לא יודעת עד כמה זה קשור לפורום פה.. אבל חייבת להוציא ולפרוק.. נראה לי שזה יהיה ארוך, מאוד..
ההורים שלי שיהיו בריאים, הורים שנתנו ונותנים הכל לילדים שלהם,מכל הבחינות.
היה לי מאוד קשה איתם כשהייתי בשידוכים, הם לא ככ הבינו אותי, רציתי בחור תורני מאד מאוד, ואפילו אברך ולא ראיתי בעיניים. היו לי איתם הרבה ויכוחים, ריבים וכו'. הם שהגיעו ממצב כלכלי קשה ועלו לאט לאט בעבודה קשה מאוד- רצו שאחיה טוב, בלי שום צמצום כלכלי. ההסתכלות שלהם היתה רק מהצד הכלכלי. אבל היום, בתור נשואה חצי שנה לאברך- אני מאוד מאוד מבינה למה הם התכוונו. היום כשאני נאלצת להצטמצם, כשאני בהריון, אפילו על קניות בסופר- היום אני מבינה על מה הם דיברו, ואפשר להגיד שאני עוד לא התחלתי לחיות ולהבין. היום אני אפילו בוכה שאני נאלצת לדחות סיפוקים (אפילו בסיסיים) מהכאב של 'כמה אני לא הבנתי אותם אז' היום אני מבינה שהכוונה שלהם הייתה טובה.
יש לי אחות ואח נשואים. אני השלישית שנשואה.. אנסה לתמצת בכמה מילים, אחותי נשואה מעל לעשור, היא התחתנה עם בחור דתי לייט כשהיא הייתה דתית עם שאיפות. היו פערים. מרוב שבבית שלנו החינוך הוא קצת פרימיטיבי- 'מה שהבעל אומר- קדוש' אז היא נסחפה אחריו מבחינה דתית, ירדה רוחנית. ואז אחרי כמה ילדים, תפסה תאוצה להתחזקות גדולה כשבעלה לא היה יציב- לפעמים תמך לפעמים לא, היו להם מריבות גדולות על זה. עד שבאיזשהו שלב היא התחילה סוג של טיפול והדרכה אצל רב מסוים (לא אנקוב בשמות למרות שממש בא לי), בעלה לא התחבר ולא רצה, ולמרות זאת היא הרגישה ששם זו האמת והמשיכה עם ריצוי ופיוס מצדה כלפי בעלה. זה התחיל יפה וטוב, הבית התחיל להשתנות דתית, החלומות התחילו להתגשם. אחרי זה, התחיל גל של האשמות כלפי ההורים שלי. שזה בעצם היה חלק מהטיפול של הרב- לטפל בפצעים שלה מהילדות (והאמת- יאמר לזכותה שהיא עברה ילדות לא פשוטה, ההורים שלי היו קשים איתה מבחינה לימודית, מבחינה האוכל- היא הייתה רזה בצורה מדאיגה ודאגו שהיא תאכל טוב. מבחינת הסדר והניקין של הבית ועוד. כמו בשידוכים שלי- הם רצו שיהיה לי טוב ומחצו מרוב הדאגה. כך בדיוק- הם מחצו מרוב הדאגה והאהבה. כשהיא בכלל לא רצתה ללמוד ולא לאכול ועוד. הייתה אלימות כלפיה. מילולית ופיזית. היא בת בכורה. זה לא היה החינוך של היום שהיום נזהרים מהילדים. פעם זה היה ''מקובל''. היא גדלה כשהיא בעצם לא קיבלה את מה שהיא צריכה מההורים, לטענתה, ומבחינת ההורים זו הילדה מבין כל הילדים- שקיבלה הכי הרבה מכולם. כל צד יגיד את הצד שלו- ההורים יגידו שהם כן החמיאו ונתנו אהבה וכו' ומצידה- היא לא קיבלה כלום. מצד שני- כשהיא התחתנה היא קיבלה מלאא עזרה מההורים, תמיכה והכל. היחס השתנה הנכדים הביאו הרבה אור ושמחה ב"ה. חשבנו שזכינו בחתן משכמו ומעלה. ההורים שלי (בעיניי טעות-) מרוב הכבוד לחתן, היו נותנים את החדר והמיטה שלהם כשאחותי הייתה מגיעה שבת, נותנים את המקום שלהם בשולחן, מקסימום כבוד!! לא היו מתערבים להם, משתדלים..
