על דרך משל
"אני לא מצליח להבין את התוס'" מתמרמר החברותא שלידי, כהרגלו בניגון ספרדי מסולסל. תקיעה. לא שאני יכול לעזור לו, אני בכלל מתוסבך בפשט של רש"י, שמכל צד שנפרשו עולות להן נפק"מ חמורות לכאן ולכאן. שברים. אלו ממש דיני נפשות. בינתיים החברותא מדפדף למהרש"א כשאני הולך להביא את הפני יהושע. כמעט תרועה. "או!" נשמע שוב אותו ניגון בחדווה, הנה הפי' בתוס' מתממש. תקיעה. שוב תקיעה. כבר כואב לי הראש, והלוואי שזה היה מרש"י. ניסיון כושל לתרועה. תקיעה. אני מרים את הראש מהגמרא ורואה את החברותא שלי שוקד על תלמודו. הוא מרים אלי מבט, מסתכל בפני ושואל "הכל טוב? למה את נראה כ"כ עצבני?" זה באמת לא מפריע לו? שברים שהתפקששו. תקיעה. טוב די! מספיק! אני טורק את הסטנדר קדימה וקם תוך כדי מלמול מהיר של "מקום חשוב" או משהו כזה.
לא קשה לגלות מאיפה הקולות מגיעים. אני יורד קומה, ועוד קומה ומתקרב לעבר הקול. בינתיים, בין תקיעה לשברים, הראש שלי מריץ ניסוחים דוקרים איך להעיר לחוצפן שעוד ממנחה עושה לי בעיות. סתירה מימין, סתירה משמאל, תרועה. הנה, מצאתי את החדר. אני שם את היד על הידית, סוגר ביני לבין עצמי מחשבות אחרונות על תוכחות כאלה ואחרות נוקבות עד תהום שאני עומד להשמי"ס את הספק יהודי הזה שעומד מאחורי הדלת. בתנופה חזקה אני פותח את הדלת, ממלא את ריאותי באוויר ואז... (תקיעה).
ואז מורם אלי מבט מחברי הטוב ביותר, וקול התקיעה הולך וגווע אל תוך הדממה. בלי לחשוב בכלל, כמו מתוך אינסטינקט, עולה חיוך על פני, וכמו מול מראה גם חברי מחייך כלפי. איך בכלל אפשר לכעוס עליו? הרי הוא החבר הכי טוב שלי! הוא בוודאי לא ניסה להכעיס אותי או שום דבר בסגנון, אהבתנו היא אהבת נפש!
"למה ירדת באמצע הסדר?" הוא שואל. "כדי לשמוע אותך יותר טוב כמובן," אני עונה, מגלה בעצמי את התשובה, "וכדי לתת לך כמה עצות, אני רואה שקצת קשה לך עם השברים." אחרי שתי דקות אני מוצא את עצמי יושב ומאזין לו, עכשיו מתוך אהבה. אבל הזמן קצר, אני חייב לחזור – החברותא מחכה. אני נפרד ממנו לשלום, מזכיר לו שעלינו להפגש בקרוב, הכל מתוך התנצלות מסוימת, ואני רץ חזרה למעלה, למקומי בבית המדרש. אני מתיישב והחברותא מתחיל להרצות לפני את דברי התוס' שמאירים באור יקרות. ופתאום – פתאום, בין תרועה לתקיעה אני זוכה להבין את דברי רש"י ומבין שבכלל לא עסקנו פה בסקילה או קים ליה בדרבא מיניה, אלא אך ורק בחטאות, ואולי... אולי הכל בכלל היה באונס.
והנמשל, מאהבת הקיצור, ארמוז בקצרה – "אני" זה מלכו של עולם. "חברי" – הם עם ישראל שמחוברים אל ה' ודבוקים אליו. "החברותא" – הם המלאכים המסייעים בדין ("ומי איכא חברותא כלפי שמיא"). "הסוגיא" היא יום הדין ("מי למות מי לחיים") ואת השאר, על רוב גווניו ובנייניו עליכם לקרוא שוב כדי להבין.
שנזכה כולנו להתעוררות תשובה, כתיבה וחתימה טובה, וישועה קרובה ברב חמלה ואהבה.
