו פגישה, ולכן אני מבקש שבכל זאת תתני הזדמנות

ולכן אני לא מבין בכלל מה השאלה.

השאלה האם יש סיכוי שיצא מזה משהו טוב - אם היא חושבת שכן - שתלך על זה!

אם לא - אז למה בכלל? רק כדי לרצות משהו? עד כמה בנאדם רוצה שיעשה דברים רק כדי לרצות אותו?

ביום כיפור אתה בוכה ומתחנן שיתנו לך הזדמנות שניה.

בא מישהו ומבקש ממך שתתן לו אתה - לא תתן?

היא נקודת מוצא שמאוד קשה שיצא ממנה קשר בריא

.לא משם בונים קשר.

זאת לא הזדמנות שנייה, זאת הזדמנות ראשונה. פגישה פיזית היא ההזדמנות היחידה האמיתית מבחינתי.

"ורחמיו על כל מעשיו", בודאי. אבל רחמנות גם עליה. היא תעבור הרבה. אולי כדאי שנרחם עליה גם. היא זקוקה לכך לא פחות.

למה כל כך קשה לקבל, שיש מי שישמח שהבחורה ששמעה עליו דברים רעים תהיה מוכנה לא לקבל את הלשון הרע הזה אלא לתת לו הזדמנות? (שניה, ראשונה, מה זה משנה?)

אני לא אומר שכל בחור רוצה את זה

אני לא חושב שהבחורה צריכה להקריב את חייה כדי להוציא את זה לפועל

אני שב ואומר משהו פשוט מאד - 

יש אנשים שמאמינים שאם יתנו להם הזדמנות הם יפתיעו לטובה

ולכן במקום שיש הצדקה לזה, אני מעודד את זה

כאן יש הצדקה, כי יש לה מחויבות מסוימת כלפי הבחור (היא פנתה אלינו בשאלה, נכון?)

ולכן אני חושב שראוי שהיא תאפשר לו לבקש פגישה בכל זאת

ולא שהיא תחליט בשבילו שעדיף שהיא לא תפגוש אותו מתוך רחמים

(משגע אותי הויתור העצמי שאנשים עושים לעצמם. תעבדו על המידות. לא רציתם לפגוש מישהו, יצא שאתם כן צריכים, אל תבואו עם פרצוף חמוץ ותתעללו בו. תשחררו, תפרגנו, תאפשרו לו ולעצמכם ליהנות)

ולכן אני אומר שוב - אני באתי להציג את הטיעון שיש כאלה שהיו מעדיפים שלא יבטלו להם גם אם "אין כל כך הרבה סיכוי", וזה בשבילם עדיף מהעלבון של "אפילו פגישה לא שווה להשקיע בי".

ולכן כאשר כבר סיכמתם על פגישה, ראוי לכבד את זה.

ברור, שיש דרגות שונות של מחויבות

אבל אני רוצה להשמיע את הקול הזה

ואתם מתעקשים להשתיק אותו, ולטעון שזה קול לא מוסרי, וזה משגע אותי

לא מדובר ברחמים על חתול רחוב. מדובר כאן באדם, שהבטיחו לו משהו על סמך הערכה מסוימת כלפיו, והולכים להפנות לו את הגב, והוא מבקש שיתנו לו יחס הוגן. למה לא מגיע לו?

"למה כל כך קשה לקבל, שיש מי שישמח שהבחורה ששמעה עליו דברים רעים תהיה מוכנה לא לקבל את הלשון הרע הזה אלא לתת לו הזדמנות? (שניה, ראשונה, מה זה משנה?)"

לפי מה שהבנתי זה לא המקרה שהיא שאלה.

"אני לא אומר שכל בחור רוצה את זה

אני לא חושב שהבחורה צריכה להקריב את חייה כדי להוציא את זה לפועל"

לא את חייה, אבל חלק של זמן בלתי מבוטל וכוחות ויחס. זה לא משהו זניח בכלל. 

"יש אנשים שמאמינים שאם יתנו להם הזדמנות הם יפתיעו לטובה

ולכן במקום שיש הצדקה לזה, אני מעודד את זה

כאן יש הצדקה, כי יש לה מחויבות מסוימת כלפי הבחור (היא פנתה אלינו בשאלה, נכון?)