איך שהרב נכנס לתמונה והתחיל 'לטפל' בפצעים שלה הכל השתנה. היא נזכרה בהרבה נשכחות מהילדות. מה ההורים עשו. הוא הציף את כל הרע מהעבר שלה והשכיח את הטוב. אז הייתה תקופה קשה, עם הרבה האשמות כלפיי ההורים. היא תמכה בי ובדרך שלי הרבה מאוד פעמים בשידוכים. גם כשהיה צורך לעמוד מול ההורים להתנגד להם היא זו שנתנה לי את הכוח. כי אני אחת שאין לי עמוד שדרה. ההורים הכריחו אותי להיפגש עם בחור שמאוד לא רציתי כי הוא לא היה מספיק דתי, ופחדתי שאתפתה ואמשיך כי היתה לו לשון חלקלקה וכו'.. ומרוב שלא ידעתי לומר 'לא' נפגשתי ולא רק, אלא כמעט התחתנתי איתו. לימים התגלה שהבחור הזה פשוט נוכל- הוא רצה לקחת בחורה טובה מבית טוב כשבעצם אף אחד לא ידע שיש לו ילד מהצד. רצה לעשות לי פשוט 'חתול בשק'. הרבה בזכות מידת האמת של אחותי- ה' הציל אותי ממנו בדקה האחרונה לפני האירוסין.
אחרי שמול ההורים שלי זה טיפה נרגע, הרב המשיך את הטיפול מול בעלה- הטיפול הזה היה אגרסיבי מאוד. בעלה עבד בעבודה מאוד ריווחית ומסנוורת שכוללת טיסות לחו"ל וחיים מעל הממוצע, קשרים עם אנשים בעלי מעמד וכו'. לא היה חסר כלום. (כך היה נראה מהצד). ההורים שלי היו רגועים ושמחים בשבילה. הם איחלו לי שאזכה בבעל כמו החתן של אחותי מרוב שהיו בטוחים שהיא מאושרת וטוב לה. (עוד חינוך פרימיטיבי- אסור לזוג לספר להורים שום דבר, כל הרע- לטפל ולהסתדר לבד), בעבודה של בעלה הכל היה נוצץ. חוץ מדבר אחד- הצניעות והקדושה. היום בדיעבד גילינו שבגלל הסביבה שלו והחיים האלה- הוא דרש מאחותי חוסר צניעות בחדר המיטות, דברים הזויים שלא מכבדים את היותה אישה. היא לא סיפרה כלום לאף אחד. הייתה מכבדת אותו ומנהלת אורח חיים רגיל ומאושר לצידו. כשהרב נכנס לתמונה ביניהם- היה עימות גדול מאוד. הכל שם עמד על סף גירושין, הכל עמד להתמוטט. המשפחה שלי ואני היינו שם לצידה, אבל מתביישת לכתוב, היינו לצידה טכנית. לא הסכמנו עם הרב הזה. הרגשנו שהוא עושה עוול. המטרה טובה אבל הדרך לא נכונה. הייתי שם איתה הרבה מאוד. כל השיחות עם הרב שמעתי הכל. הרגשתי שבמקום להרגיע את הרוחות ולדאוג שבעלה ימשיך להיות בעלה ואבא לילדים שלה הוא רק מצית את הלהבות ומרתיח אותה עוד ועוד. היה משטרה, הייתה אלימות בינה לבין בעלה. היא מעידה שמרוב שהוא (בעלה) ידע איך לשגע אותה היא לא הייתה שפויה, היא הכתה את עצמה. הוא אימלל אותה. באותו לילה שהגיעה המשטרה היא קראה לאבא שלי ב 3:00 לפנות בוקר. אבא שלי (עם החינוך הפרימיטיבי) הוא היה שם, אבל הוא לא עמד לצידה ממש, כלומר הוא לא רצה להתערב ביניהם ולהאשים אותו, לא כי הוא פחד מבעלה, אלא בגלל הדעה שאומרת לא להצדיק את הילד שלך מול הבן/ת זוג שלו. מכירות את זה? שאם הילד בא להורים להתלונן על הבן/ת זוג שלו אל תיקח את הצד שלו- תחזיר אותה לבית של בעלה ושתסתדר איתו. שוב, לא הייתה לו כוונה רעה. אבל היא ציפתה שיעמוד לצידה, ושוב התאכזבה מאבא שלה. והוא בטוח שהוא עשה צעד נכון. ההורים של בעלה היו שם גם כן. וגם הילדים. אחותי העיפה את אבא שלי מהבית מול כולם בגלל שלא תמך בה. היא טענה שהיא נשארה לבד. ואף אחד לא היה שם לצידה. אני, הייתי איתה כל הזמן, וכעסתי מאוד על הרב. זו דרך??!!! אבל הייתי ילדה. היה לי קשה לראות את אחותי ככה, מבחינתי הוא הוליך אותה שולל והיא הולכת אחריו בלי למצמץ.
