הוא יושב על החוף,

גופו נכווה מהחול הלוהט,

מסתכל על הגלים,

איך שהם מתנפצים,

לאלף רסיסים...

מסתכל עליה,

במבט נוגה,

רואה אותה,

דמעה נופלת מעיניה,

מעביר את אצבעו,

לנגב אותה,

את אותה הדמעה,

מלטף את פניה,

שולח יד לעבר שיערה,

ללטף.

שיערה החום,

זוהר בשמש,

מזיזה אותו מצד לצד,

כאילו הכל בסדר,

אבל לא,

בפנים מתחוללת בה סערה,

בראשה עומדת השאלה:

"האם אני אוהבת אותו?"

האם הוא אוהב אותה?

בתוכו הוא מוציא את כל מגירות הלב,

מבלגן אותן,

למצוא את המפתח,

המפתח ללב שלה,

הוא זורק,

מעיף הכל,

לא מוצא,

מסתכל עליה,

כאילו שואל אותה,

"איפה החבאת את המפתח?"

מחזירה לו מבט,

תתמודד לבד,

מניחה על כתפו,

את ראשה,

שולח את שפתיו,

לנשק את לחיה,

להגיד לה שהכל בסדר,

לוחש לה,

"מאי אני פה"

היא כבר מרגישה יותר נינוחה,

מחבקת אותו,

חזק חזק,

"יואב בוא נעבור את זה ביחד"

לוחשת אליו...

אל מול עיניהם השמש שוקעת,

השמיים נצבעים אדום,

לוקח את ידה בידו,

נותן לה חום,

אהבה,

הים שקט,

דממה מסביב,

מאי,

יואב,

יושבים על החול יחפים,

הים מעביר להם את הדאגות,

מנקה הכל,

כמה רגעים,

מחוץ לדמיון...

בסוף הם קמים,

מתנערים מהזכרונות,

מאי פוסעת לים,

יואב מסתכל עליה,

במבט מאוהב,

איך שהיא יפה בלילה,

הכוכבים מאירים אותה,

מראים את יופיה,

יואב הולך בעקבותיה,

שם לבד,

הם נכנסים לים,

זורמים,

או שאולי לא...

מאי נעלמת לאט מעיניו של יואב,

נלחץ,

איפה היא?

פתאום היא יוצאת מהמים,

עשתה צלילה קטנה,

ראתה את היופי שמתחת לפני השטח,

מתחת לאף של כולם,

היא נעלמת,

שוב,

איפה מאי?

טובעת,

אל המעמקים...

יואב צולל אליה,

תופס אותה,

לא משחרר,

מרים,

עולה לאט,

מגיע לפני המים,

מושך אותה אל החוף,

הדמעות מתפרצות ממנו,

"זה לא הזמן שלך ללכת!"

צועק,

לא יודע מה לעשות...

היא מגיעה,

נערה שמחה,

בדיוק כמו שמאי הייתה,

משתלטת על המצב,

"תתקשר לאמבולנס"

היא אומרת,

אבל יואב רק אומר,

"מאי תתעוררי!"

אבל כלום,

שום דבר,

אמבולנס מגיע,

המצב אבוד,

אין סיכוי,

"זה לא קורה לי"

הוא אומר לעצמו.

מגירות נפתחות בבית,

הדברים שלה נערמים,

בין כל הדברים,

מונחת לה מעטפה דקיקה...

"במקרה שהלכתי תפתחו"

כתוב עליה,

בכתב שלה,

של מאי,

כתב עגול ויפה,

מדוייק כמו כל חלק אחר בחייה...

יואב הופך את המעטפה מצד לצד,

לפתוח?

מפחד לדעת מה יש בפנים,

פותח,

לאט,

בזהירות,

מתוך המעטפה מחליק דף לבן חלק,

על הדף כתוב באותיות שחורות:

"רביעי,

שמונה ושש עשרה דקות,

אמצע המדבר,

ניפגש..."

מי זה יכול להיות?

עם מי מאי רצתה שאפגש אחרי שהיא טבעה?

שואל את עצמו,

מסוקרן,

מפוחד,

הכל...

לא יודע מה להרגיש,

מה לחשוב...

יום רביעי מתקרב,

המפגש,

עם האדם האנונימי שיואב לא יודע מי הוא,

עדיין מתלבט אם ללכת,

חושש לפגוש מישהו שיזכיר לו את מאי,

יזכיר לו את הכאב...

יום רביעי הגיע,

קם בבוקר,

מתפלל,

בהתחלה גם מנסה ללמוד איזה משהו,

אבל הראש שלו עסוק במחשבות,

ללכת,

לא ללכת,

השעה שמונה,

נשארו לו שש עשרה דקות להחליט,

רוצה לדעת את מי מאי רצתה שיפגוש,

רוצה לקיים את מה שביקשה,

אך מפחד שזה יהיה קשה,

רוצה לשמור על הלב שלו,

שלא ישבר שוב...

השעון לא מתחשב בו,

רץ קדימה,

שמונה וחמישה,

מחליט.