ולכן אני חושב שראוי שהיא תאפשר לו לבקש פגישה בכל זאת

ולא שהיא תחליט בשבילו שעדיף שהיא לא תפגוש אותו מתוך רחמים

(משגע אותי הויתור העצמי שאנשים עושים לעצמם. תעבדו על המידות. לא רציתם לפגוש מישהו, יצא שאתם כן צריכים, אל תבואו עם פרצוף חמוץ ותתעללו בו. תשחררו, תפרגנו, תאפשרו לו ולעצמכם ליהנות)"

ההצדקה לדעתי לא נובעת המחוייבות אלא מסיכויי התאמה.

תמיד יש סיכוי אחד ממיליון. אני מדבר על סברה ישרה שרואה אם אין סיכוי אז אין סיכוי.

ויתור עצמי זה נושא עדין. לפעמים ויתור הוא בעצמו לקיחת אחריות. יש בחינה כזאת.

"לכן אני אומר שוב - אני באתי להציג את הטיעון שיש כאלה שהיו מעדיפים שלא יבטלו להם גם אם "אין כל כך הרבה סיכוי", וזה בשבילם עדיף מהעלבון של "אפילו פגישה לא שווה להשקיע בי".

ולכן כאשר כבר סיכמתם על פגישה, ראוי לכבד את זה."

מסכים. אך זה שיקול אחד מתוך מכלול. אני מזהה אבל גם לא מזהה עם התחושה "אפילו פגישה לא שווה להשקיע בי". מזדהה מצד אחד כי זה כיף שרוצים אותנו וזה לא כיף שלא רוצים אותנו. מצד שני - יש משהו מאוד אמיתי שמאזן את הרגש הזה (ולא מבטל אותו) שאומר שזה לא עניין של שווה או לא שווה, זה עניין של התאמה. וגם אני ניגש לבנאדם בהנחה שיש לו בטחון עצמי מסויים והוא יכול לקבל דחייה. בודאי שלא צריך לפגוע באנשים בגלל שיש להם בטחון עצמי.

"ברור, שיש דרגות שונות של מחויבות

אבל אני רוצה להשמיע את הקול הזה

ואתם מתעקשים להשתיק אותו, ולטעון שזה קול לא מוסרי, וזה משגע אותי

לא מדובר ברחמים על חתול רחוב. מדובר כאן באדם, שהבטיחו לו משהו על סמך הערכה מסוימת כלפיו, והולכים להפנות לו את הגב, והוא מבקש שיתנו לו יחס הוגן. למה לא מגיע לו?"

מסכים. יש מידה של מחוייבות שדורשת התייחסות.

נשמעים לי קיצוניים התיאורים שאתה מתאר. אני מזדהה איתם ברמה הבסיסית אבל לא ברמה שאתה משמיע אותם. להבנתי החוסר הסכמה בינינו למשמעות של הסיכום הראשוני לצאת לדייט. יכול להגיד לך שפעם יותר הזדהתי עם דבריך ובמהלך הזמן היחס שלי לסיכום הזה השתנה. חלילה לא ממעיט בערך של עמידה בדיבור אבל כן התברר לי שיש פה המון רגשות שמעורבים בקבלת ההחלטות. זה לא פשוט להחליט על פגישה ויש לי הבנה בסיסית כלפי מי שהרגש שלו גרם לו להחליט בצורה לא נכונה. כל הנושא הזה הוא טעון גם המהצד הזה. זה הדבר שאני רוצה להעביר, ביחד עם המסר החשוב שאתה רוצה להבהיר.

1 לגבי רמת המחויבות של אם לעמוד בדיבורו

2 לגבי רמת הבטחון העצמי של הבחור (איך יודעים אם לא שואלים? אתה מניח שיש לאדם בטחון עצמי ולכן מרשה לעצמך לפגוע? איפה נשמע כדבר הזה?)