בסופו של סיפור- הרב הצליח. כשבסוף אפשר לומר ש'היא ניצחה', היא הצליחה להגשים את השאיפות שלה מבחינה רוחנית. היום בעלה אברך, היא עקרת בית והבית מתנהל בצורה תורנית חזקה מאוד. היא הפסיקה להגיע אלינו לגמרי- אצלנו יש טלוויזיה, אצלנו אוכלים 'טרף' מבחינתה. למרות שזה ממש לא נכון. יש טלויזיה, אבל היינו סוגרים כשהיא הייתה מגיעה. אוכל- הרב שלה החליט שהיא צריכה לאכול כשרויות אשכנזיות כשאנחנו בכלל ספרדים, וגם עם זה ההורים שלי זרמו, שינו את המטבח בשבילה- רק שתגיע. ולא. כל פעם היתה מוצאת בעיה אחרת. סיבה אחרת לא להגיע. ובסדר, גם עם זה השלמנו. היינו מגיעים אליה רק כשהיא היתה מזמינה אליה הביתה. הרבה מאוד דברים באנו לקראתה. בעיקר ההורים שלי, בגיל מבוגר, עשו שינויים בשביל לקבל אותה ולזכות בקרבתה. ושוב, אותה מנטרה- הם חושבים שהם נותנים 200% והיא לא מרוצה.
הסיפור עם בעלה נרגע. ושוב התחיל עם ההורים שלי. הרב חזר לטפל בפצעים מהילדות. האשמות ללא הרף, היא אספה את כולנו האחים ושיכנעה אותנו ללכת לרב של אבא שלי ולהתלונן שהוא אלים ועוד ועוד האשמות. בבושת פנים אני מודה- שהלכנו. התלוננו. נכון, אבא שלי הוא לא טלית שכולה תכלת. יש הרבה הרבה על מה להתלונן עליו, על היחס לאמא שלי, על כל מיני דברים שעשה לנו. אבל היום, אני מתחרטת שעשיתי את זה ושהייתי חלק מזה.
ההורים שלי כל כך לא היו מודעים לעוול שהם עשו לה, לטענתה, שהם לא הבינו מה בכלל היא רוצה מהם. אז היא החליטה שאם הם לא מבינים, רק הרב יוכל להסביר להם. היא לא הסכימה לדבר איתם עד שהם ייסעו (נסיעה ארוכה) לרב. אז ההורים שלי נסעו. (אבא שלי בנאדם מלא באגו, הוא בטוח שהוא האדם המושלם עלי אדמות- שזה מעט מעצבן. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שהוא טועה לפעמים. מי שטוען כך- הוא בוגד. לעומתו, אמא שלי- בדיוק ההפך. רק מחפשת איפה היא טעתה ורוצה לתקן. היא מוכנה לשמוע גם מהילד הכי קטן שלה איפה היא טעתה- היא תתנצל ותשפר את עצמה). רק בזכות אמא שלי אבא שלי התרצה והלך ל'שיחת שימוע'. הם שמעו שהם פשוט טעות אחת גדולה בתור הורים. הם לא הורים. הוא השפיל אותם עד עפר ואמר להם דברים קשים. אבא שלי חזר כמעט עם דום לב ואמא שלי כולה מתייפחת. לאבא שלי לקח מעט זמן, אבל בסופו של דבר שניהם התנצלו בפניה על הילדות הקשה שהעבירו אותה ושזה בכלל לא הייתה הכוונה. היה רוגע לתקופה.
ואז אני.. הבנתי שאני עומדת להתחתן. בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שעברתי ועברנו (בתור משפחה) הרבה עליות וירידות עם השידוכים שלי- אני מתחתנת. עם אברך. את אח שלי הנשוי שיתפתי מיד כי החתן הוא שכן שלו. את אחותי מיעטתי לשתף כי אחותי עם מידת האמת שלה- פחדתי שהיא תשאל אותי שאלות ותערער אותי מההחלטה (מניסיון.. ) זה היה בשיא הקורונה. החתן ואני לא יצאנו הרבה זמן. ויצא שמיד הודעתי לאחותי שסוגרים. עושים הכרות משפחתית. היא נפגעה שהיא ידעה אחרונה. מרוב השמחה שאחותה מתחתנת היא הציעה לעשות את ההכרות אצלה בחצר. שמחנו. זה היה נוח. אמא שלי הציעה לאחותי לבשל ולהכין הכל אצל אחותי בבית כדי שאחותי תוכל לאכול ולהשתתף כי היא לא אוכלת את האוכל שלנו. אחותי לא הסכימה ויצאה בהצהרה ש- 'אמא, אל תתחשבו בי בכלל, זה באמת בסדר. תעשו