לפני שהתחתנתי הייתי הכי דוסית בעולם, חצאיות ארוכות, 3 תפילות ביום, תהלים ועוד ועוד ועוד..
עכשיו, בהריון (אם זה נותן לי איזשהי נקודה) לא מצליחה להתגב על עצמי ולהתפלל תפילה אחת. ממש קשה לי! קשה לי שזה המצב.
כל יום מחדש אני אומרת טוב, מהיום.. ופשוט לא הולך..
עוקבת פה..
להתקרב בחזרה. מחדש, לשמוע ולקרוא באהבה. להבין את התורה כולה.
שעבודת השם שלך לא תהיה קשור בבעלך, רק את עצמך עם בורא עולם.
) ואת לא שמה לב כמה דברים את כן עושה!שולחת לך כוחות חיבוק וחיזוק
בס''ד
קראתי אותך וחשבתי ''איך בתוך כל הבלגן והכאב הזה היא חושבת על זה בכלל?''.
אבל האמת היא שאני מבינה את המקום הזה אצלך שכן שם לב ל'ירידה הרוחנית'.
גם אני שמה לב כשאני מתרחקת ולא מצליחה. גם כש''יש לי סיבות טובות''.
אני חושבת שיש ניסיונות מסוימים בחיים שקשים ומערערים כל-כך שטבעי שהם יובילו לירידה כזאת.
ואולי זה לא גודל הניסיון כמו ההרגשה שמלווה אליו.
לפעמים הניסיון עצום, אבל ממשיכים להרגיש שה' כאן קרוב.
ולפעמים הניסיון לובש צדדים של הסתר פנים שמאד-מאד מערער אותנו.
וכשאנחנו פוגשות תחושה של הסתר פנים,
ואנחנו מרגישות עזובות על-ידי האבא הכל יכול שלנו
לפעמים יש כעס גדול.
ולפעמים הכעס הזה בא לידי ביטוי על-ידי זה שמפסיקים לעשות X, Y, Z...
ואולי אצלך אין כעס בכלל...
מה שכן, נשמע שאת בתקופה של בירור מאד גדול.
מול עצמך,
מול הזוגיות שלכם,
...
וכן, מול הקב''ה, שהוא המקור של הכל ו'משתקף' בהכל.
(לפעמים הבירור הוא לא של ''כן או לא?'' כמו שהוא בירור של ''באיזה אופן?''
איך להגיע למקום שהוא אמתי בשבילי? למקום שבו אני יכולה להרגיש חיה ומלאה
מול עצמי
בתוך הזוגיות שלי
ובעבודת ה' שלי)
ודבר אחרון, נשמה אהובה ויקרה...
את מתמודדת בהתמודדות כל-כך גדולה...
בעיניי זה כל-כך הגיוני שהכוחות שלך לא כמו מה שהן בזמן רגיל.
זה כאילו כל האנרגיות שלך מכוונות להוציא את עצמך מהמקום הקשה כל-כך שבו את נמצאת -
ולא נשארות עוד לעבודת ה' ''רגילה''.
(אם כי, כשאני קוראת את השרשור ורואה שאת ככה מדברת כל יום עם הקב''ה... ככה מהלב הטהור שלך... אני תוהה אם יש עבודת ה' אמיתית וטהורה מזאת...).
וזהו.
זה הטיפ שלי.
לזכור כמה את טובה.
לזכור כמה את מתמודדת בגבורה.
לזכור כמה את כן עושה וכן נמצאת בקשר עם ריבונו של עולם, שזה באמת-באמת-באמת העיקר.
לזכור את כל אלה חזק -- והחלק המעשי כבר יגיע בע''ה.
כי באמת: ''הירידה לצורך עלייה''.
מצרפת ומקדישה לך שיר שכתבתי. קראתי אותו שוב היום כשעבדתי קצת על הבלוג והוא ממש החזיר אותי לפוסט שלך - התמודדות.
שולחת מלא אהבה!!! ❤
לא בהריון
לא אחרי לידה...
ילדים קטנים אבל כבר לא פיצים
כן רוב הלילות קמה בין פעם לשלוש אבל סוף-סוף כבר יש לילות שיכולה לא לקום בכלל....
ברזל תקין בי 12 בעייתי קצת אבל מטופלת בזריקות
ועדיין עייפה כל הזמןןןן
לא משנה מתי הולכת לישון, לא משנה מתי קמה, לא משנה כמעט איך ישנתי בלילה
פשוט מרגישה עייפות תמידית
כל הזמן גמורה כל הזמן עייפה כל הזמן מרגישה שרוצה לישון
כל הזדמנות שיש לי לישון/לנוח בבוקר או בצהריים כמעט תמיד קופצת עליה בלי לחשוב פעמיים גם על חשבון דברים אחרים...