3 האם בהחלטה לפגוש אדם יש רק "התאמה" אובייקטיבית או גם איזשהו "דירוג" של "למי כדאי לתת צ'אנס". טוב, בתיאוריה אני יכול להבין, אבל כולנו יודעים את האמת

4 כנראה ויכוח גם לגבי הבנת הסיטואציה.

אני חושב שיש פה עוד משהו, אתה מאיזושהי סיבה מזדהה יותר עם הרגש של הצד הפוגע מאשר עם הצד הנפגע. וזה כמובן לא נכון - יותר יש לאדם להזהר שלא יזיק משלא יוזק

מסתבר מאוד שגם אתה חווית איך זה להיות בצד הזה ואיך זה להיות בצד השני.

אני חוויתי את שני הצדדים, ובמשך הזמן עם הנסיון פיתחתי תפיסה מסויימת שהיא לא התפיסה שאתה פיתחת. הגיוני מאוד.

אנחנו חווים אחרת את תחושת הדחייה וזה בסדר.

זה לא אומר שאני פחות מתחשב בזה שאני חווה דחייה בצורה שונה ומתייחס אליה בצורה אחרת.

גם אנחנו מתייחסים למימד התחרותי בצורה שונה. אני רואה שאתה נותן לו יותר מקום ממה שאני נותן לו. באמת כשיש מימד תחרותי  כאשר ותהיה פגיעה היא תהיה יותר חזקה.

אני לא מזדהה יותר עם הצד הפוגע 

אני משתדל לראות את זה מלמעלה בצורה 'אובייקטיבית' לראות מה נכון יותר לעשות בסיטואציה שנוצרה על פי עולם הערכים שאני מאמין בו.

אני מודע לכך שקשה מאוד לקבל החלטות כאשר הרגש מעורב. ולבנות, הרבה פעמים, זה יכול להיות יותר קשה. לכן כאשר בחורה מחזירה תשובה חיובית ואח"כ שלילית אני מבין שזה בא מרקע מסויים. מאוד קשה לשלוט על הרגש. זה דבר שראוי לאמפתיה מסויימת.

אין פה למי אני מביע אמפתיה 'יותר'. אני מביע אמפתיה כלפי הבחורה כי היא כרגע פנתה אלינו. במידה והבחור היה פונה וכותב פה הייתי מביע אמפתיה כלפיו. ולפי מה שאני מבין, הבעת האמפתיה שלי היתה שונה מהבעת אמפתיה שלך. הייתי מנסה להנכיח אצלו את העובדה שזה לא קשור לכך אם הוא 'שווה' או 'לא שווה' וגם מנסה לעורר את העניין שחשוב שהוא ירצה להפגש עם מישהי שרוצה להפגש איתו. ולגבי הבאסה? הייתי מתבאס ביחד איתו.

עריכה - משהו אחד הקפיץ אותי שכתבת -

כמעט שאין שום קשר בין מה שאתה כותב למה שאני מנסה לתאר

לא ניסיתי להביע אמפתיה. דרשתי אמפתיה.

בהחלט, שאלה אתית לכל דבר. אבל אני מתווכח עם האתיקה שלך

דרשתי להשמיע את הקול המושתק של הצד השני.

אם מישהו יכתוב כאן שהוא קלפטומן, אתה "תביע אמפתיה" או תכתוב שעם כל ההבנה, הוא צריך להחזיר מה שהוא גנב?

כל מה שאמרתי היה, שבעיני אם הסכמת לצאת לדייט, קח אחריות על הדיבורים שלך ותן לבחור מהצד השני (או לבחורה, כמובן) את התחושה שדייט ראשון איתו זה לא אסון. הבטחת - תקיים. קשה לך לקיים - תבקש לצאת, אבל תהיה מוכן לקבל "לא", ואז תבוא ותן צ'אנס אמיתי.

תבין שאם הסכמת ושינית את דעתך, אתה הבעייתי פה. גם אובייקטיבית. 

תחרותי? מה תחרותי בשאלה "האם אוהבים אותי או דוחים אותי"? האם הנתונים שלי על הנייר מספיק טובים כדי שמישהי תרצה לבדוק אם היא יכולה לאהוב אותי? יש בי כל כך הרבה תכונות לא נעימות, שאפילו לא כדאי לשבת איתי לקפה?

