סיפור לידה עם וסטיבוליטיס (אזהרת אורך)
את סיפורי הלידה הקודמים שלי שלי אהבתי לכתוב. אבל הפעם קשה לי. בכל זאת זה חשוב לי משתי סיבות. האחת, חשוב לי שתישאר מזכרת. והשנייה, היא שכאשר אני חיפשתי בגוגל "סיפור לידה עם וסטיבוליטיס" לא מצאתי כמעט שום דבר. זו הכותרת של הסיפור שלי.
סיפור לידה עם וסטיבוליטיס
אקדים ואומר שאני יודעת שמבחינה רפואית אובייקטיבית הלידה שלי הייתה נהדרת. לא היו שום סיבוכים והכל היה לפי הספר: צירים, פתיחה, אפידורל, חצי שעה לחיצות, ובכי. תודה לאל תינוק ואמא בריאים ושלמים. אבל מבחינה נפשית.... עדיין קשה לי.
הבן המתוק והמהמם שלי נולד לפני כמה שבועות. חיכיתי לו ורציתי אותו הרבה זמן. בגלל ביוץ לא סדיר וקושי בתפקוד המיני, לאחר שנה פלוס שלא הצלחנו להרות עם מעקב זקיקים בלבד, קיבלתי איקקלומין וב"ה הצלחנו להרות. ההריון היה קשה על כל המשפחה. בחילות קשות, תשישות, ומעל לכל סגרים והילדים בבית, קורונה שהפילה אותי למיטה, יאוש. ובסוף גם שמירת הריון בגלל כאבים חזקים. הגיע החודש התשיעי והלידה לא הגיעה. לא רוצה לצאת!! הרגשתי שעוד שנייה אני מאבדת את זה. בשבוע 40+1 בעצה אחת עם הרופאה שלי וכשלא יכולתי לסבול את הכאבים יותר, הגעתי לבית החולים להשראת לידה. יום קודם הייתי אצלה והיא ניסתה לבצע סטריפינג אך לא היה אפשר – הצואר סגור לחלוטין.
למי שאינה יודעת, וסטיבוליטיס פירושו כאבים חזקים בפתח הנרתיק. הם באים לידי ביטוי בחדירה לנרתיק וכמובן גם בבדיקות פנימיות, בבדיקות טהרה ובכל מה שקשור. על הקושי הפיזי נבנה קושי נפשי של חרדה מהכאב ותפיסה שלילית של האזור. את הניסיון לבצע סטריפינג צלחתי בגבורה מכיון שאני באמת אוהבת את הרופאה שלי, מכירה אותה תקופה ארוכה והיא עדינה ומתחשבת. באותו לילה הייתה הפחתה משמעותית בתנועות התינוק, הוא זז כשדפקתי על הבטן אבל זה ממש לא היה כהרגלו. זה הוביל אותי להחלטה הסופית לבקש השראת לידה.
למחרת בבוקר הגעתי למיון יולדות, בכל הבדיקות והמדדים התינוק מצטיין. אפשר לחכות אבל אני מבקשת להתקדם. הוסבר לי שיש שתי אפשרויות: בלון או פרופס. הרופאה אמרה שהיא ממליצה על בלון, שפרופס גורם לכאבים... הזכרתי לה שיהיה קשה מאוד להכניס את הבלון אבל היא ככ בטוחה בעצמה שהביטחון שלי מתערער ואני מסכימה עם דעתה. למזלי באותו רגע נכנסה רופאה בכירה יותר שאמרה מיד שבלון זה לא בשבילי, ורק פרופס. בהקלה אני מקבלת כמובן את דעתה. יש לציין שהיא עדינה יחסית, אפילו שאלה אם אני רוצה להכניס בעצמי. נדרשו לה שני ניסיונות והפרופס בפנים. הללויה. כמובן שאי אפשר לדלג על שלב השאלה הקבועה "את יודעת למה את סובלת מהכאבים הללו?" משהו בי אוטומטית נאטם כי אני יודעת למה היא מתכוונת. והשאלה לחלוטין לא במקום. אני עונה שלא למרות שזה לא לגמרי נכון.