זה נורמלי?! יש לכן רעיונות איך לעזור? זה מתיש ומתסכל🙈
זו בדיקת דם פשוטה, תבקשי הפניה.
וקשוח להיות עם מחסור קבוע של B12... מקווה שתצליחי לעלות אותו כמו שצריך במהרה...
תודה!! אבדוק את זה!
מטופל ויש כבר התקדמות? כי חוסר בb12 הוא גורם מובהק לעייפות
באופן אישי אחרי התקופה הכי עייפה בחיים שלי גיליתי שחסר לי b12, וכשהצלחתי להעלות משמעותית העייפות התמידית שהייתי בה נעלמה.
מההריונות בגלל ההיפראמזיס....
אז מקבלת די קבוע... מתישהו בקרוב אמורה להיות לי עוד בדיקה לראות מה המצב שלו
וראיתי עכשיו שמתואמת כתבה לך..
בדיקת דם פשוטה. Tsh זה מה שבודקים...
כל יום לאכול כף
בסלט, ביוגורט וכו...
חוץ מזה
יש גם תערובת פירות יבשים שממש עוזרת לאנרגיה
של דוד קאפח
ללא עצירות ותופעות לוואי...
100 גר´ שומשום לא קלוי-מלא,
100 גר´ צימוקים כהים,
100 גר´ תאנים יבשות,
100 גר´ שקדים קלופים,
100 גר´ תמרים,
8 אגוזי ברזיל.
לטחון את הכל טוב טוב (יש חנויות שמוכנות לטחון את הרכיבים הקשים)
ולאכול כף בבוקר וכף בערב.
(ד.א. זה גם ממש טעים=) )
בהצלחה ותרגישי טוב!
את בטח מכירה להיות בשמש, לעשות קצת התעמלות וכו....
אגיד, שבעיני זה כן הגיוני.
ברור שטוב לבדוק בדיקות דם וכאלו
אבל
א. שינה לא רציפה, ממש משפיעה על איכות השינה. פעם אחת (ובטח שלוש), לא באמת מאפשרות שינה טובה. ואז, גם אם יש לך פעם פעמיים בשבוע שאת כן ישנה לילה, זה לא מספיק. כי יש משמעות לרצף של ימים שבהם את ישנה טובה, וזה לא שיום אחד יכול לחפות על כל השאר.
ב. מה את עושה במהלך היום? אם את רוב הזמן יושבת או בעבודה עם מעט תנועה, ממליצה להוסיף ספורט ותזוזה. אני ראיתי אצלי שזה ממש משפיע. ישיבה לאורך זמן, מעייפת אותי מאוד, ברמה של להירדם. כשאני זזה, הגוף מתעורר
זאת גם היתה השאלה שלי
האם זה הגיוני פשוט..
כן נכון, תכלס כבר 5 שנים אני לא ישנה נורמלי וקמה מלא , לא היתה תקופה אחת ארוכה שישנתי שינה רציפה וטובה בלילות....
אשים לב , תודה🩷
היה לי פעמיים מונו וככה הרגשתי
פעם שניה הייתי עם זה חצי שנה!!! עד שטיפלתי אצל איזה רופא בירושלים שיש לו שיטה לטפל במונו טזה עבר ב"ה
אבל האמת שלא כזה משנה כי לא באמת מה יש מה לעשות.. וואלה עכשיו קוראת שכתבת שהיה משו שעזר, מעניין!! אנחנו ביקרנו ממש כולם אמרו לנו מטבעי ועד קונבנציונלי שאין מה לעשות חוץ מלחכות....
אם זה מונו אני אכתוב לך מה הטיפול
אנסה גם להיזכר בשם של הרופא
מקווה שהוא עדיין עובד כי אז לפני 5 שנים הוא כבר היה ממש מבוגר
אבדוק בלוטת התריס, אולי גם מונו למרות שלא יודעת אם יש עניין
גם ככה אמורות להיות לי בקרוב בדיקות דם מקיפות לבדוק את בעיית הb12..
אבל האמת האמת אני ממש מופתעת שרוב התגובות מנסות לחפש סיבות 🤭 הייתי בטוחה שיהיו הרבה יותר תגובות מנרמלות שלהיות אמא, בטח לקטנים, ותינוק יונק, זה פשוט מעייף 🙈🙈🙈
לכולן יש כוח תמיד? אתן לא עייפות ומרגישות צורך תמידי בשנצ?