למה זה "תחרותי" ו"לא אובייקטיבי"?

לגבי התפיסה שלך כאילו יש התאמה אובייקטיבית, ו"מי שלא רוצה אותי גם אני לא רוצה אותה" - אני פשוט לא מסכים. זה לא קיים. אני יודע שיש אנשים שחושבים כך, זאת חשיבה לא בריאה בעיני, אבל לא ניכנס לזה (אם נורא חשוב לך נעשה מחר שרשור נפרד. אני עסוק היום).

כמו כל רגש.

אי אפשר להגיד לדרוש מבנאדם "תרחם עלי", אפשר לעורר רחמים.

ההצדקה לטעמי לקיום הדייט היא מכך שיצא מזה משהו טוב ולא ההסכמה כשלעצמה. לזה אתה מתנגד בתוקף. הבנתי

"מה תחרותי בשאלה "האם אוהבים אותי או דוחים אותי"?"

מי זה "אוהבים"? זאת בחורה שאתה בכלל לא מכיר אותה ויש אלף כמוה.

לא נפגשים עם נתונים על הנייר. לא אני לפחות. אני מנסה לזהות איזו תמונה כללית של ראש בלי קשר לנתונים. גם בתמונה הכללית הזאת - אני שואל את עצמי "האם ראוי לי לכשכמותי לצאת עם מישהי עם נתונים כאלה?" "האם היא שווה מספיק כשאני שאני אצא איתה?" לא! אני צריך לשאול את עצמי - האם אנחנו מתאימים ויכול להיות בינינו שיח משותף. 

מסכים שצריך להעריך את הבחורה אבל זה ממש לא רק הערכה. הערכה היא חלק ממכלול שלם.

שמח שהגענו לנקודות של החוסר הסכמה.

וזה כל מה שדרשתי כאן

לא ביקשתי רגש, ביקשתי הגינות

ולכן לא ביקשתי שהיא תיפגש עם הבחור מתוך רחמים אלא מתוך אחריות להתחייבות שלה

השאלה אם לצאת לדייט תלויה בשאלה אם יהיה לי טוב ונעים, ונוכל להמשיך לדרך משותפת

ההחלטה לא לצאת לדייט היא או בגלל שאין לנו דרך משותפת (ואז אני לא חושב שבחור סביר ירצה להפגש בכל זאת, ואם הבחורה לא תאפשר את זה זה הגיוני, וגם אין פה "דחיה") או בגלל שהחלטתי שלא יהיה לי טוב ונעים לפגוש אותו.

זאת לא שאלה של תחרותיות, זה שמישהו אומר לך "לא נעים לשבת לידך"

וגם אם זה יפגע אני חושב שההתנהלות הזאת תהיה יותר טובה לטווח הארוך.

כשמישהי דוחה אותי אני לא הבכרח מפרש את זה כ'לא נעים לי לשבת לידך'. יכול להיות שאני בחור סבבה אבל בהקשר של זוגיות זה לא יעבוד.

מה המשמעות של דייט מיותר

ומה המשמעות של תחושת דחייה

זה מה שעומד בבסיס של הכל ומבחינה מציאותית אנחנו לא מסכימים. 

מבחינה עקרונית מוסרית אני לא חושב שצריך לעשות עוול לבחור אני פשוט רואה את זה בצורה ממש שונה משלך.

אתה מחליט להחיל על שני הצדדים את השיפוט שלך

ואני חושב שהם צריכים לדבר ביניהם ולהחליט האם עדיף דייט מיותר או עדיף תחושת הדחיה

ועצם השיחה הזאת תמזער או תמחק את תחושת הדחיה, כך שיצאנו מורווחים בכל מקרה

אני לא מחליט בשביל אנשים אחרים

אבל כשאנשים מחליטים בשביל אנשים אחרים אני מוחה

אם אחד הצדדים הגיע בעצמו למסקנה שהוא לא רוצה לא תמיד יעזור שהוא ישתף התלבטות. לפעמים אין התלבטות. יש אמירה חד צדדית והיא מובנת מאוד בעיני.

