זה כ"כ הרבה דברים, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל..
אני 9 חודשים אחרי לידה ראשונה. חיכיתי לה לא מעט, ובלי עין הרע, היא מהממת ומתוקה ממש.
מגיל מאוד קטן הייתה ישנה לילה שלם, ידעה להרדם לבד, ולחבר מחזורי שינה גם במהלך היום. בסביבות גיל 4-5 חודשים, אולי מקפיצת גדילה, הפסיקה ונרדמה רק בידיים. בשלב מסויים הרגלנו אותה בחזרה להרדם במיטה, עד שהגענו לשלב שהייתה נרדמה לבד במיטה, גם כשאנחנו לא נמצאים איתה בחדר. ברגע שהורדתי לה בקבוקים והבאתי לה שתי ארוחות מוצקים ביום, היה קצת קשה להרדים אותה ביום, אבל אחרי שהתעקשתי איתה היו לנו יומיים מעולים שהיא נרדמה לבד, ישנה מספיק (גם ביום וגם בלילה) והכל היה מעולה.
למחרת יצאנו לנופש עם המשפחה של בעלי, במשך שלושה ימים היא נרדמה בעגלה או באוטו בנסיעות.
כשחזרנו הביתה היא גם למדה להתיישב ויומיים אח''כ גם נעמדה במיטה.
מאז זה פשוט סיוט ההרדמות שלה! כל הזמן היא מתיישבת ונעמדת במיטה, עד שהיא ממש עייפה ומתחילה לבכות, וגם כשני תופחת ומלטפת אותה, היא ממשיכה לנסות לקום כדי שאוציא אותה, היא מגיעה לעייפות יתר וצרחות עד שהיא נרדמת.
משם זה המשיך לשינות ממש קצרות ביום, משהו כמו 30-40 דק' כל פעם, בין פעמיים לשלוש (תלוי מתי היא מתעוררת בבוקר), שגם ההרדמות האלה הן קשות מאוד, ובימים האחרונים כנראה שהמרק לא מספיק לה, אז היא גם מתעוררת הרבה יותר מוקדם ולא חוזרת לישון אחרי הבקבוק שאני מביאה לה.
אני מרגישה שאני כל היום רק מנסה להרדים אותה, וזה ממש ממש קשה לי. זה מתיש אותי, מתסכל, נשבר לי הגב מהתפיחות והליטופים, וזה אפילו לא עוזר..
בגלל שהיא מתעוררת יותר מוקדם, גם אני מתעוררת יותר מוקדם, ובגלל שהיא לא ישנה במהלך היום, גם אני לא מצליחה לישון במהלך היום. וזה כוד בלי שדיברתי על החגים שמוציאים אותה מהשיגרה, השיניים שמציקות לה וחרדת הנטישה שיש לה.
היא כל היום מפהקת ומשפשפת עיניים, עצבנית ורק רוצה ידיים.
בנוסף לתסכול הזה, מצטרף היחס שאני מקבלת מאמא שלי.
מסיבות כאלה ואחרות אנחנו צריכים לגור אצלה, כנראה עד אחרי החגים, וזה קשה לי ממש ממש. היא מאוד ביקורתית כלפי, לא משנה מה אני עושה או לא עושה, זה תמיד יהיה לא בסדר. למשל, בחג הבת שלי התעוררה עם דלקת בעין. למחרת רציתי לקחת אותה לרופא, אבל בגלל שהמצב השתפר והדלקת כמעט נעלמה, ולא הצלחתי לצאת איתה בזמן עד שהמרפאה נסגרה, לא הלכתי. למחרת בבוקר כבר כמעט ולא היה זכר לדלקת, אבל בכל זאת בעלי אמר שיקח אותה לרופא. אני הייתי אחרי חיסון ולא הרגשתי טוב, אז בעלי אמר שיקח אותה. שאלתי את אמא שלי איך נראית העין, והיא אמרה שהיא לא מבינה למה אנחנו מתעצלים לקחת אותה לרופא. כאילו אמרנו שלא ניקח. נפגעתי ממנה ממש. גם ככה אני בתקופה לא פשוטה והרגשתי נורא, וזה רק עשה לי עוד יותר.
