הממשלה הזו מטריפה לי את הדעת, התחושות השגרתיות הופכות להיות חוסר אונים ותסכול. הגענו כבר הכי למטה או שעוד יש לאן לרדת? כאילו קשרו לנו משקולת וזרקו אותנו לים.. אז חשבתי על זה ויצא לי לכתוב לעצמי פריקה ובעיקר לימוד מחדש של ברוריה, שאין להאמין איך היא הייתה מסוגלת לחיות ברמה שהיא הציבה. מטורף בעיניי. איזו גדלות של אנשים.
ברוריה צדקה; כך השתכנע רבי מאיר. אבל הרף שהיא הציבה, הסטנדרט החדש הזה, הוא כל כך גבוה עד שלפעמים נראה בלתי נסבל. בראשונה, בתור לימוד, זה נראה הכי נכון והכי יפה לומר שאין להתפלל על הרשעים שימותו. זה ממש רומנטי להתמלא בתחושה של צדיק גמור כדי שלא יתמו חוטאים אלא חטאים. אם לא יהיה חטא אז גם הרשע לא יהיה רשע. מחשבה מתוקה שכזו.
אבל כשהמציאות מתהווה מולך עם אנשים רעים ורשעים, אנשי זדון, אז הזעם רק מתגבר. הפיתרון שאתה מבקש הוא לראות אותם מתים, כן ממש ככה, להתפלל שהקב"ה יקח אותם מכאן. אתה רוצה את זה קצר; בלי להסתבך. מוכן אפילו להתפשר על מוות מהיר, והעיקר שלא יהיו פה.
ואז, בנקודה הזו צף ועולה הזיכרון של הלימוד הזה. הדברים של ברוריה נאמרים שוב, והפעם בתוך הקשר אמיתי. ואפשר להשתגע מזה, "איך את מסוגלת לומר דבר כזה, ברוריה? השכנים הרשעים האלה הם גם שלך, וזה מה שיש לך לומר: להתפלל שיחזרו בתשובה?!". צריך עצבים של ברזל בשביל זה. התביעה של ברוריה היא של גבורה עליונה, זה סופרלטיב שאי אפשר להתחמק ממנו. היכולת להתאפק, להמתין לטווח הארוך. היכולת להאמין.
בתוך הסערה הגדולה של הלב, כשהרגשות מתפרצים כמו ברקים מכל עבר, באה ברוריה ונעמדת במרכז, "כיוון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם", היא אומרת. עליך ברוריה, אני מוכן לומר שיש בך אהבת אדם. אם ימות הרשע אז ימות איתו גם הצדיק שיכל להיות, אבל אם יחזור בתשובה אז לא רק ניקינו אלא הוספנו טוב. מאיפה זה בא לך?
הרב קוק כותב על התפיסה שלה שהיא "ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב". ואת זה הורישו לנו כמסורת מצווה; וכל המילים ניטלות ממני. הרב ממשיך להסביר את כוונתה ואומר ש"אי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר".
ברוריה צדקה; כך רבי מאיר השתכנע. השתכנע כל כך עד שהלך והתפלל לטובתם שיחזרו בתשובה. וה׳ שמע לתפילתו.
אבל אני, קטן שבקטנים שאינם נמנים אפילו עם הקטנים שבחבורת התלמידים, איך אפשר להגיע עד לגובה שהציבה ברוריה?
ומצאתי את עצמי בדומיה; הלימוד גבר עלי. דבריה פרצו מההיסטוריה ולימדו אותי גם היום. אולי האמונה שלה היא גם האמונה בי, שאף אם לא אצליח להתפלל לתשובה הרי שאתלה ארץ על בלימה - על אותם שבולמים עצמם בשעת מריבה. אם אלוהים מאמין באנשים, וכי מותר לנו אחרת?
בסוף התפללתי, שתפילתו של רבי מאיר תועיל גם לדור שלי.
ברוריה צדקה; כך השתכנע רבי מאיר. אבל הרף שהיא הציבה, הסטנדרט החדש הזה, הוא כל כך גבוה עד שלפעמים נראה בלתי נסבל. בראשונה, בתור לימוד, זה נראה הכי נכון והכי יפה לומר שאין להתפלל על הרשעים שימותו. זה ממש רומנטי להתמלא בתחושה של צדיק גמור כדי שלא יתמו חוטאים אלא חטאים. אם לא יהיה חטא אז גם הרשע לא יהיה רשע. מחשבה מתוקה שכזו.
אבל כשהמציאות מתהווה מולך עם אנשים רעים ורשעים, אנשי זדון, אז הזעם רק מתגבר. הפיתרון שאתה מבקש הוא לראות אותם מתים, כן ממש ככה, להתפלל שהקב"ה יקח אותם מכאן. אתה רוצה את זה קצר; בלי להסתבך. מוכן אפילו להתפשר על מוות מהיר, והעיקר שלא יהיו פה.
ואז, בנקודה הזו צף ועולה הזיכרון של הלימוד הזה. הדברים של ברוריה נאמרים שוב, והפעם בתוך הקשר אמיתי. ואפשר להשתגע מזה, "איך את מסוגלת לומר דבר כזה, ברוריה? השכנים הרשעים האלה הם גם שלך, וזה מה שיש לך לומר: להתפלל שיחזרו בתשובה?!". צריך עצבים של ברזל בשביל זה. התביעה של ברוריה היא של גבורה עליונה, זה סופרלטיב שאי אפשר להתחמק ממנו. היכולת להתאפק, להמתין לטווח הארוך. היכולת להאמין.
בתוך הסערה הגדולה של הלב, כשהרגשות מתפרצים כמו ברקים מכל עבר, באה ברוריה ונעמדת במרכז, "כיוון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם", היא אומרת. עליך ברוריה, אני מוכן לומר שיש בך אהבת אדם. אם ימות הרשע אז ימות איתו גם הצדיק שיכל להיות, אבל אם יחזור בתשובה אז לא רק ניקינו אלא הוספנו טוב. מאיפה זה בא לך?
הרב קוק כותב על התפיסה שלה שהיא "ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב". ואת זה הורישו לנו כמסורת מצווה; וכל המילים ניטלות ממני. הרב ממשיך להסביר את כוונתה ואומר ש"אי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר".
ברוריה צדקה; כך רבי מאיר השתכנע. השתכנע כל כך עד שהלך והתפלל לטובתם שיחזרו בתשובה. וה׳ שמע לתפילתו.
אבל אני, קטן שבקטנים שאינם נמנים אפילו עם הקטנים שבחבורת התלמידים, איך אפשר להגיע עד לגובה שהציבה ברוריה?
ומצאתי את עצמי בדומיה; הלימוד גבר עלי. דבריה פרצו מההיסטוריה ולימדו אותי גם היום. אולי האמונה שלה היא גם האמונה בי, שאף אם לא אצליח להתפלל לתשובה הרי שאתלה ארץ על בלימה - על אותם שבולמים עצמם בשעת מריבה. אם אלוהים מאמין באנשים, וכי מותר לנו אחרת?
בסוף התפללתי, שתפילתו של רבי מאיר תועיל גם לדור שלי.