אם אני לא ישנה את ה8 שעות מינימום ורצוף
-מה שבחיים לא קורה עם יונקים ןגם עם קטנים לא יונקים כמעט ולא) אני עייפהההה כל היום
ובדקתי- ברזל בלוטות התריס בי 12 הכל תקין
אה ואם הולכת לישון מאוחר אז גם- יותר עייפה מאשר אם נכנסת לישון מוקדם איזור 10 אפילו
שווה לך לנסות שבוע אם אפשרי לך
ברור שתמיד אשמח לנוח צהריים ולקום מאוחר בבוקר/לחזור לישון אחרי פיזור של הילדים
ומכיוון אחר -
הרבה פעמים דיקור של מישהי מקצועית גם ממש יכול לעזור.
אני באמצע סדרת טיפולים שמטרתה לאזן כל מיני דברים, וממש מרגישה גם שיפור בתחום הזה.
שאני מסוגלת לעשות הרבה יותר ולא להגמר מכל דבר קטן.. כאילו כל המצברים של הכוחות שלי היו על הקצה ועכשיו הם באנרגיה טובה.
והמטפלת שלי אמרה לי כמה פעמיים שנשים חושבות לעצמן שזה הגיוני שמרגישים ככה כי את אחרי לידה.. בהריון.. או כל תירוץ אחר כשבעצם זה משהו אחר שאפשר לפתור אותו ולא ברירת המחדל של אישה.
אם בית חולים מאפשר מלכתחילה לנסות לידה רגילה במצב כזה.
או שהאישה מכריחה אותם לילד אותה ככה, כי היא מסרבת לניתוח.
ואז אולי זה מה שיקרה, כי לא יכולים לכפות ניתוח, אבל כל האווירה תהיה של הלחצות, ועל כל דבר קטן ינסו לשכנע לעבור לניתוח.
אין לי מושג מה המדיניות של בתי החולים. אבל אם יש בית חולים שמאפשר, ומוכן להתגייס לזה, אז עדיף.
ואגב, אני ילדתי בניתוח בלי לחתום על הסכמה. ברור שהסכמתי, אבל זה היה כל כך מיידי, שבכלל לא נתנו לי לחתום.
ב"ה התאוששתי בקלות.
מבחינת זה שלא חתמתי על הסכמה,
אז קודם כל כן הסכמתי, ושיתפתי פעולה. רק לא חתמתי על הטפסים.
ולמחרת הרופא הגיע אלי להתנצל.
זה היה ניתוח חירום ממש, אם היו עוד מחכים, לא בטוח שהתינוק היה שורד.
דורש מומחיות גדולה.
לא סתם הפסיקו ליילד עכוז- כי זה מסוכן.
אז אם בביח אין רופא מומחה לזה-
נשמע לי ממש התאבדות.
סליחה על החריפות...
אבל המטרה שהולכים לביח היא בשביל שיהיה שם מישהו שציל חיים במקרה הצורך.
אפשר גם ללדת בבית- שם אף אחד לא ייקח אותך לניתוח..
לק"י
הקטן שלי היה במצג עכוז (וב"ה התהפך לבד בסוף), ואני אחרי קיסרי.
אבל כשהרופאה אמרה לי מה האפשרויות, היא אמרה שאפשר ללדת בלידת עכוז (היא לא המליצה. אבל לא אמרה משהו על הקיסרי שעברתי).
אז אולי בסורוקה זה אפשרי. לא ביררתי.
לק"י
כתבת שבעבר היפוך לא עזר לך?
(אני בכל מקרה קבעתי תור להיפוך. לידת עכוז לא רציתי לנסות).
ואז היא אמרה לנו בצחוק
העולם לא כזה גרוע אם החלטתם להביא עוד ילד, לא?
והצביעה לי על הבטן
ואנחנו צחקנו והמשכנו בשיח עם כל החברים ובפנים בכיתי
אני רגילה לבכות בפנים
כבר הרבה זמן
האם ידעת, אחות אהובה שלי, שלפעמים נכנסים להריון בלי שמחליטים?
האם את יודעת שיש כל מיני סיבות למנוע?
נכון ההריונות שלך קשים וכולם רואים את זה
את מקיאה, חלשה, ואני הכי מעריכה אותך בעולם על כל ילד שלך
אבל האם ידעת שיש קשיים שקופים יותר?
את לא יודעת.
אני אחותך, אבל לא כל דבר מתאים להגיד לך
אנחנו גרים מספיק רחוק בשביל שלא יהיה באמת טעם לספר
האם את יודעת שבהריונות שלי אני לא עובדת
לא כי אני מפונקת
לא כי אני 'מוציאה שמירה'
אלא כי אני בדכאון?
קליני, אמיתי, מאובחן
(מנסה להיות) מטופל אבל לא ממש בהצלחה?
את לא יודעת
הקטן שלי בן שלוש
וכולם במשפחה אומרים שאני מפונקת
ולא רוצה הרבה ילדים
וההריונות שלי כל כך קלים
ואני כל כך חזקה
אבל זה שהגוף חזק
לא אומר שהנפש לא מפורקת?