נועל נעליים ויוצא,

סוגר אחריו את דלת הבית,

ליבו פועם בחוזקה,

מתוח ונרגש הוא פוסע בשביל אל עבר הפחד,

עוד פעם החול חם,

אך הפעם זה חול של מדבר,

מזכיר לו את היום ההוא...

שמונה וארבע עשרה דקות,

מתנער מהזכרונות וממשיך ללכת,

משאיר את עקבותיו מאחורה,

מרחוק,

רואה דמות לא מוכרת,

בן?

בת?

לא מצליח לזהות,

מתקרב לאט,

מזהה,

או שאולי לא,

קופא על מקומו,

הדמות הניצבת כל-כך דומה למאי,

לרגע חושב שאולי הכל היה חלום רע,

אבל נזכר בבכי שלו,

בלוויה,

מאי טבעה,

הולך מכושף לעבר הדמות,

עוד קצת,

עוד צעד,

זאת לא מאי,

אבל זאת מישהי שדומה לה מאוד,

בפנים של מאי הוא הכיר כל תו,

לא הייתה גומת חן קטנה...

הדמות שמולו מתחילה לדבר,

לשפוך,

"היי

אני אחותה התאומה של מאי...

אני מניחה שאתה יואב,

בטח אתה שואל את עצמך,

למה מאי רצתה שתיפגש איתי,

אז זאת הסיבה..."

היא לוקחת נשימה,

מפשילה שרוולים,

מראה לו פצעים,

שריטות,

מספרת לו על טלטלות,

שעברה,

משקעים שהלב שלה חווה,

ומסבירה,

"מאי,

רצתה שתתגבר,

עליה,

על הכאב,

על הכל,

שתמשיך,

אל תעצור,

זה מה שהיא רצתה,

וזה מה שהיא הייתה עושה אם הייתה במקומך,

לך,

תרוץ,

תשתחרר..."

יואב מסתובב,

מתחיל ללכת,

מסוחרר,

היום,

מה שקרה,

הדקות האחרונות...

תופס את עצמו,

מתאפס,

גם בשבילו,

אבל בעיקר בשביל מאי,

ממשיך בחיים,

למרות הזכרונות,

ממשיך בהכל,

למרות שהוא לבד,

כי מאי,

תמיד תישאר שם,

איתו,

מחזיקה לו את היד אי-שם עמוק בליבו,

היא נמצאת איתו יחד,

היא כל החיים שלו...

אשמח ממש לשמוע מה אתם\ן חושבים על זה!

אתגר לכתיבת שיר יומי

@כולם

בו"ה

שלום, כאן משטרת התנועה

שלום, רציתי לשאול האם את מגיעה?

מה זאת אומרת, הזמנתם משטרה?

לא, מה פתאום, למה מה קרה?

רגע, לא הבנתי. סתם התקשרת?

חס ושלום, אבל לא נראה לי התחברת

זו פעם אחרונה, מספיק עם השטויות

למה מה נראה לך? תמנעי לי חוויות?

לא, את לא אמיתית, הלו, מדברת כאן שוטרת

אני חושבת לא קלטה עם מי היא מדברת

טוב נו חלאס, אני מנתקת את השיחה

שלום ולא להתראות לגברברת הקשוחה

היי, את לא תלעגי לי יא שטוחה

וואו וואו, פסים אישיים, לא מקצועי לך חה חה חה

טו טו טו

אני לא מאמינה, היא פשוט ניתקה

תגידי, מה חשבת, יפה שהחזקת יותר מרק דקה

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

עבר עריכה על ידי little prince בתאריך כ"ח בחשוון תשפ"ז 21:25

נשימות מתגברות

מתנשפות

מבשרות את הדבר ההוא שעוד מעט יגיע

הדבר שממנו אני מפחד

מנסה לעצור כדור שכבר נורה

להסדיר נשימה

כמה פשוט זה נשמע

רק להירגע

לשחרר

תשחרר אמר לי פעם פסיכולוג בתהליך קבלה לאיזו משרה נחשבת

אתה 10 מ10 אמר בשפה לא כל כך טיפולית

אתה צריך פשוט לשחרר

פשוט לשחרר

לעגתי לו בקרבי

פסיכולוג עאלק

אם היה פשוט לשחרר

פשוט לא הייתה לך פרנסה

ודווקא הנשימה

זאת שנכנסת ויוצאת מאיליה

מכניסה ומוציאה אוויר

דווקא היא מבשרת לי בדרכה

ששוב זה מגיע

שוב, הגב אל הקיר

תהומות

תהומות שבי עולים מעלה

פורצים שוב נתיב חשוך ואין דרך שאוכל לעוצרם

רק להתכנס אל עצמי

ולמנוע פגיעה באהובי

אין לי מנוחה

כָּל מוֹדָעָה שֶׁתָּלִית

עַל לוּחַ לִבִּי

וְחָלְפָה לָהּ,

הוֹתִירָה אַחֲרֶיהָ נָעַץ

וְחוֹר

חָרוּת עַל הַלּוּחוֹת

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום