"הגמרא מספרת על רבי יהושע בן חנינא, שהיה תנא גדול וחכם מאוד שלא היה יפה. כך נאמר בגמרא (תענית ז, א):
"הוי כל צמא לכו למים" ונאמר שם: "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א), לומר לך: מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין ונשמרים אלא בפחות שבכלים, כגון כלי חרס, ולא בכלי כסף וזהב, שבהם הם מאבדים את טעמם אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".
כלומר, הגמרא מסבירה שדווקא מי שחיצוניותו אינה מושכת - או אם הוא משפיל את עצמו ולא מתגאה בחיצוניותו - רק אז הוא יכול לזכות לחכמת התורה ולקדושה.
בהקשר זה, מספרת הגמרא על בתו של קיסר רומאי, שדיברה עם רבי יהושע, וראתה את גודל חכמתו, אך התפלאה על המראה החיצוני שלו. היא אמרה לרבי יהושע: "אוי לחכמה מפוארת כשלך, שהיא מונחת בכלי מכוער!". רבי יהושע אף שהיה חכם גדול, לא היה יפה. השיב לה רבי יהושע: "היכן שם אביך את כלי היין המשובח ביותר שלו? הוא שם אותם בכלי חרס, שאינם יפים. מדוע לא ישים את היין בכלי זהב וכסף שהם יפים וחשובים?"
שמעה זאת בתו של הקיסר, וציוותה על משרתיה להעביר את כל היין לכלי זהב וכסף. היין כמובן התקלקל, והקיסר פנה לרבי יהושע לשאול מדוע הציע זאת לבתו. סיפר לו רבי יהושע מה שהיה, ואמר לו: "כפי ששאלה אותי כך עניתי לה, כדי להוכיח לה שדברים משובחים אינם משתמרים אלא בכלי שהוא פחות"."
https://www.hidabroot.org/question/150356
"