חזרתי לגור ברבי עקיבא עד תחילת הלימודים
ושוב בכל פעם שאני יוצאת מהדירה לקנות לחם ממאפיית אנג'ל קטנה שנמצאת מעבר לכביש, עומדים ועומדות מספר אנשים עם ידיים גרומות מושיטןת לעברי ולעבר ים האנשים שברחוב, לפעמים אני נותנת כמה שקלים ולפעמים לא.
אבל תמיד שאני חוזרת עם השקית קניות, אני נדהמת שהם עדיין מחכים למלא את הכוס . אני נדהמת לזהות את אותה האישה עם המטפחת השחורה עד סוף קו המצח, והמסיכה שהיא עוטה עד העיניים, ורק העיניים הכחולות שלה והשימלה השחורה מזכירות לי שזאת היא מלפני שעברתי דירה , זאת היא גם כשעדיין הייתי נשואה. אמת.
היא תמיד שם.
ואני הולכת עם השקית הריחנית לדירה, ותוהה לעצמי, למה היא לא מפסיקה לבקש. אנשים צריכים לקום , לעשות מעשה, לפעמים בני האדם נתקעים כמו הילדה הג'ינג'ית ההיא שביקשה ממני כסף לנסיעה באוטובוס, והעיניים שלה היו מושפלות בבושה, ומעולם לא ראיתי אותה יותר.
****
בני האדם צריכים לקום, מדוע הם נתקעים.
ואז אניננזכרת בסיפורו של איל-הון ידוע שהתחיל את הקריירה כשהיה אלץ לגנוב מאפים בלילות. כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית, ואחרי שהוא הרוויח את הכסף שלו הוא חזר למאפייה ההיא וקנה אותה.
הוא ידע שזה זמני,
יש אנשים שכל הזמן לקראת שינוי. כמוני. אני חיה על מנת להשתנות, וכל הזמן אני יודעת שאוטוטו אני אמצא את הבית שלי.
באותה המידה אני לא מבינה מדוע אותו השכן הצרפתי מהחנות ברבי עקיבא שכל המזגנים מטפטפים עליה, והוא עדיין צועק על השכנים שיסדרו את הצינורות, וקולו מתערבב בקולןתיהן של הקבצניות ורעשי הרחוב , 4 שנים.
***
שפת המזל לא תמיד מאירה פנים. ככה סבתא שלי הייתה אומרת, וממשיכה לקלף את התפוחי עץ עם סכין ולפורר קוסקוס לבד, ולהכין את התה לבד, ולכתוש קקאו.
סבתא הייתה חרוצה ועשירה, ובכל זאת היא מתה פתאום עם צינור תקוע בגרון.
סבתא לא אהבה לבקש כלום מאף אחד,
אף פעם,
כמוני.
***
יום אחד אהיה מליונרית ואקנה את כל הרחוב שם.
ושוב בכל פעם שאני יוצאת מהדירה לקנות לחם ממאפיית אנג'ל קטנה שנמצאת מעבר לכביש, עומדים ועומדות מספר אנשים עם ידיים גרומות מושיטןת לעברי ולעבר ים האנשים שברחוב, לפעמים אני נותנת כמה שקלים ולפעמים לא.
אבל תמיד שאני חוזרת עם השקית קניות, אני נדהמת שהם עדיין מחכים למלא את הכוס . אני נדהמת לזהות את אותה האישה עם המטפחת השחורה עד סוף קו המצח, והמסיכה שהיא עוטה עד העיניים, ורק העיניים הכחולות שלה והשימלה השחורה מזכירות לי שזאת היא מלפני שעברתי דירה , זאת היא גם כשעדיין הייתי נשואה. אמת.
היא תמיד שם.
ואני הולכת עם השקית הריחנית לדירה, ותוהה לעצמי, למה היא לא מפסיקה לבקש. אנשים צריכים לקום , לעשות מעשה, לפעמים בני האדם נתקעים כמו הילדה הג'ינג'ית ההיא שביקשה ממני כסף לנסיעה באוטובוס, והעיניים שלה היו מושפלות בבושה, ומעולם לא ראיתי אותה יותר.
****
בני האדם צריכים לקום, מדוע הם נתקעים.
ואז אניננזכרת בסיפורו של איל-הון ידוע שהתחיל את הקריירה כשהיה אלץ לגנוב מאפים בלילות. כי ההורים שלו זרקו אותו מהבית, ואחרי שהוא הרוויח את הכסף שלו הוא חזר למאפייה ההיא וקנה אותה.
הוא ידע שזה זמני,
יש אנשים שכל הזמן לקראת שינוי. כמוני. אני חיה על מנת להשתנות, וכל הזמן אני יודעת שאוטוטו אני אמצא את הבית שלי.
באותה המידה אני לא מבינה מדוע אותו השכן הצרפתי מהחנות ברבי עקיבא שכל המזגנים מטפטפים עליה, והוא עדיין צועק על השכנים שיסדרו את הצינורות, וקולו מתערבב בקולןתיהן של הקבצניות ורעשי הרחוב , 4 שנים.
***
שפת המזל לא תמיד מאירה פנים. ככה סבתא שלי הייתה אומרת, וממשיכה לקלף את התפוחי עץ עם סכין ולפורר קוסקוס לבד, ולהכין את התה לבד, ולכתוש קקאו.
סבתא הייתה חרוצה ועשירה, ובכל זאת היא מתה פתאום עם צינור תקוע בגרון.
סבתא לא אהבה לבקש כלום מאף אחד,
אף פעם,
כמוני.
***
יום אחד אהיה מליונרית ואקנה את כל הרחוב שם.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.