האם את יכולה להבין, שעוד לא התאוששנו מההריון האחרון
נכון עברו שלוש שנים
שעבדנו כמו משוגעים
לשקם את החיים שלנו
מאפס
זוגיות, מיניות
טיפולים לילדים שכבר יש, לבן זוג, לי.
האם את יכולה להעלות בדעתך שיש קשיים
שקשה לדבר עליהם
ממש קשה
אבל זה לא הופך אותם ליותר קלים?
האם תביני פעם שאנחנו לא מדברות
לא כי אני עסוקה
לא כי אני סנובית
אלא כי אין לי כח
וכשאני מדברת
בסוף אני בוכה
אז למי שלא רוצה לבכות
אני לא מדברת?
ואמא שלי,
שמדי פעם לוחצת
וכל כך מאושרת לשמוע על ההריון הזה
ורומזת לי לא בעדינות בכלל שהשנים חולפות
אמא, את יכולה לכבד קצת?
לא להבין, אני יודעת,
תחשבו שזה בחירה או חוסר רצון או-
מה זה נקרא להיות במיטה? תקומי.
אחיות שלך קמות ומקיאות.
מה לא עושים בשביל ילד.
האם תסכימו לא להבין,
ולמרות זאת לכבד אותי טיפ טיפה?
יש סיכוי שלא אמלט גם מהמפגש המשפחתי הזה?
ובכמה מאמצים זה עלה לי להגיע למפגשים האלו.
וגיסות שלי,
אתן חמודות
מאד.
די להתלחשש עלי.
כן, לא סיפרתי על ההריון. לא היה לי כח.
נכון. אין לי רצון לדבר עליו.
זה כל כך לא בסדר?
בקשתי מבעלי לספר, והוא העביר לכן את זה בדרכו שלו
וזהו.
לא בקשתי עזרה, לא בקשתי ארוחות.
בקשתי שתעשו לי מקום בשולחן.
רציתי החנוכה הזה לשחק קצת בנורמליות.
לעשות הצגה שאנחנו פה כמו שנה שעברה.
עם הילדים החמודים שלנו.
קלעתי צמות לבנות.
הלבשתי את כולם יפה.
התאפרתי לכבודכם. לכבוד כולכם.
(נכון לא הבאתי סלט, סליחה. לא בקשו אז...)
ונכון לא את הכל אפשר להסביר
ויש סימני שאלה אני מבינה
אבל רציתי לעשות כאילו.
לא הצלחתי.
איזו גיבורה את!
כל כך קשה להיות עם קושי שקוף
את סוחבת ככ הרבה,
זה שאת קמה כל יום ודואגת למשפחה שלך
מגיע לך מחיאות כפיים!
נשמע ממש קשוח.
ומציעה בזהירות, אולי שווה לספר למשפחה או לחלקה? אפילו לספר חלקית? כמה שמתאים לך?
נשמע שזה הרבה עול וקושי, וחבל לשאת לבד אם יש אפשרות לתמיכה והבנה..
שיהיה בקלות בע"ה
חיבוק ענק, עצום
מקווה ממש שאת מלווה ומטופלת כמה שאפשר
קשוח ברמות ואכן שקוף לגמרי
ושומעים את המורכבות והקושי.
מבאס לשמוע שיש מקומות ש'יורדים' על אשה שיש לה כמה ילדים והקטן שלה רק בן שלוש, שהיא מפונקת שרק עכשיו נכנסה להריון נוסף, ממש עולם הפוך בעיני.
חוץ מזה שזה באמת לא בסדר בעיני להכנס לשיקולי תכנון משפחה של מישהי אחרת, זה נראה שכמעט אין אפשרות לא לפגוע ככה.
ואם אפשר, אוסיף רק שהקושי הזה שקוף כי אנשים עובדים קשה לשמור עליו בלתי נראה. אולי דווקא אם כן תשתפי בכל זאת יוקל לך ולכם?
אנשים לא יוציאו בכזאת קלות את המילה "מפונקת".
שימי על כולם פס.
אומרת גם לעצמי, כי אני כמעט קורסת כי כולם חושבים שאני מתפקדת כרגיל אז אני מנסה לספק את זה. לכי תסבירי לכל אחד שאת ממש לא מרגישה טוב, ולא תמיד זה יהיה עם הסבר "רפואי"...
תני לעצמך צל"ש על ההצלחות הקטנות. זה ממש לא מובן מאליו שהגעת בכלל לארוע משפחתי. תראי כמה את עושה בשביל הילדים שלך, את אמא לביאה❤️
הוא בדרך הביתה… והדמעות עצב/כאב/עלבון/געגוע…
הפכו ברגע לדמעות אושר/שמחה/אהבה.