אני עולה למחלקה, מתחילים די מיד צירים חלשים, מוניטור כל שלוש שעות... קשה לי לשבת בגלל הכאבים ברגל אבל חוץ מזה מצב הרוח בסדר. בעלי חוזר הביתה לילדים מתוך כוונה לחזור כשיתחילו צירים משמעותיים.
ב12 בלילה אני מתעוררת מצירים חזקים. כמו בלידה הראשונה שלי (שהתחילה באופן טבעי) הצירים מהתחלה מגיעים כל שלוש דקות, תחילה לחצי דקה ואחר כך לזמן הולך ועולה. אבל כמעט אין הפסקה ביניהם. אני מזעיקה את בעלי ואת הדולה, וכאן מתחיל החלק הקשה.
עברו 12 שעות מהכנסת הפרופס. אני אמורה להיבדק ע"י הרופאה. אני מחכה ומחכה לה והיא לא מגיעה. בינתיים הצירים הולכים ונעשים בלתי נסבלים... האחות מתקשרת אליה מיליון פעם שתגיע... ובסוף ברגע שבעלי מגיע מחליטה לשלוח אותנו למטה אליה לחדרי לידה. אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
אנחנו מגיעים למטה, וזה לא שיש תור ארוך או משהו. נכנסים. אני מזכירה לה שיהיה קשה לבדוק והיא מחייכת בחוסר סבלנות. אני עולה למיטה, מזכירה שכל זה תוך כדי צירים חזקים כל שתיים שלוש דקות. היא מנסה לבדוק ואני אחרי עשר שניות קופצת למעלה. לא יכולה לסבול את זה. "אני חושבת שיכול להיות שיש פתיחה, אבל את חייבת לאפשר לי לעזור לך" מנסים שוב. לא מסוגלת. "מה את רוצה שאני אעשה? אם אי אפשר לבדוק אותך הפרופס לא יוצא" כאילו שזה מן עונש.... מנסים שוב. אי אפשר!! ואני יודעת, יודעת שאני חייבת להרגע ולתת לה לעשות את זה אבל פשוט לא מצליחה. חוסר אונים מטורף. אני בוכה מכאב וחוסר אונים. בעלי בוכה כי אני בוכה. אני שואלת "אולי אפשר לתת לי טישטוש או משהו כדי שיהיה אפשר לבדוק?" "לא נותנים טשטוש רק לבדיקה..." בטון מזלזל כזה... למזלי נכנסת מיילדת חמודה שמגיבה באמפתיה ואומרת לרופאה "אולי באמת ניתן לה טישטוש?" "ואז אתם תשגיחו עליה במוניטור כאן?" "כן" אומרת המיילדת... ולנו "בואי אלי מתי שתרצי ואני אתן לך" התגובה הנעימה עוזרת לי קצת להתאפס. מתלבשת, ומכיון שאני לא באמת יודעת מה זה טשטוש מחליטה לעלות בחזרה למחלקה ולנסות להמשיך להתמודד עם הצירים. אני עולה ונכנסת למקלחת אבל המים לא עוזרים בכלל, ואני לא מצליחה בכלל לנשום בצירים מרוב הלחץ. כולי מכווצת. בינתיים הדולה מגיעה ואומרת שלדעתה כדאי טשטוש כי הגוף צריך להרפות. זה מפתיע אותי כי עד היום הדולות שהיו איתי דיברו נגד התערבויות. אני מבינה שאם גם היא אומרת ככה כנראה היא צודקת. מכיוון שהמים לא עוזרים אני נשברת מהר ומחליטה לצאת, בינתיים האחות קוראת לי למוניטור כי עברו שלוש שעות. איך מוניטור? איך אני אצליח לשבת עם צירים כאלה? אין ברירה. אני מנסה אבל זה פשוט בלתי אפשרי! בחדר מוניטורים יש עוד אישה עם דולה שכל הזמן מביעה דעה גם על אחרות ומתערבת. "למה לא מורידים אותך? את נראית ממש בלידה! שיתנו לך אפידורל. "כי אי אפשר לבדוק אותי..."
אי אפשר לבדוק אותי!!!