בדיוק כמו שאם אחד הצדדים החליט באמצע דייט שלא בא לו, הוא לא קם והולך אלא מכבד את הצד השני וראוי שגם ישתדל להיות פתוח לאופציה של הצד השני

בעיני יש מחויבות כזאת מהרגע שהסכמת לפגישה.

ההסכמה לפגישה כוללת בתוכה התחייבות להתחשב ברגשות של הצד השני

כי זה ממש תלוי בחוויה האישית שהצד שנדחה.

בדרך כלל זה גם מתאפיין בתייחסויות שונות על פי גיל.

שהבחורה תיכבד ותרים טלפון לבחור, תסביר לו למה היא חושבת שהיא צריכה לשנות את דעתה - הרי את זה היא צריכה לעשות גם לשיטתך (או שאני טועה והיא יכולה פשוט להבריז מהדייט?)

וכשהיא כבר מדברת איתו, אם הוא יגיד "אני חושב שהשיפוט שלך הוא לא נכון ואם ניפגש אצליח ליצור רושם טוב יותר", אז שהיא תיקח את זה בחשבון

למה אנחנו צריכים להתווכח על איך הבחור מרגיש, אם היא יכולה לשאול אותו?

ומעריכה שהיא חושבת שזה לא טוב אם יצאו לדייט

אם ההגעה לדייט הספציפי הזה גוזלת מבחינתך הרבה משאבים (נסיעה ארוכה וכיו"ב), אפשר לבטל. אם לא נדרש מאמץ חריג על מנת להגיע לדייט, תני לזה צ'אנס. מה גם שאם הוא ג'נטלמן אמיתי ויזמין אותך לבית קפה, ההוצאות עליו.

מודה ומתוודה: כשהייתי רווק, הייתי עושה את השיקולים הנ"ל, בהיבט של עלות מול תועלת. "אני גר בת"א, הציעו לי מישהי בחיפה, שיחת הטלפון לא עשתה עליי רושם = אתנצל ואשאר בבית".

לראות גם את העומק שלה ולא רק את מה שנראה מבחוץ. הרבה פעמים אישה מבטאת את עצמה דרך רגשות ושם דווקא אפשר להבין מי היא באמת.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

מה שקפץ לי מהפוסט הוא שנראה שאתה קצת בודק אותה דרך רשימת נתונים חיצונית גיל לימודים תכנון קריירה

לפני שבדקת מי היא באמת(:

בסוף, מקצוע או העובדה שהיא כבר התחילה ללמוד לא מעידים בהכרח על בגרות. הייתי מנסה לברר קודם מי היא כאדם מה הערכים שלה מה היא אוהבת , איך היא חושבת ומתנהלת ורק אחר כך מחליטה אם הפער ביניכם באמת משמעותי..

אבל בסוף קשה לברר את כל זה בבירורים שלפני.. לפני אפשר לברר לרוב דברים יותר טכניים, שלפעמים מעידים על בגרות וכו'

או שאני טועה, מוזמנת להאיר את עיניי(:

האם עובד גם הפוך?

אפשר לדון על מה זה בגרות.

ואולי כדאי לפרק את המושג הזה - לדוגמה, האם אתה מדבר על מודעות כלכלית? על יכולת להכיל מורכבויות?

אם אתה יכול לפרק את המושג הזה, אפשר לנסות מראש לברר, וגם בפגישות לדבר על הנושאים האלה.

אבל -

קח בחשבון שבירורים לא בהכרח מציגים תמונה מלאה. כל אחד מכיר מישהו בפן מסוים שלו, ואולי לא מודע ולא מכיר צדדים אחרים.

לגבי פער השנים,

אני לא חושבת שהגיל הכרונולוגי בהכרח מעיד על משהו. לכל אחד מאיתנו יש מסע בחיים, ואנחנו עוברים בתחנות שונות, והאישיות שלנו משתנה בהתאם. יכול להיות מישהי בגיל 19 שעברה מבחינה נפשית הרבה יותר ממך - לא שזה תחרות, אלא שגם לה יש חיים מלאים.