דוגמא נוספת- היא כל הזמן מבקרת אותי שבעלי הוא זה ששוטף את הבקבוקים שלה הבת שלנו ולא אני, ובגלל סה הוא הולך לישון מאוחר ולא מתעורר מהשעון מעורר שלו (שסה גם חא נכוו, הוא פשוט מכבה אותו, מתאושש כמה דק', מתלבש, ורק אז יוצא מהחדר). אני לא מבינה מה היא מצפה, מתי אני אמורה לדחוף גם את הדבר הזה? במקום מה? בין לדאוג לאוכל, לחתל, להרדים, להרגיע, לתת יחס ומידי פעם לטפל גם בעצמי, אני לא מספיקה כמעט כלום, אז על מה אני אמורה לוותר? גם ככה היא אומרת לי שאני הולכת לישון מאוחר, אז מה היא מצפה? היא גם אומרת לי שהרגלנו אותה להיות כל הזמן על הידיים, כשאני מרגישה שאני לא מספיק משחקת איתה מרוב מה שיש לי לעשות.
היא אף פעם לא אומרת לי מילה טובה, לא תודה, לא מחמאה, כשאני מכינה אוכל (גם לפני שאנחנו עברנו אליה), היא בקושי טועמת ממנו, היא לא מספרת לי כלום (נגיד כשסבא שלי נכנס לבית אבות, אני היחידה שלא ידעה את זה), מצפה שאני אנחש דברים (כי תמונה של אחיין שלי שנמצא בבידוד יחד עם גיסתי, יום אחרי שהיא לקחה אותו לעשות בדיקת קורונה אמורה להגיד לי ישר ששניהם יצאו חיוביים לקורונה), ועוד ועוד. כשאני אומרת לה משהו, לא משנה איך, היא ישר יוצאת עליי שאני לא בסדר, ויש פיצוץ רציני. בהכנות לחתונה שלי, אני לא זוכרת שראיתי אותה מחייכת, גם כשהיא ראתה אותי פעם ראשונה בשמלת כלה. הרגשתי שכל דבר נעשה מבחינתה בלית ברירה, כי לא היה כוח להתעסק יותר מידי.
לפני כמה זמן הגעתי למסקנה שהיא לא באמת אוהבת אותי. אני חושבת שאולי באיזשהו מקום היא כועסת עליי שהשארתי אותה לבד בבית (אבא שלי נפטר לפני כמה שנים ואני הבת הקטנה במשפחה), למרות שכלפי חוץ לפחות, היא נתנה תחושה שהיא מאוד רוצה שאני כבר אתחתן.
אני חושבת שתמיד הקשר עם אבא שלי היה יותר טוב מאשר איתה, הוא מאוד אהב אותי, ותמיד הייתי הבת הקטנה של אבא, והיה לי משבר מאוד גדול כשהוא נפטר.
פעם היא אפילו אמרה לי שבגללי אבא שלי נפטר. כן כן.
גם בזוגיות המצב שלי לא משהו. כמעט ואין לנו על מה לדבר, גם בפעמים המעטות שיצאנו מאז הלידה בקושי דיברנו. על קיום יחסים בכלל אין על מה לדבר. אני אמורה לטבול במוצאי יום כיפור, ואין לי כ"כ חשק. כן, זה יהיה יוצר נוח ההתנהלות בינינו, אבל לא באמת בא לי. אני גם צריכה למצוא תירוץ למה אני הולכת להתקלח ולאן אני יוצאת פתאום, וגם זה אין לי כוח.
אם כל זה לא מספיק, אני גם מרגישה שאין לי באמת חברות. מרגישה מאוד בודדה.
אני כל היום לבד בבית עם הבת שלי, שהיא מהממת ואני אוהבת אותה מאוד, אבל קשה לי לבד. בעלי מגיע בערב, ובמקרה הטוב נמצא שעה עד שהיא הולכת לישון, אז אני ממש לבד מהרגע שהיא מתעוררת עד שבעלי מגיע, וגם אז יש לו הרבה פעמים שהוא מתעכב ומגיע רק אחרי שהיא ישנה.
פוטרתי מהעבודה בתחילת הקורונה, ככה שאחן לי אופק מבחינת תעסוקה, וכנראה שרק אלרי החגים נטכל להכניס את הבת שלי למעון, וגם זה לא בטוח.
בימים האחרונים אני כל הזמן בוכה מרוב שקשה לי, ואני יודעת שהבת שלי מרגישה את זה.
אתמול, ברגע של תסכול, חשבתי על זה שאני לא רוצה לעבור את זה שוב, אז אני לא יודעת בכלל אם אני רוצה עוד ילדים אחרי כזה דבר.
לפעמים יש לי גם מחשבות שאני לא באמת אחסר למישהו, בעלי ימצא מישהי אחרת שתוכל לטפל בבת שלי, שכם ככה עדיין לא באמת מכירה אותי..
קשה לי. קשה לי ממש, ואני לא יודעת מה לעשות.
סליחה על האורך, ותודה למי שהצליחה לקרוא עד לכאן.
