התקשורת היא לא ראיה לכלום; חבורה של אנשי פראבדה. הם לא מעיזים להגיד שמדינת ישראל לעם ישראל, שהיא לאומית, שחוק הלאום הוא חובה, שמחבלים יש להרוג, אז להגיד משהו על ארץ ישראל השלימה?
לעצם השאלה, אני מתלבט אם שכחנו או לא. ברור שהמציאות כופה עלינו להתעסק בנושאים מסויימים דווקא, וכשם שעיקר הדיבור בתחילת הציונות היה על מקלט בטוח כך גם היום אנחנו נאצלים לחזור ולדבר קודם כל או רק על הנושאים האקוטים והאקטואליים ביותר. גם בתקופה ההיא אחד העם ודומיו היו חידוש רעיוני בכך שרצו להסתכל גם על התרבות והחזון האחרון של המדינה (גם אם טעו בפועל בחזון המבוקש).
מצד שני, הרב קוק אכן אמר שאי אפשר לשים במרכז רק את המקלט הבטוח, הציונות החילונית, כי יבואו ימים שבהם זה ייגמר וייפער חלל מסוכן. הכרחי מלכתחילה לעבוד מתוך תפיסה הוליסטית שבה העתיד מקבל מחשבה שווה בערכה (לפחות) לאקטואליה. אמנם, אפשר לומר שזו תפיסה דתית יותר כי יש פה חזון תורה, אבל בסתם יכולה מדינה להתפתח אקראית לאן שייקח הגורל.
ובכל זאת, אם נחזור שוב לצד הראשון, יש זמנים שבהם לכאורה אי אפשר להסיח את הדעת ממה שקורה עכשיו. איך אפשר לדבר על הרחבת הגבולות כאשר בתוך הקיים אנחנו מאבדים חלקים? איך אפשר לחשוב על מלחמה במדינה אחרת כאשר האויב שבפנים דורש תגובה עוד קודם? לפעמים זה מה שגורם לכך שיתפסו קבוצה כקיצונית, כי היא בעצם או כביכול מדברת לא לעניין. כאילו, מה עכשיו עבר הירדן?! וזו בעיה, כי גם אם נכון לדבר על עבר הירדן הרי אם תאבד את קהל השומעים אז רק תסיג את עצמך מבחינת יכולת השפעה.
אז האם שכחנו? אני לא ממש יודע לומר. הייתי חושב לומר כך: בשגרה לא נורא אם לא מדברים על זה כי השגרה דורשת אקטואליה, השאלה היא האם מדברים על זה באירועים שוברי שגרה. האם בחגים, באירועים, בדרשות, בימים מיוחדים, בקמפיין פתאומי וכדומה אנחנו כן זוכרים את זה, האם החזון הזה הוא שנמצא בשעות הפנאי, הוא מתעורר כשלא צריך לדון בשגרה?
לא יודע אם זה נכון, רק מנסה להביא כיוון.
)