הוא בסבב מספר מילון וחצי. ואני כ"כ שמחה על הזכות להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. ואני מבינה את החשיבות. ואני מפרגנת. ואני תומכת. ואני מעודדת. ובאמת שלרוב המוחלט אני גם ממש מסתדרת.
אבל היום היה לי קשה. תכננתי לשבת הערב לכתוב ולפרוק כאן..
והקושי יושב על קושי שקצת מלווה אותי בסבב האחרון. כי הפעם הוא קרוב, הפעם הוא "רק" ביו"ש, הוא חצי שעה מהביתה. סופסוף לא עזה ולבנון. מרחק נגיעה.
וגם קצת יותר "קל"… ואני שומעת על "זמנים מתים" ומפרגנת, באמת שמחה בשבילו. אבל לפעמים בזמנים המתים קצת רוצה שאני אהיה זו שממלא אותם. ולברור שלא תמיד זה הכי זורם.
שבת הייתי לבד עם הילדים, זה תמיד קשה. במוצ"ש רציתי כ"כ שהוא יתקשר, יתעניין, ישמע איך היה לי. הוא התקשר רק 40 דקות אחרי צאת שבת, להדליק איתנו חנוכיה בווידיאו. ישר אח"כ ניתקנו ואני סיימתי עם הילדים. התקשרתי אחרי ההשכבות לפרוק לו את שבת, הוא הקשיב ואז בשיא הכנות אמר שלא מצליח להתרכז (לא היה בפעולה ספציפית) אמר שיחזור אלי, וחזר אחרי 5 שעות (בדקתי🙈) ברור לי שזה לא מרוע, שאני חשובה לו, שיש עליו כ"כ הרבה על הראש (הוא לוחם בתפקיד פיקודי)
אבל נפגעתי. רציתי צומי, רציתי להרגיש היחידה שחשובה, להרגיש שהוא כל זמן רק חושב עלי.
היום היה יום קשה. מכל מיני דברים שיושבים עלי. התקשרתי קצת לדבר והוא היה באמצע אימון. חזר אלי בדיוק באמצע סידור לא.ערב, שמע בעיקר שאגות שלי על הילדים.
סיימתי להשכיב את הילדים. כ"כ רציתי לסוע אליו, לחיבוק, לדבר.
ולא התקשרתי. פחדתי כ"כ מדחייה, פחדתי לשמוע שלא שייך שאגיע.
ולדבר בטלפון לא באמת מספיק לי, לא באמת עוזר תמיד.
אז יצאתי קצת להסתובב, כי זה תמיד עושה לי טוב. וכן חיכיתי שהוא לפחות ייתקשר, יתעניין…
והוא לא התקשר. וכבר מאוחר. ואני נעלבת, ונפגעת, ומקנאה, ומרגישה פחות חשובה.
ואז הוא התקשר.
הוא בדרך.
נבהלתי.
שאלתי אם קרה לו משהו.
ענה לי שלא, הכל איתו בסדר, פשוט הרגיש שאני צריכה אותו.
ואז כל הדמעות התפרצו.
והכל פתאום הפך להיות יותר קל. יותר בסדר.
הדברים נכנסנו לפרופורציות.
וזהו. יושבת על הספה, בוכה, פורקת ובעיקר מחכה.
ויודעות שיהיה עוד. עוד סבבים. עוד קשיים. עוד מבחנים בזוגיות.
ומתפללת שהקב"ה ימשיך לתת לנו יד כל הזמן.
ושתגיע הגאולה השלמה בקרוב.
ותודה גדולה ממני ומכל עם ישראל על ההקרבה העצומה שלכם!
מזדהה עם המון ממה שכתבת.. קראתי והחזרת אותי למילואים האחרונים שהיו מאתגרים וממש כמו שאת מתארת..
שמחה בשבילך שהוא חוזר, שהצליח קרוא אותך מרחוק ושהתאפשר לו להגיע. מאחלת שיהיה זמן משמעותי וממלא יחד
שולחת לך מלא כוחות להמשך המילואים והמון הערכה ♥️♥️
אהבתי
זה כבר חצי ריפוי
ואיזה זוג מתוק אתם נשמעים
ותראי איך את חשובה לו
ואיך הוא הרגיש שאת צריכה אותו
איזו אינטואיציה חזקה היתה לו שנכון שיגיע הביתה היום
שיהיה לכם ערב קסום
ושזה יתן לכם מלא כח להמשך
בשורות טובות
זה קשוח בטירוף. נשמע שאת קשובה למה שהלב שלך זקוק ויודעת גם להביא את זה לזוגיות וזה כל כך חשוב.
איזה כיף שהוא חזר, תספרי לו כמה זה מחיה אותך ❤️
כמה קשה. מבינה אותך כ"כ
שולחת חיבוק גדול.
ותודה לכם.