מה שנוח לכם.' אני שמעתי את זה באוזניים שלי. טוב, היום הגיע, אמא שלי עשתה כמה דברים בבית (עם הכשרות של אחותי בכל מקרה) ואחי הביא מלא דברים קנויים. לא בהכשר שלה, כשאנחנו יודעים שהיא אמרה לנו- לא להתחשב בנושא של הכשרויות שלה- אלא לעשות מה שנוח לנו. אני מהריגושים בכלל לא הייתי בכדור הארץ. כצפוי, המשפחה של החתן הגיעה ואחותי והמשפחה שלה יורדים לדקה ועולים בחזרה כשהם כולם עם פרצוף תשעה באב. הבנתי שקרה משהו, לא התעסקתי בזה. עלינו לקרוא לה- היא ביקשה שלא נעלה יותר ושהיא לא מעוניינת להשתתף. זהו נגמרה החגיגה. כולם התפזרו. היא לא ירדה אפילו להיפרד. התחרטתי שנענו להצעה שלה לעשות את זה אצלה. אבל זה מה יש. לאחר מכן הבנתי שהיא נעלבה מאוד שהבאנו קינוחים שהיא והילדים שלה לא יכלו לטעום וליהנות יחד איתנו ושהיא מרגישה שאין התחשבות בשינוי שהיא עשתה ומבחינתה כל תשומת הלב מקבלים כולנו האחים חוץ ממנה. בכולם מתחשבים חוץ ממנה. (אבל הרי את אמרת בפרוש לא להתחשב כשבעצם כן ניסינו!!) אני מבינה אותה בזה שהיא לא חשבה שיהיה כל כך הרבה כיבוד, ולא ציפתה שהילדים שלה יתגרו. וזה מה שקרה. הילדים רצו ולא יכלו לקבל בגלל הכשרויות (אף אחד מהילדים לא עבר גיל מצוות, אם זה משנה) לטענתה, לא התחשבנו בה. רוב האשמה נפלה על אחי שהביא את כל הכיבוד ה'לא כשר' בשבילה (למרות שהוא הביא גם כיבוד, קטן אמנם, גם לפי הכשרות שלה- אבל מזה היא התעלמה). בכל אופן, אחרי הפגישה עם המשפחות- אחותי יצאה בהצהרה שאם כך זה יתנהל ולא יכבדו אותה- היא לא תוכל להשתתף יותר באירועים שלנו וגם לא בחתונה שלי. אחותה היחידה. נפגעתי. התייעצנו עם הרב שלנו, הרב לא היה בעדה ואמר שאם היא לא רוצה להשתתף- זה בעיה שלה ושלא נתרגש, כמובן שנעשה מה שאנחנו יכולים מבחינת לרצות אותה אבל לא לצאת מגדרנו. בתקופה כזו היא אמורה לתמוך בנו ולשמוח בשמחת במשפחה ולא לעמוד מנגד ולהערים קשיים. אוקיי. היה ברור לנו שנצא מגדרנו כדי שהיא תוכל להשתתף ולשמוח, בכל זאת, היא עמדה לצידי הרבה מאוד במהלך השידוכים ובכלל, היא אחותי! לאחר מכן, הייתה מסיבת אירוסין. אני, עם כל הקושי והיה לי באמת קשה מאוד לוותר, וויתרתי על צלמת וידאו באירוסין כדי שהיא תוכל להשתתף ולרקוד ולשמוח בשמחתי. רק בשבילה וויתרתי על זה. למרות שכל המשפחה שלי אמרה לי שאתחרט. אבל היא הייתה חשובה לי מאוד. את האירוסין עשינו לפי הכשרות שלה, אבל היא לא הסתפקה בזה. בסוף, כדי שלא יהיו תלונות, אמא שלי נתנה לה סכום מכובד של מעל אלף שח כדי שתקנה לעצמה אוכל מוכן ותביא לאירוע ותוכל לאכול, לשמוח ולהרגיש שייכת. למרות שהמסיבה היתה עם ישיבה בהפרדה היא החליטה לכער את הישיבה באולם ולשים לעצמה ולילדים שלה שולחן בצד, כולם ישבו בהפרדה ורק היא ישבה בצד עם בעלה והילדים שלה. לא התווכחנו ואפילו לא העלנו בדעתנו לומר משהו. פשוט קיבלנו הכל כדי שתהיה מרוצה ולא יהיו תלונות. האמת שקצת התביישתי, אמא של החתן באה ושאלה אותי מה קרה, למה היא יושבת בצד, הרי האירוע כולו צנוע, וגם בפגישה המשפחתית היא לא השתתפה. לא ככ ידעתי מה לומר. אחותי ביקשה שבמהלך הערב נכריז שהיה לילדים לה יום הולדת ונביא עוגה- עשינו כל דרישה שלה. היום בדיעבד, שום דבר לא זכור לטובה אצלה. הכל רע, שחור ומכוער.
