"האם עכשיו תתחתני איתי?" שאל בייגלה.
"מה? לא, לא נראה לי", אמרה זהובה בטון מופתע.
"אבל... אמרת שאני נפלא, ושהצלתי את חייך..." אמר בייגלה.
"נכון, אני באמת חושבת שאתה נהדר. ממש תודה לך, מזל שאתה ארוך כל כך", אישרה זהובה. "אני אפילו אשמח לשמור על קשר, להזמין לאירועים וכאלה. אבל מה זה קשור? איך זה שהצלת את החיים שלי יגרום שנהפוך למתאימים יותר?"
"חשבתי ש..." התחיל בייגלה ולא ממש הצליח להשלים את המשפט.
"לא, ברצינות. אתה חושב שהעובדה שהוצאת אותי מבור תעזור לנו להקים יחד מלונה נאמנה בישראל?" הקשתה זהובה. "אנחנו לא מתאימים זה לזו. אני עדיין לא ממש אוהבת כלבים ארוכים".
"זה לא יפה לפסול על משהו חיצוני, את יודעת?" נפגע בייגלה, והפעם אפילו לא הסתיר זאת מפניה. "מה היית אומרת אם חבר שלי היה פוסל חברה שלך רק בגלל איך שהיא נראית?"
"הייתי אומרת שהוא כלב", הודתה זהובה.
"נו, זהו", אמר בייגלה. "וחוץ מזה, את יודעת שהרבה מהעבודה עושים אחרי הנישואין? אהבה ממבט ראשון היא לא ערובה לכלום, ככה הוטרינר שלי תמיד אומר".
"תגיד לוטרינר שלך שיתמקד ברפואת חיות, ולא ינסה לשמש גם כיועץ חינוכי ועובדת סוציאלית, תחומים שהוא לא הוסמך אליהם", התרגזה קצת זהובה. "חוץ מזה, אתה לא חושב שזה קצת חסר טקט להציל בחורה מבור ומייד להציע לה נישואין? איך אני אמורה להרגיש עכשיו?"
בייגלה שתק.
"אז אם לא אכפת לך, אני הולכת חזרה הביתה", אמרה זהובה והלכה משם בראש מורם.
היא שכחה את הכדור מאחור. בייגלה רצה לרוץ אחריה ולהביא לה אותו, אבל עצר את עצמו. בנקודה עמוקה כלשהי הוא הרגיש שפשוט אין טעם.