אני קוראת פה בשרשורים אפיונים של מחוננים, שמאוד מזכירים לי את כל מה שאני יודעת על אוטיזם... ואני שואלת: באמת מדובר על מחוננות, ולא על אוטיזם במסווה?
אני יודעת שבתוך הסיווג של אוטיזם יש אוטיסטים שמוגדרים מחוננים ויש כאלה שלא. ויש כאלה בתפקוד גבוה, שבאמת אולי המחוננות שלהם מחפה על האוטיזם...
אבל עד עכשיו חשבתי שמחוננות היא פשוט איי-קיו גבוה, שאולי עלול להוביל לקשיים חברתיים ורגשיים, אבל לא לצורך מוגבר בשקט, לרגישות לרעשים, לקושי במעברים... וכו' - דברים שאני מכירה מאוטיסטים.
וזהו, אני קצת מבולבלת, ומעניין אותי אם מישהי תדע לעשות לי כאן סדר...🙈
לק"י
הבן שלי מחונן, והוא אומנם רגיש יחסית, ועם קצת רגישות תחושתית. אבל אני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני. גם אני הייתי רגישה (מאלה שנעלבים ובוכים וכדומה), ואני לא מחוננת.
(והבן שלי לא אוטיסט. לפחות אין לנו סיבה לחשוד בזה🤷♀️).
לגבי אוטיזם- אוטיזם זה קודם כל קשיי תקשורת. שאר הדברים הם נלווים, אבל לא הבסיס. מה שאני חושבת לפחות.
אני חושבת שמחוננות קשור לתחום החברתי (קשה להבין מצבים חברתיים ויש פער בין השכל ליכולת הרגשית)
ואוטיזם קשור להפרעות/בעיות תקשורת (שזה גם קשור לתחום החברתי אולי בעקיפין)
ורמת התפקוד מצביעה על הטווח של רמת התקשורת
חחח מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי
שמחוננות זה מנת משכל גבוהה,
אבל יש מאפיינים של מחוננים שנובעים מהפער בין הרמה השכלית לבין הרמה הרגשית. כלומר, לרוב המחוננים יהיה בהכרח פער כזה, וההשלכות שלו (כמו שכתבת, רגשית וחברתית בעיקר) זה משהו שנראה אצל הרבה מחוננים.
מעבר לזה, לכל אדם אופי משלו ומאפיינים משלו בלי קשר למנת המשכל.
למיטב ידיעתי היא נטו עניין של איי קיו, כלומר ה3% העליונים במבחני איתור (מקווה שזכרתי נכון את מספר האחוזים, אפשר לוודא).
בין המחוננים, יש כאלה שהם גם על הרצף האוטיסטי, ויש כאלה שלא ובכלל לא, והם לגמרי חברתיים, חברותיים וכו'.
יש ילדים מחוננים שפחות בשלים רגשית או חברתית וזה יוצר אצלם גם פערים מסויימים, אבל זה לא מחייב שהם על הרצף.
כמו כל העורבים שחורים אבל לא כל השחורים עורבים 
לק"י
נכון שהרבה פעמים גם יש להם גם קושי להתרכז לפרקי זמן ארוכים.
אבל זה שכל מי שעם לקויות קשב וריכוז יש לו גם קושי בתקשורת.
הגורם הוא אחר
ולכן המענה צריך להיות אחר
בתהליך האבחון של אוטיזם או הםרעת קשב שוללים את השני
סובלת מזה כבר תקופה, אחת לכמה זמן סוג של נפילה לקראת הערב , בילבול, בחילות חזקות , עייפות מטורפת נכנסת למיטה ולא מסוגלת לדבר עם אף אחד, לא מצליחה להירדם גם עד הבוקר ככה סוחבת עד הבוקר והולכת בקשוי לעבודה, לוקח לי זמן להתאושש מזה. היה לי ככה פעם ב3 שבועות נניח, לאחרונה זה מגיע לי אחת לכמה ימים, ב"ה יש משפחה ברוכה, עבודה מחוץ לבית וגם שם עמוס, אתמול אחהצ זה קרה שוב לא תיפקדתי עד שנכנסתי למיטה מיותר לציין שלא נרדמתי עד שעה 5 בבוקר אולי
קמתי בתחושת פחד וחרדה שזה יחזור על זה שוב. מנסה להבין מה יש לי ולאט לאט מבינה שזה סןג של התקף חרדה.
הגיוני שאני לא מבינה ממה זה מגיע? אין שום טריגר וסיבה, ככה משום מקום? קבעתי למחר תור לרופאה שלי, אבל מה להתחיל טיפול תרופתי?? או שיש משהו עדין יותר
ממש מפחדת מהפעם הבאה, החוסר שינה , חוסר אנרגיות ממש מרגישה מתה באותו זמן מחרפן אותי, תחילה חשבתי שזה קשור לקיבה בגלל הבחילות אבל מבינה שלא...
