על דרך משל

"אני לא מצליח להבין את התוס'" מתמרמר החברותא שלידי, כהרגלו בניגון ספרדי מסולסל. תקיעה. לא שאני יכול לעזור לו, אני בכלל מתוסבך בפשט של רש"י, שמכל צד שנפרשו עולות להן נפק"מ חמורות לכאן ולכאן. שברים. אלו ממש דיני נפשות. בינתיים החברותא מדפדף למהרש"א כשאני הולך להביא את הפני יהושע. כמעט תרועה. "או!" נשמע שוב אותו ניגון בחדווה, הנה הפי' בתוס' מתממש. תקיעה. שוב תקיעה. כבר כואב לי הראש, והלוואי שזה היה מרש"י. ניסיון כושל לתרועה. תקיעה. אני מרים את הראש מהגמרא ורואה את החברותא שלי שוקד על תלמודו. הוא מרים אלי מבט, מסתכל בפני ושואל "הכל טוב? למה את נראה כ"כ עצבני?" זה באמת לא מפריע לו? שברים שהתפקששו. תקיעה. טוב די! מספיק! אני טורק את הסטנדר קדימה וקם תוך כדי מלמול מהיר של "מקום חשוב" או משהו כזה.

לא קשה לגלות מאיפה הקולות מגיעים. אני יורד קומה, ועוד קומה ומתקרב לעבר הקול. בינתיים, בין תקיעה לשברים, הראש שלי מריץ ניסוחים דוקרים איך להעיר לחוצפן שעוד ממנחה עושה לי בעיות. סתירה מימין, סתירה משמאל, תרועה. הנה, מצאתי את החדר. אני שם את היד על הידית, סוגר ביני לבין עצמי מחשבות אחרונות על תוכחות כאלה ואחרות נוקבות עד תהום שאני עומד להשמי"ס את הספק יהודי הזה שעומד מאחורי הדלת. בתנופה חזקה אני פותח את הדלת, ממלא את ריאותי באוויר ואז... (תקיעה).

ואז מורם אלי מבט מחברי הטוב ביותר, וקול התקיעה הולך וגווע אל תוך הדממה. בלי לחשוב בכלל, כמו מתוך אינסטינקט, עולה חיוך על פני, וכמו מול מראה גם חברי מחייך כלפי. איך בכלל אפשר לכעוס עליו? הרי הוא החבר הכי טוב שלי! הוא בוודאי לא ניסה להכעיס אותי או שום דבר בסגנון, אהבתנו היא אהבת נפש!

"למה ירדת באמצע הסדר?" הוא שואל. "כדי לשמוע אותך יותר טוב כמובן," אני עונה, מגלה בעצמי את התשובה, "וכדי לתת לך כמה עצות, אני רואה שקצת קשה לך עם השברים." אחרי שתי דקות אני מוצא את עצמי יושב ומאזין לו, עכשיו מתוך אהבה. אבל הזמן קצר, אני חייב לחזור – החברותא מחכה. אני נפרד ממנו לשלום, מזכיר לו שעלינו להפגש בקרוב, הכל מתוך התנצלות מסוימת, ואני רץ חזרה למעלה, למקומי בבית המדרש. אני מתיישב והחברותא מתחיל להרצות לפני את דברי התוס' שמאירים באור יקרות. ופתאום – פתאום, בין תרועה לתקיעה אני זוכה להבין את דברי רש"י ומבין שבכלל לא עסקנו פה בסקילה או קים ליה בדרבא מיניה, אלא אך ורק בחטאות, ואולי... אולי הכל בכלל היה באונס.

והנמשל, מאהבת הקיצור, ארמוז בקצרה – "אני" זה מלכו של עולם. "חברי" – הם עם ישראל שמחוברים אל ה' ודבוקים אליו. "החברותא" – הם המלאכים המסייעים בדין ("ומי איכא חברותא כלפי שמיא"). "הסוגיא" היא יום הדין ("מי למות מי לחיים") ואת השאר, על רוב גווניו ובנייניו עליכם לקרוא שוב כדי להבין.

שנזכה כולנו להתעוררות תשובה, כתיבה וחתימה טובה, וישועה קרובה ברב חמלה ואהבה.

יומן כתיבה חלק שני

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.