יש הנחה סמויה שכל שמחמירים יותר ככה מתמלאים ביראת שמיים. לפעמים זה הופך להיות כמעט כמו אחד מעיקרי אמונה. המצב שאתה מתאר, שהאמת לא ברור כל כך עד לאן הוא מתפלש, יכול במידה מסויימת ללמד על התבגרות אמונית. אין לך צורך להחמיר כדי להיות ירא שמיים, לא כי אתה מחפש להקל אלא כי החומרא נתפסת כרחוקה מידי או זניחה למדי (לא ח"ו שזה דבר לזלזל בו, אלא שאינו בדווקא מתאים לכל הנפשות). כל זמן שאתה מחפש למלא את רצון ה׳ ולכוון לאמת ההלכתית ובוודאי שלא ללכת בדווקא לקולות ובוודאי להיות ישר בהלכה אז בפשטות זה לא נורא. האם אתה מקל בכל דבר או רק חוזר לשורת הדין? האם זו קולא נפוצה או לא? אם נפוצה, האם גם בקרב יראי שמיים או שנפוצה יותר בקרב הציבורים הקלים? האם יש גם דברים שבהם אתה מחמיר יותר, מדקדק יותר, נוכח יותר בקיום המצווה? זו שאלה שלא איזונים, יתכן ואתה מאוזן ובאמת אין בזה שום רפיון, אלא רק לכאורה כי רואים את זה בהשוואה לעבר.
מצד שני, השאלה היא האם בעצם זה לא סימן לכך שתפיסת העולם שלך משתנה? האם עולם הערכים שלך מתחיל לשאוב ממקומות זרים יותר? האם היחס של להלכה נחלש מצד עצמו?
רגשות אמונה גם הן דבר שטעון בירור. האם האמונה שלך נהייתה מבוררת יותר? האם הוספת שכל בתחום הזה? טיעונים חדשים, תובנות חדשות, חיבורים חדשים? יכול להיות מצב שבו התחושה הכללית שלך השתדרגה ואתה חושב שגם היראת שמיים אבל טועה. דהיינו שבאמת אתה נחלש אבל עיוור לזה. פה הרצון שלך הוא שיהיה טעון בדיקה, וזה רק בינך לבין עצמך.
אמנם, ראיתי שהרב שטיינזלץ זצל כותב שיש תקופות כאלה שהנשמה של האדם מאירה בו פתאום והחוויה שלו הופכת להיות כזו של אדם שפתאום הבריק לו ברק והדרך נחשפת לו. מצב כזה חולך מהר, ואם האדם מספיק מודע אליו אז הוא יכול לנצל את החלון הנשמתי הזה כדי לשפר את עצמו ולהבין את הדרך החדשה שתקדם אותו לתיקון המיוחד שלו. גם זה יכול להיות מצבך, ואז זו הזדמנות נדירה להצע ספירת מלאי וסקירה יסודית של עצמך - כאשר המצב המיוחד הזה יאפשר לך לעשות צעדים ופעולות שקשה לעשות בזמנים אחרים. אבל שוב, זה מקום של יושרה פנימית שאתה צריך לעמוד בו עם עצמך.
בהצלחה בבירורים