אבל בכל זאת מורידים אותי למיון יולדות, כדי שהם יתמודדו עם בעיית המוניטור וינסו לבדוק שוב. בשלב הזה בעלי מעלה רעיון: אולי ינסו לבדוק עם עזרקאין? (משחה של הרדמה מקומית) הוא הולך לשאול את הרופאה, שעושה לו פרצופים ובסוף מאשרת. המיילדת החמודה מקודם פותחת לי וריד ועושה לי מוניטור בעמידה כהכנה לטשטוש. בהוראתה אני מושכת את הפרופס החוצה, אבל הצירים לא נחלשים. היא מבקשת לנסות לבדוק שוב לפני הטשטוש, מפני שאם יש פתיחה אוכל לקבל אפידורל, ואז בא לציון גואל.
מנסה, לא הולך. אני קופצת מיד. מנסה פעם שנייה, זה כאב בלתי אפשרי. אני אומרת לה (יותר נכון בוכה) "תעשי את זה בכוח וגמרנו" היא מזדעזעת ולא מסכימה. אני מבינה את הזעזוע אבל באמת שבמבט לאחור לא יודעת אם זה לא היה רחום יותר. בסוף אני אומרת לה לנסות עם המשחה המרדימה. כמו הרופאה היא לא אוהבת את זה (למה????) אבל עושה את זה. "אני מורחת קודם בחוץ" (את מיילדת. את לא יודעת מה זה אומר ווסטיבוליטיס? ברור שתמרחי גם בחוץ) זה מעמעם את התחושה, "פתיחה שלוש!" ואני מרגישה כאילו צלחתי את כל האוקיינוס בשחייה. הללויה! מכאן מתחיל החלק המשעמם:
מעבירים אותי מיד לחדר לידה, המרדים כבר מחכה לי שם. קשה לשבת עם הצירים אבל מחזיקה מעמד וההרדמה משפיעה מיד. הצירים ממשיכים חזק ולא צריך פיטוצין. עכשיו- תבדקו אותי כמה שתרצו.... תוך שלוש שעות פתיחה מלאה, חצי שעה לחיצות (שגם בהן יש למיילדת הערות מעצבנות כמו את יכולה יותר, תתאמצי יותר...) והנסיך מחליק החוצה, בכי וחיבוק... הוא בוכה ואני מחזיקה אותו חזק.
"אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו"
קרעים קטנים, מעט תפרים, הילד הראשון שלי שאשכרה מצליח לינוק בחדר לידה!! איכשהו מצליחים להעביר אותי למיטה, כי הרגליים לגמרי רדומות, ויאללה למעלה. עשינו את זה. אחסוך מכן את עלילות האישפוז שגם הוא מתיש נפשית ורצוף אחיות לא נעימות.
והיום, כמעט חודש אחרי. אני מסתכלת על הנסיך המהמם שלי ומודה עליו בכל רגע. ובכל זאת נשארתי מהלידה עם מועקה וטעם מר בפה.
הסטטיסטיקה שאני מכירה אומרת אחת משמונה נשים מתמודדת עם כאבים. בכל יום יש בחדרי לידה יותר משמונה נשים. עצוב לי על חוסר הידע והתמיכה מצד הצוות. כשרופא משפחה חיפש לי מול העיניים בויקיפדיה מה זה ווסטיבוליטיס, שתקתי. כשגיליתי שטיפול סקסולוגי או מיני אינו בסל הבריאות, בכיתי. עד היום האבסורד שבזה זועק לי.
אבל אתם רופאי נשים! רובכן נשים בעצמכן. איך אין פרוטוקול? למה צריך להתחנן לשימוש בעזרקאין או טשטוש? כואב לי על זה.
הדולה אמרה לי אחר כך משפט שנשאר לי בלב. "הם לא חושבים על זה, כי רובן שותקות. לא מדברים על זה"
ולכן היה לי חשוב לפרסם את הסיפור שלי. אני לא רוצה לשתוק. ולכן אני גם קצת מתביישת שאני מפרסמת את הסיפור מהאנונימי. הייתי צריכה לפרסם בגאווה. אני *** ואני מתמודדת עם ווסטיבוליטיס וקשיים בתפקוד המיני. אבל לצערי אני עדיין לא במקום הזה...