תמיד תפסתי את עצמי כאדם בוגר יחסית לחברות שלי; זה לא מנע ממני לצאת עם אנשים שצעירים ממני בכמה וכמה שנים - וגם אם היה בינינו פער כמו שאתה מתאר, אבל הפוך, לגבי הלימודים. גם מזה לא נבהלתי, כי מה זה כמה שנים של לימודי מקצוע יחסית לחיים שלמים ביחד?

ואולי זה קצת אירוני, אני חושבת שמי שיצאתי איתו עם הפער הגי גדול מעליי - היה אחד המדוייטים הכי פחות בוגרים שלי (לפי ההגדרות שלי), ודווקא עם לא מעט שצעירים ממני ראיתי בגרות גדולה יותר. כמובן שלא כולם, היו גם כאלה שהיו צעירים ממני, וממש לא בוגרים בעיניי - כשהפער שכתבת, כשאני בלימודים והם עוד לא יצאו מהישיבה (כולל לא עשהו עדיין צבא), יחד עם איך שהתרשמתי בפגישה - ראיתי שזה מאוד לא רלוונטי מבחינתי.

בקיצור, לדעתי צריך לבדוק לגופו של אדם. אם שאר הפרטים נשמעים לך טוב, לדעתי כדאי לנסות -

אבל --

רק אם אתה מגיע עם ראש (ולב) פתוח.

אם אתה כבר ירית את החץ ורק רוצה לצייר מסביב את המטרה, עזוב. אתה לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד. רק אם אתה מוכן לתת הזדמנות אמיתית לבחורה להביא את עצמה, לך על זה. אם אתה לא שלם עם זה, אם כל הזמן יהיה לך ציפור בראש שתגיד לך - היא ילדותית, אינפניטילית וכו' - חבל על הזמן שלכם.

.

ואני זוכר שגם היה לי חשש דומה וראיתי שהיא בוגרת והכל היה סבבה.

תחשוב על זה שהיא אחרי שנתיים שירות,

כמו שהשלב של הצבא מבגר אז ככה גם שירות לאומי, וממש לא פחות בדר"כ.

אתה יכול לשאול בבירורים איפה היא ביחס לרצון להתחתן, אם היא מתכננת ללמוד בקרוב, אם היא בכללי בחורה מקורקעת-מעשית שלוקחת אחריות על עצמה ועל הסביבה.

חוץ מזה, תזכור - יש בזה גם יתרון שהיא צעירה, זה משהו שאפשר מאוד להנות ממנו

זוגות כאלה, אנחנו ביניהם (:

( עם פער של כמעט 5 שנים, אני הייתי בת 19 בחתונה)

בנות בגיל הזה הרבה פעמים כן בוגרות, והרבה מהן גם די סגורות על עצמן.

מה היא עושה שנה הבאה זה משהו שאתה כן יכול לבדוק בבירורים...

קיצור, לא לפסול על הסף

שהתחתנה כשהייתה בת 18

עם בן 24

אפילו תעודת בגרות לא הייתה לה

אבל היא הייתה בוגרת ובשלה

והם התאימו

בגיל 21 יצאתי עם מישהי בת 24, היה הרבה פחות ממה שחשבתי והיא הודתה שגם היא הופתעה.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני נקבית. מספיק אני מתאמצת בכך שאני מקבלת."

סתם

אם יש מרחק משמעותי והזמן יקר, זה די מתבקש להפגש באמצע ברוב הפעמים.

חיזור מצד הגבר יכול להתבצע באופנים נוספים וזה לא צריך להיות כל כך טוטאלי.

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם היא תהיה חשובה לך, ומתאימה לך, ותתאהב בה,

אתה תרחף מחיפה עד אליה.

בסה"כ רצועת חוף קטנה בינכם.

יש שיר כזה- גם לי מגיע להיות מאושר, אל תשאיר אותי מאחור...תן לי מחסה מהקור.. עד שיקלו המים עד שנגיע אל החוף.

רחוק. מה זה כמה שעות לנסיעות כדי לא לפספס את הזדמנות חייך?

