זה מפחיד ולא פשוט.
מישהי קרובה אלי עברה תאונת דרכים לפני כמה שנים טובות. ומאז היא לא עלתה על הכביש אפילו פעם אחת, כי היא פחדה שזה שוב יקרה. והיא באמת צודקת, זה מפחיד, זה לגמרי עלול לקרות שוב, ואפילו ביותר עוצמה (לא עלינו). היא העדיפה לוותר על נוחות של רכב, העדיפה להתפשר הרבה ולחיות חיים קצת פחות קלים- העיקר לא להגיע שוב לסיטואציה כזאת.
פרידה זה קצת כמו תאונה. לפעמים זה פתאומי, ולרוב זה כואב. אף אחד לא יכול להבטיח לנו שזה לא יקרה שוב, ובכל נסיעה, בכל קשר, תמיד יש את הסיכוי שזה יקרה.
אפשר להיות מונעים מפחד. או יותר מדויק- ההפך ממונעים, פחד בדרך כלל מונע תנועה, גורם לנו להתקבע במקום. אפשר, ואני לא יכולה לשפוט על זה.
אבל הפחד פשוט משעבד אותנו. במיוחד כשמתעסקים בלב. זה יכול להתבטא בפחד מפרידה, אבל גם בפחד להיקשר, בפחד להתחייב, בפחד להיפתח. כל זה בשביל שלא יהיה לנו כואב. אנחנו מונעים מעצמינו כאב, אבל מונעים גם ככ הרבה דברים טובים אחרים. לא נותנים לכלום להכנס.
אני לא יודעת איך מבחינה פרקטית נפטרים מהפחד. אני גם לא יודעת אם אפשר באמת לגמרי להיפטר ממנו, כי ברגע שיש מודעות זה נמצא שם איפושהוא בראש. אבל אני כן חושבת שאפשר לשלוט עליו, ואולי אפילו לשמוח בחלק מהיתרונות שלו.
זה להגיד לעצמי- אני מתה מפחד. אבל אני הולכת ביחד איתו בעיניים פתוחות. קצת לוקחת סיכונים, קצת משחקת עם הלב. אפילו שיש אפשרות לתאונה. אבל הרווח שיכול להיות לי- ככ שווה אתזה. כשאסיים את הנסיעה הזו ואגיע ליעד- זה יהיה ככ משמעותי, זה משתלם לי אפילו אם כל הנסיעה עברה בפחד.
מה שאני מנסה להגיד זה שלא תמיד צריך להילחם בפחד. לפעמים ההשלמה איתו היא דווקא מה שגורמת לו ללכת. אבל להיות בשליטה עליו. לנהל אותו, ולא שהוא ינהל אותי.