נגמרה המסיבה. מתכוננים לחתונה. בין לבין, רציתי שהחתן יבוא להתארח שבת אצלי בבית.. ואכן יצא לפועל. אחותי היה ברור לי שהיא לא תשתתף בגלל שהיא לא מגיע אלינו ובגלל הכשרויות.. סיפרתי לה שהולכת להיות שבת כזו.. היא התרגשה בשבילי אבל לא אמרה שרוצה להשתתף. רק אחי הנשוי הגיע עם הילדים. השבת נכנסת בחורף, בערך ב 4.3, או 5. בשעה 2 וחצי אחותי מתקשרת אליי ואומרת לי שהילדים שלה מאוד רוצים להשתתף ולא רוצים לפספס את זה שהחתן מגיע אז הם גם רוצים לבוא. (למה היא שואלת אותי?! אני לא בעלת הבית. היא צריכה לשאול את ההורים שלי) שאלתי את אבא שלי והוא קיבל אותה בשמחה. אבל הודעתי ואמרתי- אנחנו לא ידענו שתבואי ולכן האוכל הוא בהתאם למה שאנחנו אוכלים. היא אמרה שזה בסדר גמור ושאת האוכל שלה היא תביא מהבית שלה.
(אם זה היה הפוך, אצלה אין סיכוי בכלל להודיע דקה תשעים שמגיעים, אין אצלה להגיע בלי התראה מראש לפחות שבוע, צריך לתאם איתה, אבל אצלנו, הכל פתוח אין בעיה, בשמחה. אף אחד לא דיבר על תיאום מראש). הבית של ההורים לא יכול להכיל את כולנו ככה, אז רתמנו למשימה את השכנים, שבדקה תשעים ותשע פינו לנו חדרים בשביל שאחותי תוכל לישון אצלם. השולחן נפתח עד הסוף, ונערך מחדש. היא הגיעה היה מאוד נחמד שכולם יחד. אני ואבא שלי הלכנו לישון אצל השכנים כי לא היה מקום, אבל פינה את המקום שלו לאחותי שהייתה אחרי לידה. בשישי בערב, בסעודה היה ויכוח על כסא בין הילד של אחותי לבין הילד של אחי. ושוב, היא מרגישה שלא מתחשבים בה. שיותר מתחשבים באחי. היה מן פיצוץ מנומס בינה לבין גיסתי. כל השבת הן שתיהן שיחקו אותה בסדר אבל הכניסו אחת לשניה בכל מיני עקיצות. 'בלי שירגישו'.
השבת נגמרה. היא הצהירה- שעד שלא מטפלים בנושא עד הסוף- היא לא תגיע לחתונה. הבנו שאיתה אי אפשר ראש בראש ורק להכניע את עצמך- זה מה שיביא את השלום איתה. אז התאספנו כולם, אבא אמא וכל האחים- לשיחת שימוע אצלה בחצר. היא, בעלה וכמובן הצלע השלישית- הרב המטפל שליט"א. שבמקום להרגיע את הרוחות רק מוסיף אש ללהבה ומצית אותה.
כולנו באנו, אחותי סיפרה ממה היא נפגעה. הרב מבקש מההורים שלי להתנצל בפניה מול כולם. מסביר למה היא מרגישה נחותה, שכולם בסדר ורק בה לא מתחשבים. אחי הנשוי היה מרכז הערב- הוא פגע בה מאוד שהביא למסיבה אוכל מבלי להתחשב בכשרות שלה. גם אחי התנצל בפניה, כמובן שהכל היה מאולץ, כי היא/ הרב עושים את זה בצורה לא יפה בעיניי. וסיימנו את הערב. כל אחד לדרכו.
מתכוננים לחתונה. שיתפתי אותה בשמלת כלה. שיתפתי בתחושות. וניסיתי שהיא לא תהיה בצד אלא לשתף אותה. במהלך ההכנות לחתונה היא החליטה שהיא לא מדברת עם אמא שלי ועושה לה דווקא שמדברת עם אבא שלי. זה לפי מצבי רוח- פעם אבא הוא הרע בסיפור ואמא טובה, ופעם אמא לא בסדר ואבא הוא הטוב. לא ברור. אמא שלי היתה מאוד פגועה במהלך ההכנות אבל השתדלה לא להראות את זה לאף אחד. אחותי התעקשה שאמא תבוא בנפרד לשיחה עם הרב. אמא לא רצתה. כי מניסיון העבר, תמיד שהיא נפגשת איתה ועם הרב- היא אומרת ומטיחה בפניה דברים קשים מאוד ואמירות קשות- כמו: 'את לא אמא שלי, אף פעם לא היתה לי אמא. כל מיני האשמות, הטפות מוסר כמה שאמא שלי לא בסדר. נכון, אמא שלי עבדה קשה מאוד כשהיינו ילדים. בשבילנו. אם את לא מרוצה מזה- אז תלמדי מהטעויות ואת תהיי אמא יותר נגישה לילדים שלך. אבל את לא יכולה לבוא בהאשמות שאמא לא בסדר. מבחינת אמא- היא נתנה לה הכל יותר מכולנו.