אסיים בשיר שליווה אותי במשך כל ההריון, מכוון לבני יקירי
אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי
הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך זה לשלם בכאב
אהוב יקר
הלואי שיהיה לך טוב =]
תודה לכל מי שקראה
את סיפורי הלידה הקודמים שלי שלי אהבתי לכתוב. אבל הפעם קשה לי. בכל זאת זה חשוב לי משתי סיבות. האחת, חשוב לי שתישאר מזכרת. והשנייה, היא שכאשר אני חיפשתי בגוגל "סיפור לידה עם וסטיבוליטיס" לא מצאתי כמעט שום דבר. זו הכותרת של הסיפור שלי.
סיפור לידה עם וסטיבוליטיס
אקדים ואומר שאני יודעת שמבחינה רפואית אובייקטיבית הלידה שלי הייתה נהדרת. לא היו שום סיבוכים והכל היה לפי הספר: צירים, פתיחה, אפידורל, חצי שעה לחיצות, ובכי. תודה לאל תינוק ואמא בריאים ושלמים. אבל מבחינה נפשית.... עדיין קשה לי.
הבן המתוק והמהמם שלי נולד לפני כמה שבועות. חיכיתי לו ורציתי אותו הרבה זמן. בגלל ביוץ לא סדיר וקושי בתפקוד המיני, לאחר שנה פלוס שלא הצלחנו להרות עם מעקב זקיקים בלבד, קיבלתי איקקלומין וב"ה הצלחנו להרות. ההריון היה קשה על כל המשפחה. בחילות קשות, תשישות, ומעל לכל סגרים והילדים בבית, קורונה שהפילה אותי למיטה, יאוש. ובסוף גם שמירת הריון בגלל כאבים חזקים. הגיע החודש התשיעי והלידה לא הגיעה. לא רוצה לצאת!! הרגשתי שעוד שנייה אני מאבדת את זה. בשבוע 40+1 בעצה אחת עם הרופאה שלי וכשלא יכולתי לסבול את הכאבים יותר, הגעתי לבית החולים להשראת לידה. יום קודם הייתי אצלה והיא ניסתה לבצע סטריפינג אך לא היה אפשר – הצואר סגור לחלוטין.
למי שאינה יודעת, וסטיבוליטיס פירושו כאבים חזקים בפתח הנרתיק. הם באים לידי ביטוי בחדירה לנרתיק וכמובן גם בבדיקות פנימיות, בבדיקות טהרה ובכל מה שקשור. על הקושי הפיזי נבנה קושי נפשי של חרדה מהכאב ותפיסה שלילית של האזור. את הניסיון לבצע סטריפינג צלחתי בגבורה מכיון שאני באמת אוהבת את הרופאה שלי, מכירה אותה תקופה ארוכה והיא עדינה ומתחשבת. באותו לילה הייתה הפחתה משמעותית בתנועות התינוק, הוא זז כשדפקתי על הבטן אבל זה ממש לא היה כהרגלו. זה הוביל אותי להחלטה הסופית לבקש השראת לידה.
למחרת בבוקר הגעתי למיון יולדות, בכל הבדיקות והמדדים התינוק מצטיין. אפשר לחכות אבל אני מבקשת להתקדם. הוסבר לי שיש שתי אפשרויות: בלון או פרופס. הרופאה אמרה שהיא ממליצה על בלון, שפרופס גורם לכאבים... הזכרתי לה שיהיה קשה מאוד להכניס את הבלון אבל היא ככ בטוחה בעצמה שהביטחון שלי מתערער ואני מסכימה עם דעתה. למזלי באותו רגע נכנסה רופאה בכירה יותר שאמרה מיד שבלון זה לא בשבילי, ורק פרופס. בהקלה אני מקבלת כמובן את דעתה. יש לציין שהיא עדינה יחסית, אפילו שאלה אם אני רוצה להכניס בעצמי. נדרשו לה שני ניסיונות והפרופס בפנים. הללויה. כמובן שאי אפשר לדלג על שלב השאלה הקבועה "את יודעת למה את סובלת מהכאבים הללו?" משהו בי אוטומטית נאטם כי אני יודעת למה היא מתכוונת. והשאלה לחלוטין לא במקום. אני עונה שלא למרות שזה לא לגמרי נכון.
אני עולה למחלקה, מתחילים די מיד צירים חלשים, מוניטור כל שלוש שעות... קשה לי לשבת בגלל הכאבים ברגל אבל חוץ מזה מצב הרוח בסדר. בעלי חוזר הביתה לילדים מתוך כוונה לחזור כשיתחילו צירים משמעותיים.