עד עכשיו לא התאוששתי מאתמול, מתפקדת בבית ובעבודה כמו רובוט, עכשיו הפחד מההתקף הבא משתלט עלי
יצא קצת מבולבל אז סליחה, מנסה להבין מה הטיפול כי לא מסוגלת לסחוב ככה עוד
התקף חרדה בד"כ מתואר בצורה ממש שונה.
ובלבול זו תופעה שמצריכה בירור. (והיא קורית בנפילות סוכר...)
הייתי הולכת לרופא משפחה ומבקשת בדיקות דם מקיפות
ובהם בדיקת המוגלובין מסוכרר HBA1C בדיקה שמראה אם היו צניחות בסוכר לאחרונה.
אם את בכ"א חושבת שזה התקף חרדה הטיפול שמאד עוזר זה CBT
לפעמים צריך גם טיפול תרופתי.
אני ממש ממליצה ללכת לרופא משפחה בקרוב.
מעולם לא סבלתי מלחץ דם גבוה/נמוך ובעיות של סוכר
לפי הצאט כן נשמע שזה סוג של חרדה
לך לא נשמע? האמת שאת מעודדת אותי כי שקעתי לייאוש וקשה לי עם המצב ולהרגיש ככה
ונפילת סוכר ממש כן.
לכן זה הדבר הראשון שעלה לי.
אבל אם זה תופעה שמלווה אותך כבר זמן רב את חייבת לבדוק ביסודיות.
לכן חשוב קודם כל בדיקות.
ובבקשה אל תתני לצ'אט לתת לך עצות רפואיות. זה עלול להיות מסוכן.
בהצלחה יקרה
טוב שקבעת תור
תרגישי טוב
מציעה לקבל עזרה רגשית. הרבה פעמים סטרס ועומס יוצרים אצל נשים מצב כזה.
ולפעמים זה גם יוצר גלגל נוסף של חרדה מלא להירדם, שעוד יותר מקשה לישון, וחוזר חלילה...
הכי נכון זה לעשות עבודה רגשית ולהבין מה כבד עלייך❤️
סליחה אני ממש נואשת
הבן שלי בן כמעט שנתיים (עוד חודש)
שובבבבבבבבבבבב
פרא ממש
אני לא עומדת בקצב!
הוא גם מגיע לכל דבר מטפס משתחל
כל פעם אני מוצאת אותו במקום מפחיד אחר
אני לא מצליחה לשמור עליו.
הוא יודע לפתוח קופסאות של תרופות עם נעילת בטחון
וכמעט את כל סוגי המנעולים לארונות
ולברוח מהכסא בטיחות או החגורה של כסא האוכל בקיצור- הבנתן את העיקרון...
הוא גם לא יישן טוב בלילה- קשה לו מאד להרדם
הוא צורח שעות, אז אי מוציאה אותו שלא יפריע לאחים שלו
ואז הוא נשאר ער עד 11 בערך ומשתולל בכל הבית...
ביום הוא בכלל לא ישן והגננת קצת מתלוננת עליו
ויש לו מלא כח
היה עכשיו מפגשי חנוכה ואני רואה שהבני דודים מפחדים ממנו
לא אלה בגילו, ילדים בני חמש שש חוששים ממנו
הוא מרביץ, שורט נושך
זורק חפצים על ילדים אחרים
האמת לפעמים גם אני מפחדת ממנו (למרות שיחסית לי ולבעלי הוא לא מציק וגם לא לגננת כי יש לנו סמכות עליו)
הוא חכם, הוא מבין, אני רואה לגמרי.
הוא יודע מה מסוכן מה אסור
זה לא עוזר
הוא לפעמים אומר אחרי שעשה משהו רע 'עונש, אני עונש' _לא יודעת מאיפה זה בא, אולי מהגן.
אבל הוא בהחלט מבין שעושה מעשה אסור.
(עכשיו אמרתי לו שמחר חוזרים לגן, היה חופש יומיים, מיד אמר לי את השמות של החברים ומשחקים האהובים מהגן)
לפעמים אני חושבת ש*אני* צריכה כדור כדי להתמודד איתו
אבל לפעמים נדמה לי שגם לו אפשר לעזור
גם בשבילו מפחיד להיות כזה מנוע עוצמתי בתוך גוף של פעוט.
הוא מנחם את האחים אחרי שפוצע אותם...
אחים שלו גם לא אוהבים אותו כל היום מתלוננים עליו הוא הורס להם נוגע מציק
אני באמת מנסה לעזור אבל לא תמיד יכולה אני אחת ושי לי 2 ידיים והבית לא גדול
והוא אוהב את אחים שלו ורוצה שישתפו אותו במשחקים.