בשבת חתן- היא ישבה מבודדת לא דיברה עם אף אחד כמעט, מלפני החתונה ועד לאחריה היא לא דיברה עם ההורים שלי ולא עם אחי ולא עם אשתו. היה ביניהם פיצוץ וקרע גדול. רק איתי היא עוד דיברה. כבר מעל חצי שנה שהם לא מדברים. אמא שלי תמיד היתה קונה מתנות יפות ואיכותיות לילדים ולאחותי- אחותי באה בטענה שאמא קונה דברים רק בשביל להשתיק אותה. כאב לאמא לשמוע את זה.
בפורים- למרות הנתק אמא שלי הכינה לה משלוח מנות.. אני נסעתי לאחותי להביא לה את המשלוח מנות שלי ואמרתי שאמא הכינה משלוח מנות והאם היא יכולה להביא את זה. היא אמרה לי ש..כן, היא בטח רוצה לראות את הילדים.. מסרתי את זה לאמא שלי, היא שמחה נורא, היא אספה את עצמה עם אבא ונסעו להביא לה למרות שזה היה יום לחוץ. היא לא קיבלה אותם. (לא הבנתי מה השתנה מלפני שעה וחצי שהייתי אצלה והיא אמרה שכן יבואו) היא לקחה את המשלוח ואפילו לא נתנה להם להכנס. האשימה אותם שהם באים בלי להודיע. ושוב הנתק ממשיך..
ואז הגיע היום הולדת של אחותי, ההורים חשבו וחשבו.. אחרי הכל, מתנה היא בטח לא תקבל, לשיחות טלפון היא לא עונה. מה אפשר לעשות כדי בכל זאת לשמח אותה? אז ההורים שלי החליטו לשלוח לה זר פרחים ענק (עם שליח- שלא תגיד שהם באים בלי להודיע) בשווי 600 ש"ח. זה היה ערב חג. השליח הגיע והיא לא פותחת את הדלת. אמא שלי התקשרה אליי לבקש שאתקשר אליה (שאיתי היא עוד איכשהו מדברת) ואבקש שתפתח את הדלת לשליח. התקשרתי- ביקשתי שתפתח.. אז היא אמרה לי שזה לא ענייני ושלא אתערב. אמרתי לה בסדר, אבל כבר שלחו, אז לפחות תפתחי את הדלת ותקחי את זה. אז היא אמרה ש.. למה לא התחתנת עם כל הבחורים שאבא ואמא הציעו לך?! הרי כבר הציעו לך נכון?! אז היית מתחתנת איתם. הבנתי. סגרנו את השיחה. היא פתחה את הדלת לשליח וזרקה את הפרחים לפח בפניו! אמא שלי נכנסה לחג בוכה. לאחר החג היא שלחה לי הודעה חריפה שאני יותר לא אחותה. ושבגדתי בה. ושהרסנו לה את החג, כו' כו'. ומי ביקש בכלל פרחים. שאנחנו כופים את עצמנו עליה. נותנים לה 'אהבה' כמו שאנחנו מפרשים את זה ולא כמו שהיא רוצה. וזהו. היא ניתקה גם איתי את הקשר.
עבר הזמן, אמא שלי עם לב של אמא.. לא יכולה עם הנתק הזה, כמה שהיא רומסת אותה ואומרת לה דברים קשים- אמא שלי מנסה עוד פעם ועוד פעם.. אז אחותי הבהירה לכולנו שאם אנחנו רוצים בקשר איתה- זה רק דרך הרב! רק ככה. מי שלא רוצה- שלום.
אבא ואמא שלי ניסו שוב, והסכימו להפגש עם הרב. אחותי ובעלה ביקשו שהם יגיעו כלאחד בנפרד.
קודם אמא. הם ישבו שם, היא, בעלה והרב מול אמא שלי. בפגישה הזו הם החליטו שהם מספרים לה כל מה שבעלה של אחותי אימלל אותה כל השנים- ואף אחד לא ידע שום דבר. אמא שלי יצאה משם מזועזעת. הוא כתב 2 דפים שלמים של דברים נוראיים שהוא עשה לאחותי. החל מכמה שהוא התעלל בנו, במשפחה שלה, צחק עלינו לאורך כל הדרך, צחק על הכבוד שהוא קיבל מההורים שלי- 'צחקתי שנתתם לי לישון במיטה שלכם, שנתתם לי לשבת במקום שלכם, ועוד ועוד המוןןןןןן דברים, זה ממש על קצה המזלג. ואז הוא עבר לדבר על ההתעללות שאחותי עברה בקשר שבינה לבינו- הוא סיפר לאמא שלי מה הוא ביקש מאחותי לעשות בחדר המיטות. שהוא הפך אותה ל**** שלו. כמה הוא שיקר לה, במקום להיות בעבודה הוא היה הולך לבלות עם החברים מהעשירון העליון ואחותי היתה יושבת בבית ומטפלת בילדים שהביאה אחד אחרי השני. כמה שהוא צחק על אחי כשהתחתן, כמה שצחק עליי שההורים שלי חיפשו לי חתן שיהיה כמוהו. אמא שלי יושבת שם בהלם. לבד. והיא לא מבינה מה פשר השיחה הזו. למה הוא מספר לה את כל זה. מה זו האכזריות הזו. בסופו של דבר אמא גילתה איפוק. בכתה שם בלי הרף. ואז עוד גל של האשמות מאחותי כלפי אמא שלי- איזה אמא רעה היא, וכמה אני ואחים הנותרים מקבלים את מלוא היחס וההתחשבות והיא לא מקבלת כלום. כמה שהם היו איתי בתקופה של החתונה ואיתה הם לא היו (ממה שזכור לי, היא לא רצתה שהם יהיו לצידה בהכנות לחתונה שלה) ועוד ועוד. בשורה התחתונה היא אמרה לאמא שלי שוב- את לא היית לי לאמא, ואת לא סבתא של הנכדים האלה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל- אמא שלי פשוט קמה והלכה משם. והרב פשוט יושב ומסתכל מהצד.