אצלנו בקהילה יש הרבה אנגלוסקסיים. זוגות שהמרחקים בין הערים מהם באו פי כמה יותר רחוקים - לונדון ומנצ'סטר למשל, בוסטון וצפון ניו ג'רזי…

באופן כללי מאוד אין סיבה שזה לא יעבוד. יש אנשים גמישים והתחבורה מפה לשם לא כזאת מטורפת אפשר גם להיפגש באמצע.

מי שממש רוצה להרגיש חיזור כאילו אנחנו לטאות בג'ונגל ושה"גבר" שלה יסע אחריה שעתיים אחרי העבודה ויחזור הביתה בשתיים בלילה אחרי כל פגישה, לבריאות.

אישית אני רואה בזה משהו קצת מטומטם כי למה שתחזר אחרי מישהי שאתה בכלל לא מכיר? לך תבין. אבל לא משנה.

תעשה מה שכיף וטוב לך. אם אתה מרגיש שסבבה לך לנסוע רחוק או אפילו לנסוע עד אליה ואתה רואה בזה משהו מגניב ורומנטי ומעניק אז אחלה. אם זה מתיש אותך ואתה קם למחרת הפוך והפגישות הופכות לחתיכת קאדר אז אין בזה שום טעם. לשניכם אמור להיות נחמד וכיף.

האמת יש מדרש רבה כזה – לכל המפקפקים והמפקפקות.

רַבִּי אַבָּהוּ פָּתַח: בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת, רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּהוּ, מָצִינוּ בַּתּוֹרָה בַּנְבִיאִים וּבַכְּתוּבִים שֶׁאֵין זִוּוּגוֹ שֶׁל אִישׁ אֶלָּא מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּתּוֹרָה מִנַּיִן: וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר. בַּנְּבִיאִים: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא. בַּכְּתוּבִים הַיְנוּ דִּכְתִיב: וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. יֵשׁ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ וְיֵשׁ שֶׁזִּוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ, יִצְחָק זִוּוּגוֹ בָּא אֶצְלוֹ: וַיַּרְא וְהִנֵּה גְּמַלִּים בָּאִים. יַעֲקֹב הָלַךְ אֵצֶל זִוּוּגוֹ, דִּכְתִיב: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב.

אחד בשביל השניה

קצת מוגזם להגביל גם אזור מגורים בתוך הארץ הקטנה.

מדובר בקשר למטרות חתונה ולא קשר אחר..

ובהתחלה כמחווה אני כן רואה את זה יפה לבוא יותר לאזור שלה, בהמשך אפשר להציע במרכז.

הכירו בזמן שהוא למד בישיבה בדרום והיא למדה בתל חי. וגם בתי ההורים במרחק של מעל שעתיים נסיעה.

ובכל זאת- התאמצו, נפגשו, היום כבר עם חמישה ילדים.

אני ובעלי מרחק שעה וחצי נסיעה

פעמיים ראשונות הוא בא, אחרי זה גמני נסעתי

זה לעניין הדייטים

בעלי הניח על השולחן מהרגע הראשון את העובדה שהוא רוצה להישאר לגור בעיר שלו, ועברתי לגור בעיר מגוריו. מתרגלים להכל ואני לא מצטערת על ההחלטה

כדאי לדבר על זה

על פקטור של מרחק

אם תתחתנו תיהיו קרובים נכון? כלומר תגורו באותו בית

לתקופת הדייטים תיפגשו בנקודות אמצע ומניחה שגם לפעמים אתה תיסע אליה וההפך

חברה טובה שלי נשואה +8 ילדים בזוגיות מדהימה

היא מרחובות בעלה מרמת הגולן..

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

פשוט תני לעצמך זמן, כמה שאת צריכה

ואחכ תבואי עם כוחות מחודשים

אל תפחדי מההפסקה.. היא תיתן לך כוחות להמשך הדרך

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

שהרבה פעמים את מחלקת בתגובות שלך בין בין הכלות הצעירות- אלו שהתחתנו מתוך לחץ חברתי, התלהבות ראשונית וחוסר בשלות

לבין הכלות מבוגרות יותר: אלו שהתחתנו מתוך קשר אמיתי, פנימי ועמוק, מחוברות לעצמו ולאנרגיה שלהן.