ב12 בלילה אני מתעוררת מצירים חזקים. כמו בלידה הראשונה שלי (שהתחילה באופן טבעי) הצירים מהתחלה מגיעים כל שלוש דקות, תחילה לחצי דקה ואחר כך לזמן הולך ועולה. אבל כמעט אין הפסקה ביניהם. אני מזעיקה את בעלי ואת הדולה, וכאן מתחיל החלק הקשה.
עברו 12 שעות מהכנסת הפרופס. אני אמורה להיבדק ע"י הרופאה. אני מחכה ומחכה לה והיא לא מגיעה. בינתיים הצירים הולכים ונעשים בלתי נסבלים... האחות מתקשרת אליה מיליון פעם שתגיע... ובסוף ברגע שבעלי מגיע מחליטה לשלוח אותנו למטה אליה לחדרי לידה. אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר יבוא אל מוחמד.
אנחנו מגיעים למטה, וזה לא שיש תור ארוך או משהו. נכנסים. אני מזכירה לה שיהיה קשה לבדוק והיא מחייכת בחוסר סבלנות. אני עולה למיטה, מזכירה שכל זה תוך כדי צירים חזקים כל שתיים שלוש דקות. היא מנסה לבדוק ואני אחרי עשר שניות קופצת למעלה. לא יכולה לסבול את זה. "אני חושבת שיכול להיות שיש פתיחה, אבל את חייבת לאפשר לי לעזור לך" מנסים שוב. לא מסוגלת. "מה את רוצה שאני אעשה? אם אי אפשר לבדוק אותך הפרופס לא יוצא" כאילו שזה מן עונש.... מנסים שוב. אי אפשר!! ואני יודעת, יודעת שאני חייבת להרגע ולתת לה לעשות את זה אבל פשוט לא מצליחה. חוסר אונים מטורף. אני בוכה מכאב וחוסר אונים. בעלי בוכה כי אני בוכה. אני שואלת "אולי אפשר לתת לי טישטוש או משהו כדי שיהיה אפשר לבדוק?" "לא נותנים טשטוש רק לבדיקה..." בטון מזלזל כזה... למזלי נכנסת מיילדת חמודה שמגיבה באמפתיה ואומרת לרופאה "אולי באמת ניתן לה טישטוש?" "ואז אתם תשגיחו עליה במוניטור כאן?" "כן" אומרת המיילדת... ולנו "בואי אלי מתי שתרצי ואני אתן לך" התגובה הנעימה עוזרת לי קצת להתאפס. מתלבשת, ומכיון שאני לא באמת יודעת מה זה טשטוש מחליטה לעלות בחזרה למחלקה ולנסות להמשיך להתמודד עם הצירים. אני עולה ונכנסת למקלחת אבל המים לא עוזרים בכלל, ואני לא מצליחה בכלל לנשום בצירים מרוב הלחץ. כולי מכווצת. בינתיים הדולה מגיעה ואומרת שלדעתה כדאי טשטוש כי הגוף צריך להרפות. זה מפתיע אותי כי עד היום הדולות שהיו איתי דיברו נגד התערבויות. אני מבינה שאם גם היא אומרת ככה כנראה היא צודקת. מכיוון שהמים לא עוזרים אני נשברת מהר ומחליטה לצאת, בינתיים האחות קוראת לי למוניטור כי עברו שלוש שעות. איך מוניטור? איך אני אצליח לשבת עם צירים כאלה? אין ברירה. אני מנסה אבל זה פשוט בלתי אפשרי! בחדר מוניטורים יש עוד אישה עם דולה שכל הזמן מביעה דעה גם על אחרות ומתערבת. "למה לא מורידים אותך? את נראית ממש בלידה! שיתנו לך אפידורל. "כי אי אפשר לבדוק אותי..."
אי אפשר לבדוק אותי!!!
