"בומממממםםם!!!!!!"

"אההההההההההה"

"אמאאאאאאאאאאאאא"

"עפה לי היד!" נשמעה צרחה מאי שם  וקולות סירנה מהבהבים נשמעו מרחוק. זעקות כאב, צעקות אימה וצווחות חסרות אונים שמעו מכל עבר. ילד קטן גהר מעל אימו השותתת דם, ליטף את פניה החיוורות ובכה: "אימא! קומי! בואי נלך לגינה. אני יהיה ילד טוב, מבטיח לך. אני אקשיב לך לעולמים" הוא  התחנן וצעק, אך מלבד גניחות כאב לא נשמע מצד האם מאומה. הילד הסתכל עליה בעיניים כלות, שערו הזהוב האדים מדם האם שנזל עליו וידיו הרכות הונחו על פני אימו בתנוחה מעוררת רחמים, זעקות אימה של אנשים קטועי גםיים הדהדו סביבו אך הוא לא שת ליבו למאומה מלבד אימו. דמעה קטנה זלגה מעיניו הטהורות והוא מחה אותה בידיים מלוכלכות בדם ואחר קרב אל עיניה העצומות והרים את עפעפיה השמוטים באצבעוציו הקטנות. העיניים נפתחו בהו בו חלולות. נראה היה כי לא היו אלה עיניים, כי אם גולות זכוכית בלבד. הוא עזבם והם נשמטו מטה בכבדות.

"אימאאאאאאא!!!!!" הוא קרא, "קומי! אני רוצה שתקומי. דויד רוצה אימא!!"

שקט. לא נשמעה תגובה.

הוא הביט בה והחל בוכה בהסטריה: "אימא! למה את ישנה? אני צריך לאכול, אני צריך לישון. לדויד יש מחר גן. אימא, למה את ממשיכה לישון? למה אימא?? למה?" הוא התיישב על הדם הקרוש ולא שם לב לאצבע קטועה שהייתה תחתיו. "ה'! א תעיר לי את אימא אני מבטיח לך שאני תמיייד תמיייייד יהיה ילד צדיק" אמר. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, כי אימו כבר נרדמה לשנת עולמים.

השמ נטתה מערבה והאירה את העולם בגווני ארגמן בוהקים. מראה קרני השמש התערבב עם דמם השפוך של הפצועים בהזדהות והבליט אותו עשרות מונים.

הכל הסתיים.

הרחוב פונה מגופות ההרוגים והפצועים פונו לבתי חולים שישיכו להאבק על חייהם. איברים שלעולם לא יחזרו לבעליהם נקברו באדמה, מכבי אש גדולים שטפו בזרנוקי מיים גדולים את הרחוב וניקו אותו מדם הפצועים והמתים ואנדרטה קטנה מאבן הוצבה לזכרון החללים.

הרחוב נוקה, ולא נשאר כלום מאותו מאורע מצער. או ליתר דיוק, כמעט כלום. רק דבר אחד נשאר.

בפינת הרחוב על קצה המדרכה הוא נשאר שותת דם, וגם כשבאו עם זרנוקי מים לנקות את הדם הקרוש מהכביש, הוא עדיין נשאר.

דמו שנקרש התחמם בשמש, נמס ויצר סביבו שלולית בוהקת של דם. ושוב, הוא נקרש ונמס וחוזר חלילה.

אל לכם לחשוב כי דמו של המת הוא זה, כי זהו דמו של החי.

דם ליבו של דויד שותת לו ברחוב מאותו היום, ואף על פי שחי הוא, ליבו זרוק ומדמם ברחוב.

ואם פעם תלכו ברחוב ותראו לב מדמם בצד הדרך דעו כי ליבו של דויד הוא זה.  

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

ניסים והשפם