הוא יושב על החוף,

גופו נכווה מהחול הלוהט,

מסתכל על הגלים,

איך שהם מתנפצים,

לאלף רסיסים...

מסתכל עליה,

במבט נוגה,

רואה אותה,

דמעה נופלת מעיניה,

מעביר את אצבעו,

לנגב אותה,

את אותה הדמעה,

מלטף את פניה,

שולח יד לעבר שיערה,

ללטף.

שיערה החום,

זוהר בשמש,

מזיזה אותו מצד לצד,

כאילו הכל בסדר,

אבל לא,

בפנים מתחוללת בה סערה,

בראשה עומדת השאלה:

"האם אני אוהבת אותו?"

האם הוא אוהב אותה?

בתוכו הוא מוציא את כל מגירות הלב,

מבלגן אותן,

למצוא את המפתח,

המפתח ללב שלה,

הוא זורק,

מעיף הכל,

לא מוצא,

מסתכל עליה,

כאילו שואל אותה,

"איפה החבאת את המפתח?"

מחזירה לו מבט,

תתמודד לבד,

מניחה על כתפו,

את ראשה,

שולח את שפתיו,

לנשק את לחיה,

להגיד לה שהכל בסדר,

לוחש לה,

"מאי אני פה"

היא כבר מרגישה יותר נינוחה,

מחבקת אותו,

חזק חזק,

"יואב בוא נעבור את זה ביחד"

לוחשת אליו...

אל מול עיניהם השמש שוקעת,

השמיים נצבעים אדום,

לוקח את ידה בידו,

נותן לה חום,

אהבה,

הים שקט,

דממה מסביב,

מאי,

יואב,

יושבים על החול יחפים,

הים מעביר להם את הדאגות,

מנקה הכל,

כמה רגעים,

מחוץ לדמיון...

בסוף הם קמים,

מתנערים מהזכרונות,

מאי פוסעת לים,

יואב מסתכל עליה,

במבט מאוהב,

איך שהיא יפה בלילה,

הכוכבים מאירים אותה,

מראים את יופיה,

יואב הולך בעקבותיה,

שם לבד,

הם נכנסים לים,

זורמים,

או שאולי לא...

מאי נעלמת לאט מעיניו של יואב,

נלחץ,

איפה היא?

פתאום היא יוצאת מהמים,

עשתה צלילה קטנה,

ראתה את היופי שמתחת לפני השטח,

מתחת לאף של כולם,

היא נעלמת,

שוב,

איפה מאי?

טובעת,

אל המעמקים...

יואב צולל אליה,

תופס אותה,

לא משחרר,

מרים,

עולה לאט,

מגיע לפני המים,

מושך אותה אל החוף,

הדמעות מתפרצות ממנו,

"זה לא הזמן שלך ללכת!"

צועק,

לא יודע מה לעשות...

היא מגיעה,

נערה שמחה,

בדיוק כמו שמאי הייתה,

משתלטת על המצב,

"תתקשר לאמבולנס"

היא אומרת,

אבל יואב רק אומר,

"מאי תתעוררי!"

אבל כלום,

שום דבר,

אמבולנס מגיע,

המצב אבוד,

אין סיכוי,

"זה לא קורה לי"

הוא אומר לעצמו.

מגירות נפתחות בבית,

הדברים שלה נערמים,

בין כל הדברים,

מונחת לה מעטפה דקיקה...

"במקרה שהלכתי תפתחו"

כתוב עליה,

בכתב שלה,

של מאי,

כתב עגול ויפה,

מדוייק כמו כל חלק אחר בחייה...

יואב הופך את המעטפה מצד לצד,

לפתוח?

מפחד לדעת מה יש בפנים,

פותח,

לאט,

בזהירות,

מתוך המעטפה מחליק דף לבן חלק,

על הדף כתוב באותיות שחורות:

"רביעי,

שמונה ושש עשרה דקות,

אמצע המדבר,

ניפגש..."

מי זה יכול להיות?

עם מי מאי רצתה שאפגש אחרי שהיא טבעה?

שואל את עצמו,

מסוקרן,

מפוחד,

הכל...

לא יודע מה להרגיש,

מה לחשוב...

יום רביעי מתקרב,

המפגש,

עם האדם האנונימי שיואב לא יודע מי הוא,

עדיין מתלבט אם ללכת,

חושש לפגוש מישהו שיזכיר לו את מאי,

יזכיר לו את הכאב...

יום רביעי הגיע,

קם בבוקר,

מתפלל,

בהתחלה גם מנסה ללמוד איזה משהו,

אבל הראש שלו עסוק במחשבות,

ללכת,

לא ללכת,

השעה שמונה,

נשארו לו שש עשרה דקות להחליט,

רוצה לדעת את מי מאי רצתה שיפגוש,

רוצה לקיים את מה שביקשה,

אך מפחד שזה יהיה קשה,

רוצה לשמור על הלב שלו,

שלא ישבר שוב...

השעון לא מתחשב בו,

רץ קדימה,

שמונה וחמישה,

מחליט.

נועל נעליים ויוצא,

סוגר אחריו את דלת הבית,

ליבו פועם בחוזקה,

מתוח ונרגש הוא פוסע בשביל אל עבר הפחד,

עוד פעם החול חם,

אך הפעם זה חול של מדבר,

מזכיר לו את היום ההוא...

שמונה וארבע עשרה דקות,

מתנער מהזכרונות וממשיך ללכת,

משאיר את עקבותיו מאחורה,

מרחוק,

רואה דמות לא מוכרת,

בן?

בת?

לא מצליח לזהות,

מתקרב לאט,

מזהה,

או שאולי לא,

קופא על מקומו,

הדמות הניצבת כל-כך דומה למאי,

לרגע חושב שאולי הכל היה חלום רע,

אבל נזכר בבכי שלו,

בלוויה,

מאי טבעה,

הולך מכושף לעבר הדמות,

עוד קצת,

עוד צעד,

זאת לא מאי,

אבל זאת מישהי שדומה לה מאוד,

בפנים של מאי הוא הכיר כל תו,

לא הייתה גומת חן קטנה...

הדמות שמולו מתחילה לדבר,

לשפוך,

"היי

אני אחותה התאומה של מאי...

אני מניחה שאתה יואב,

בטח אתה שואל את עצמך,

למה מאי רצתה שתיפגש איתי,

אז זאת הסיבה..."

היא לוקחת נשימה,

מפשילה שרוולים,

מראה לו פצעים,

שריטות,

מספרת לו על טלטלות,

שעברה,

משקעים שהלב שלה חווה,

ומסבירה,

"מאי,

רצתה שתתגבר,

עליה,

על הכאב,

על הכל,

שתמשיך,

אל תעצור,

זה מה שהיא רצתה,

וזה מה שהיא הייתה עושה אם הייתה במקומך,

לך,

תרוץ,

תשתחרר..."

יואב מסתובב,

מתחיל ללכת,

מסוחרר,

היום,

מה שקרה,

הדקות האחרונות...

תופס את עצמו,

מתאפס,

גם בשבילו,

אבל בעיקר בשביל מאי,

ממשיך בחיים,

למרות הזכרונות,

ממשיך בהכל,

למרות שהוא לבד,

כי מאי,

תמיד תישאר שם,

איתו,

מחזיקה לו את היד אי-שם עמוק בליבו,

היא נמצאת איתו יחד,

היא כל החיים שלו...

אשמח ממש לשמוע מה אתם\ן חושבים על זה!

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.