לאחר מכן, אבא שלי לא היה מוכן ללכת אם זו המטרה. בעלה של אחותי התקשר אליו וממש התחנן וביקש שיבוא. שוב, ההורים חסרי עמוד השדרה שלי- אבא שלי הלך אליהם. הוא מול שלושתם. ואותו סיפור מול אבא שלי. בעלה מטיח את כל ההתעללות שהוא התעלל באחותי, צחק עלינו וכו'. אבא שלי, חולה לב, עוד שניה היה חוטף התקף. הוא פשוט לא חיכה לסוף, הוא קם והלך.
נתק מוחלט. הלם. שוק. מצד אחד הערכה שאחותי סבלה אותו ככ הרבה שנים בלי לומר לנו כלום. ומצד שני- הלם! כעס! זעם עליו, על הרב.. כבר לא יודעים מי!
ניסיתי כמה פעמים לכתוב לה.. שאני מוכנה לדבר להתנצל והכל- אבל לא מוכנה לדבר עם הרב שלה. כתבתי לה שאני מעריכה אותו על זה שהוא הוביל אותה למצב שהיא מרוצה מבעלה והיא הגשימה את החלום שלה לחיות חיים רוחניים כמו שרצתה אבל לא מוכנה לפגוש אותו ולדבר איתו. את זה לא אמרתי לה- אבל אני כועסת עליו. אני לא מסוגלת לשמוע עליו בכלל. אחת החוויות שהיו לי איתו באופו אישי זה כשפגשתי איזשהו בחור שמאוד מאוד רציתי. ההורים שלי התנגדו מאוד, ובאמת בסופו של דבר נפרדנו ולא המשכנו. היה לי מאוד קשה, כעסתי מאוד על ההורים שלי. לאורך כל תקופת השידוכים אחותי נסתה לשכנע אותי לדבר עם הרב הזה ושיטפל גם בי. לא הסכמתי מסיבות של צניעות, לא נראה לי מתאים לדבר כל כך הרבה שעות עם גבר. בפרט רב. ואז לגבי המקרה עם הבחור הזה, היא אמרה לי בואי תנסי לדבר איתו כשאני איתך בשיחה . התרציתי. פעם אחת ראשונה ואחרונה. הוא אמר לי שמה שההורים שלי עשו לי - שרציתי מישהו והם לא נתנו לי להתקדם איתו- הם נקראים בגדר של רשע ולפי התורה הם חייבים סקילה. הייתי מזועזעת. עם כל הכעס שיש לי להורים, והיה לי הרבה, מפה ועד להגיד לבת שלהם שהם חייבים סקילה?! מה חשבת לעצמך?1 במקום להרגיע לי את הנפש ולומר לי - אל תדאגי, קודם כל הכל משמיים, אם את חושבת שנעשה פה עוול, אפשר לנסות להחזיר את השידוך. לנסות לדבר עם ההורים.. לא! הוא אשכרה אמר לי צריך להוציא את ההורים שלי להורג. במקום להרגיע את הנפש הוא מצית אותה בלהבות. אמרתי לאחותי שאני אוהבת אותה אבל לא מוכנה לדבר עם הרב. היא מבחינתה הטילה וטו. אין לה אחות יותר.
באיזה יום בהיר אחרי נתק מוחלט, בעלה מתקשר לאמא שלי ואומר שאחד הילדים נפל על הראש ואיבד את ההכרה. הם צריכים עזרה. ההורים שלי מיד קמו ונסעו לבי"ח בלי לחשוב פעמיים. הם הגיעו לשם, אחותי לא מדברת לא עם אמא ולא עם אבא שלי. אפילו לא התייחסה אליהם, כל הזמן היתה בקו טלפון עם הרב- פונה לילד: 'חמודי אתה רוצה לדבר עם הרב? אתה רוצה שהוא ירגיע אותך?' ' חמודי, הרב על הקו.. את רוצה לספר לו מה הרגשת?' הילד ב"ה בסדר. חזר להכרה בלי שום פגע. וזהו.. היא עשתה לאמא שלי תרגיל:
אמרה לה שאם היא רוצה היא יכולה לבוא אליה בשבת בצהריים. לבד! בלי אבא! היא לא רוצה הפתעות.
אמא שלי התלהבה ככ. היא רצה אליה בשיא החום ברגל בשבת.. ראתה את הילדים ל2 דקות (אחרי חצי שנה) ואז היא אמרה לילדים לצאת לחצר. והם דיברו עם אמא שלי, היא ובעלה ואמרו לה שתבוא לטיפול אצל הרב. ואם לא- את תוכלי לראות את הנכדים שלך פעם בטרגדיה ח"ו כלשהי.. (כמו שהילד שנפל). אמא שלי אמרה שהיא לא מוכנה, כי היא נסתה פעם אחר פעם לדבר עם הרב אבל זה לא עושה לה טוב. ברגע שהם הבינו שהיא לא מעוניינת- הם אמרו לה- טוב, אנחנו מבקשים שתשאירי אותנו לבד. והוציאו אותה מהבית.
עשו מההורים פורפרה.
ואמא שלי לא נרגעת. אחרי כמה שבועות עוד פעם רשמה לה הודעה שהיא רוצה לדבר והיא תנסה עוד פעם עם הרב. אז אחותי קיבלה אותה. ושוב, אמא יצאה משם עם דמעות, כולה בוכה רועדת. אחותי משחקת לה על המצפון- 'איך את בתור אמא מרשה לעצמך שהילדים שלך לא ידברו ככ הרבה זמן? את יודעת איזה דין וחשבון תצטרכי לתת על זה בשמיים?'
אני אומרת לה- אמא מספיק! כמה את יכולה להכאיב לעצמך?! אז היא אומרת לי- את לא מבינה מה זה לב של אמא שהבת שלה ככה פגועה ממנה עד כדי כך, אני צריכה לפייס אותה. אני לא אוותר, אני צריכה לאחד את כולכם.
היא כבר לא מספרת לי ולאחים שלי מה שקורה, לא רוצה שאנחנו האחים נכעס על אחותי..
היום במקרה ראיתי התכתבות שלה עם אחותי, ממש טרי.. אמא שלי כותבת לה שהיא מבקשת לדבר איתה.
אז אחותי עונה: על מה יש לנו לדבר? עמדתי ברורה לך. זה רק דרך הרב.
אמא כתבה: חבל על הזמן היקר שלנו.. לי לא היו סבא וסבתא בתור נכדה, ועד שהעמדתי את המשפחה שלי על הרגליים, אמא שלי (כאילו סבתא) כבר חלתה ולא נהניתי ממנה בכלל, רק נאלצתי לטפל בה. חבל על הזמן, הזמן עובר בואי ננצל את הזמן לדברים טובים.
אחותי: אני לא מעוניינת לחזור לקשר שעשה לי רע. פגעתם בי ואתם צריכים לפייס בדרך שלי. עם הרב. כי אחרת חבל על הזמן של כולנו. בלעדיו זה בלתי אפשרי. את אומרת שלא היה לך סבא וסבתא, ולא היה לך אמא. אז את בוחרת שגם לא תהיה לך בת ולא יהיו לך נכדים. את התעלמת מהנכדים שלך באירועים, התייחסת לנכדים אחרים שלך. את לא רוצה את הטיפול עם הרב- זו בחירה שלך. את מפסידה מזה. אל תתני לי מוסר ומצפון שאני אחשוב שאני לא מנצלת את הזמן איתך. זו את שבוחרת לוותר עלי. לנכדים שלך יש סבא וסבתא אחרים שיודעים לכבד אותנו. זה בעיה שלך.
אמא שלי נפגעה שוב, שוב סטירה מצלצלת.
רק רוצה לציין, שהרב לוקח 300 שח לשיחה של שעה. כבר מעל 300 אלף ש"ח אחותי ובעלה שילמו לו . היא מדברת איתו בלי סוף. בלי סוף.
האמת שכבר הרבה מאוד זמן אני רוצה לכתוב את זה.. לפרוק.. אבל זה תמיד היה נראה לי ארוך מידי. אבל היום. אחרי המילים הכואבות שאחותי כתבה לאמא היום, פשוט נשברתי. הייתי חייבת לכתוב.
עוד מעט ר"ה ויום כיפור.. איך אפשר להיכנס לימים האלה עם כזה נתק? עם כאלה מילים?
ואני בהריון, מה יהיה בלידה..? היא לא תשתתף..? היא לא תהיה איתי?
ואז הבר מצווה של הבן שלה..מה יהיה? לא נהיה חלק מזה?
אני מודאגת, עצובה.. כואב לי. היינו הכל אחת בשביל השנייה. איך זה קרה לנו?!
סליחה על האורך, תודה למי שקראה עד לכאן.