אבל בכל זאת מורידים אותי למיון יולדות, כדי שהם יתמודדו עם בעיית המוניטור וינסו לבדוק שוב. בשלב הזה בעלי מעלה רעיון: אולי ינסו לבדוק עם עזרקאין? (משחה של הרדמה מקומית) הוא הולך לשאול את הרופאה, שעושה לו פרצופים ובסוף מאשרת. המיילדת החמודה מקודם פותחת לי וריד ועושה לי מוניטור בעמידה כהכנה לטשטוש. בהוראתה אני מושכת את הפרופס החוצה, אבל הצירים לא נחלשים. היא מבקשת לנסות לבדוק שוב לפני הטשטוש, מפני שאם יש פתיחה אוכל לקבל אפידורל, ואז בא לציון גואל.
מנסה, לא הולך. אני קופצת מיד. מנסה פעם שנייה, זה כאב בלתי אפשרי. אני אומרת לה (יותר נכון בוכה) "תעשי את זה בכוח וגמרנו" היא מזדעזעת ולא מסכימה. אני מבינה את הזעזוע אבל באמת שבמבט לאחור לא יודעת אם זה לא היה רחום יותר. בסוף אני אומרת לה לנסות עם המשחה המרדימה. כמו הרופאה היא לא אוהבת את זה (למה????) אבל עושה את זה. "אני מורחת קודם בחוץ" (את מיילדת. את לא יודעת מה זה אומר ווסטיבוליטיס? ברור שתמרחי גם בחוץ) זה מעמעם את התחושה, "פתיחה שלוש!" ואני מרגישה כאילו צלחתי את כל האוקיינוס בשחייה. הללויה! מכאן מתחיל החלק המשעמם:
מעבירים אותי מיד לחדר לידה, המרדים כבר מחכה לי שם. קשה לשבת עם הצירים אבל מחזיקה מעמד וההרדמה משפיעה מיד. הצירים ממשיכים חזק ולא צריך פיטוצין. עכשיו- תבדקו אותי כמה שתרצו.... תוך שלוש שעות פתיחה מלאה, חצי שעה לחיצות (שגם בהן יש למיילדת הערות מעצבנות כמו את יכולה יותר, תתאמצי יותר...) והנסיך מחליק החוצה, בכי וחיבוק... הוא בוכה ואני מחזיקה אותו חזק.
"אל הנער הזה התפללתי, ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעימו"
קרעים קטנים, מעט תפרים, הילד הראשון שלי שאשכרה מצליח לינוק בחדר לידה!! איכשהו מצליחים להעביר אותי למיטה, כי הרגליים לגמרי רדומות, ויאללה למעלה. עשינו את זה. אחסוך מכן את עלילות האישפוז שגם הוא מתיש נפשית ורצוף אחיות לא נעימות.
והיום, כמעט חודש אחרי. אני מסתכלת על הנסיך המהמם שלי ומודה עליו בכל רגע. ובכל זאת נשארתי מהלידה עם מועקה וטעם מר בפה.
הסטטיסטיקה שאני מכירה אומרת אחת משמונה נשים מתמודדת עם כאבים. בכל יום יש בחדרי לידה יותר משמונה נשים. עצוב לי על חוסר הידע והתמיכה מצד הצוות. כשרופא משפחה חיפש לי מול העיניים בויקיפדיה מה זה ווסטיבוליטיס, שתקתי. כשגיליתי שטיפול סקסולוגי או מיני אינו בסל הבריאות, בכיתי. עד היום האבסורד שבזה זועק לי.
אבל אתם רופאי נשים! רובכן נשים בעצמכן. איך אין פרוטוקול? למה צריך להתחנן לשימוש בעזרקאין או טשטוש? כואב לי על זה.
הדולה אמרה לי אחר כך משפט שנשאר לי בלב. "הם לא חושבים על זה, כי רובן שותקות. לא מדברים על זה"
ולכן היה לי חשוב לפרסם את הסיפור שלי. אני לא רוצה לשתוק. ולכן אני גם קצת מתביישת שאני מפרסמת את הסיפור מהאנונימי. הייתי צריכה לפרסם בגאווה. אני *** ואני מתמודדת עם ווסטיבוליטיס וקשיים בתפקוד המיני. אבל לצערי אני עדיין לא במקום הזה...
אסיים בשיר שליווה אותי במשך כל ההריון, מכוון לבני יקירי
אהוב יקר
לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי
הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב
שלאהוב אותך זה לשלם בכאב
אהוב יקר
הלואי שיהיה לך טוב =]
תודה לכל מי שקראה