ואני מתקוממת על החלוקה הזו.

נכון, יש כאלה שאכן אצלם זה ככה, אבל ממש לא כולם, וממה שאני מכירה בסביבה שלי, גם לא הרוב.

כי באמת יש מכל הסוגים.

אז נכון שמי שהתחתנה בגיל 19 כנראה פחות בוגרת מבחורה בת 29 אבל זה לא בהכרח הופך אותה ללא בשלה שהתחתנה ממניעים לא נכונים.

ברור שלך כרווקה יותר נכון להתמקד ביתרונות של נישואין בשלב יותר מאוחר, ואין לך מה להתבחבש בכמה כיף להתחתן בגיל 19, אבל עדיין, ההכללה מאוד צורמת לי

(ודווקא מי שמתחתנת בגיל ממש צעיר, הרבה פעמים זה לא מתוך לחץ, כי אף אחד עוד לא מצפה ממנה להתחתן...)

באופן אישי, אני לא מכירה הרבה נשים שהתחתנו בגיל 19 מתוך בשלות מלאה והחלטה מאוד מגובשת. ברור שיש כאלה, אבל בעיניי הן פחות שכיחות.

ומצד שני, הכרתי גם נשים שהתחתנו בגיל 21 והיו בוגרות מאוד וקיבלו החלטה מתוך מקום בריא ומהמם

ואם כבר מדברים על לחץ, לפעמים דווקא בנות בנות 22 מרגישות יותר לחץ להתחתן מאשר בנות 27. למה?, בעיניי זה קשור לסביבה משדרת אותו דבר

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

אני אישית מרגישה שמקום לימודים יכול לתת כיוון מסוים אבל הוא לא באמת מגדיר את האדם.

פגשתי בוגרות של אותה אולפנה או מדרשה שהיו שונות מאוד אחת מהשנייה. בסוף האישיות הערכים וההשקפה נבנים מהרבה דברים לאורך החיים ולא רק מהמקום שבו למדו.

לכן הייתי פחות מתמקדת בשם המוסד ויותר במי שהבחורה היא היום.

לבדוק מוסד תיכוני:

א. מי בוחר את המוסד?

עד כמה זה החלטה שלי, ועד כמה זה החלטה של ההורים שלי?

ב. עד כמה בוגרים של מוסד דומים זה לזה? עד כמה אתה דומה לחבריך, ועד כמה אתם מקשה אחת?

ג. עד כמה הבחירה במוסד משקפת עמדה אידואלוגית, ולא נוחות\סיבה כלכלית\חברתית וכו'?

ד. עד כמה מה שהיה לפני "היציאה לעולם האמיתי" משקף את מי שאני היום? פתאופ כשאנשים יוצאים מהמסגרת, הם יכולים לבחור דרך קצת שונה ממה שהיה.

מדרשות זה אולי יותר פשוט, כי זה יותר מבטא בחירה אישית. אבל גם שם יש מגוון (בדיוק כמו שבישיבה יש מגוון...).

אבל בהחלט -

סטיגמות עוזרות לנו להתמודד עם העולם. לחלק אנשים לקופסאות. האם זה בהכרח נכון ויעיל? אפשר לדון על זה. אבל כדאי לדעתי להסתובב עם התודעה שזה לא בהכרח שמי שאתה מחפשה תהיה בוגרת אולפנה X ומדרשה Y, אלא שזה יכול לבוא מכל כיוון, גם אם אתה מחפש דווקא בוגרות של מוסדות מסוימים.

יש הרבה קווים דקים פה שצריך לברר. ולכן אין כאן דבר מוחלט. צריך לדעת לברר טוב ונכון וגם לדעת איך להתייחס לסטיגמות

ברור לי שבחורה שלמדדה באולפנת ראשית תצא משם עם סל ערכים מסוים וזה לא בגלל הסטיגמות זה באמת בגלל שהיא בחרה לבדוק שם ולקבל מהאולפנה