אבל כשאי קולטת שאני דוחה את ההחתלה שלו כי אין לי כח להתמודד איתה-
אני מבינה שמשהו פה לא תקין.
שאני שוקלת אם לקחת אותו לגינה (כי אני אצטרך בטוח לטפס על המגלשה מבחוץ להוריד אותו משם)
או שעדיף להשאר בבית (ועוד משהו יישבר..)
בקיצור מה עושים?
תבקשי הפניה מהרופא ילדים, לא יאבחנו היפראקטיביות בגיל הזה, אבל תדגישי את הקשיים ואולי יתנו לך אבחון אצל מרפאה בעיסוק שתבדוק וויסות חושי ודברים נוספים...
אם המצב באמת כמו שאת מתארת-מרפאה בעיסוק ממש יכולה לעזור, ללמד אותו לווסת את הכוח שלו, ללמד אותך איך להתמודד איתו-יכול להיות שהוא ילד שזקוק לגירוי תחושתי גדול יותר, כי נשמע שהוא מתנהג בצורה טיפוסית לגיל שנתיים-אבל מפעיל המון כוח, הרבה ילדים בגיל שנתיים מרביצים או מפרקים משחקים לאחים שלהם, נשמע שהעניין אצלו שבכל פעולה שלו הוא מפעיל המון כוח...
בהצלחה! נשמע קשוח ממש
זה לא ילד ראשון שלי
קלאסי בגיל שנתיים להציק אבל הוא פשוט מנוע טורבו
זה בלי הפסקה ומתזז ואני לא מצליחה לעצור את זה
גם אין לו פחד
חופשי בגינה נניח
ילד בן ישר עוקף אותו בתור למגלשה
הוא מטפס מהצד על הסולם נוגס בו בברך
וואלה זה זר לי..
וגם מאש/כביש/כלבים שום דבר לא מפחיד אותו..
וזה כבר מפסיק להיות מעניין לעשות מה שעניין אותו בגיל שנתיים...
יש לי אחד כזה שבגיל יותר צעיר אפילו עלה לארון העליון במטבח ופתח ושפך את האקמולי... היה אלוף במתקנים בגינה...וכד'
ובכללי צריך כל הזמן אקשן ומשהו לעשות...
אחרת מפנה את המרץ להצקות ולצומי...
יש לאופי הזה גם יתרונות. זה אחד שתמיד ישיג מה שהוא רוצה, עצמאי מאד, אוהב אתגרים
יש לנו שומר בכניסה לעבודה שמדבר הרבה עם מי שנכנס, בהתחלה הייתי תמימה וחדשה ונידבתי קצת מידע על מי אני ומאז הוא שואל הרבה שאלות ומגיע בהפסקה ואם ריק נכנס ומנסה לדבר.. וגם בסוף היום מנסה להתחיל שיחה..
הוא מבוגר ונראה שעבר הרבה קשיים בחיים...
מרחמת.. ויודעת שהקב"ה מצפה מאיתנו ליחס מכבד.
מצד שני באיזה שהוא שלב התחלתי לענות מהר, לעבור לידו מהר, לענות בקצרה ולהיות מהר בפלאפון ולהראות עסוקה.. הוא לא הפסיק!! וגם ניסה לדבר עם עוד מורה חדשה ולהראות לי שהיא כן זורמת - היא גם תמימה עוד..
יום אחד בעלי בא איתי והוא התחיל לדבר איתו גם..
יודעת שהתנהגתי אליו בקצת קוצר רוח,
מצד שני אני לא מעוניינת לדבר עם גברים!! ובקלות זה עלול להגיע למקומות של בעיה... הוא יכול לדבר ממש הרבה ולשאול שאלות.. ניסיתי לעצור את זה מהר...
אשמח למחשבות שלכן
הוא יודע שאני דוסית, אני לבושה ככה!!
בהתחלה חשבתי שהוא מדבר בקטע של סוג של סבא.. או משהו כזה.
אבל זה נהיה שאלות של הרבה זמן והרגשה של רצון לברוח..
אני רואה מבוגרות ממני שמכבדות אותו ומקדישות לו זמן.. אני צעירה וזה לא מתאים לי גם בלי קשר.
לק"י
זה לא שהוא בודד לגמרי. אני מבינה שיש כאלה שכן משוחחים איתו.
(גם אם הוא היה בודד וזה היה מעיק עלייך, אז לא הייתי אומרת שמחובתך לשוחח איתו. אבל אם הוא גם לא בודד, אז בכלל).
זה הזמן לעצור. אפשר להתעלם או להגיד בוקר טוב בנימוס ולהכנס פנימה, בלי מה שלומך או שאלות. אם הוא שואל מה איתך - בסדר תודה שיהיה יום נעים.