אני 9 חודשים אחרי לידה ראשונה. חיכיתי לה לא מעט, ובלי עין הרע, היא מהממת ומתוקה ממש.
מגיל מאוד קטן הייתה ישנה לילה שלם, ידעה להרדם לבד, ולחבר מחזורי שינה גם במהלך היום. בסביבות גיל 4-5 חודשים, אולי מקפיצת גדילה, הפסיקה ונרדמה רק בידיים. בשלב מסויים הרגלנו אותה בחזרה להרדם במיטה, עד שהגענו לשלב שהייתה נרדמה לבד במיטה, גם כשאנחנו לא נמצאים איתה בחדר. ברגע שהורדתי לה בקבוקים והבאתי לה שתי ארוחות מוצקים ביום, היה קצת קשה להרדים אותה ביום, אבל אחרי שהתעקשתי איתה היו לנו יומיים מעולים שהיא נרדמה לבד, ישנה מספיק (גם ביום וגם בלילה) והכל היה מעולה.
למחרת יצאנו לנופש עם המשפחה של בעלי, במשך שלושה ימים היא נרדמה בעגלה או באוטו בנסיעות.
כשחזרנו הביתה היא גם למדה להתיישב ויומיים אח''כ גם נעמדה במיטה.
מאז זה פשוט סיוט ההרדמות שלה! כל הזמן היא מתיישבת ונעמדת במיטה, עד שהיא ממש עייפה ומתחילה לבכות, וגם כשני תופחת ומלטפת אותה, היא ממשיכה לנסות לקום כדי שאוציא אותה, היא מגיעה לעייפות יתר וצרחות עד שהיא נרדמת.
משם זה המשיך לשינות ממש קצרות ביום, משהו כמו 30-40 דק' כל פעם, בין פעמיים לשלוש (תלוי מתי היא מתעוררת בבוקר), שגם ההרדמות האלה הן קשות מאוד, ובימים האחרונים כנראה שהמרק לא מספיק לה, אז היא גם מתעוררת הרבה יותר מוקדם ולא חוזרת לישון אחרי הבקבוק שאני מביאה לה.
אני מרגישה שאני כל היום רק מנסה להרדים אותה, וזה ממש ממש קשה לי. זה מתיש אותי, מתסכל, נשבר לי הגב מהתפיחות והליטופים, וזה אפילו לא עוזר..
בגלל שהיא מתעוררת יותר מוקדם, גם אני מתעוררת יותר מוקדם, ובגלל שהיא לא ישנה במהלך היום, גם אני לא מצליחה לישון במהלך היום. וזה כוד בלי שדיברתי על החגים שמוציאים אותה מהשיגרה, השיניים שמציקות לה וחרדת הנטישה שיש לה.
היא כל היום מפהקת ומשפשפת עיניים, עצבנית ורק רוצה ידיים.
בנוסף לתסכול הזה, מצטרף היחס שאני מקבלת מאמא שלי.
מסיבות כאלה ואחרות אנחנו צריכים לגור אצלה, כנראה עד אחרי החגים, וזה קשה לי ממש ממש. היא מאוד ביקורתית כלפי, לא משנה מה אני עושה או לא עושה, זה תמיד יהיה לא בסדר. למשל, בחג הבת שלי התעוררה עם דלקת בעין. למחרת רציתי לקחת אותה לרופא, אבל בגלל שהמצב השתפר והדלקת כמעט נעלמה, ולא הצלחתי לצאת איתה בזמן עד שהמרפאה נסגרה, לא הלכתי. למחרת בבוקר כבר כמעט ולא היה זכר לדלקת, אבל בכל זאת בעלי אמר שיקח אותה לרופא. אני הייתי אחרי חיסון ולא הרגשתי טוב, אז בעלי אמר שיקח אותה. שאלתי את אמא שלי איך נראית העין, והיא אמרה שהיא לא מבינה למה אנחנו מתעצלים לקחת אותה לרופא. כאילו אמרנו שלא ניקח. נפגעתי ממנה ממש. גם ככה אני בתקופה לא פשוטה והרגשתי נורא, וזה רק עשה לי עוד יותר.
דוגמא נוספת- היא כל הזמן מבקרת אותי שבעלי הוא זה ששוטף את הבקבוקים שלה הבת שלנו ולא אני, ובגלל סה הוא הולך לישון מאוחר ולא מתעורר מהשעון מעורר שלו (שסה גם חא נכוו, הוא פשוט מכבה אותו, מתאושש כמה דק', מתלבש, ורק אז יוצא מהחדר). אני לא מבינה מה היא מצפה, מתי אני אמורה לדחוף גם את הדבר הזה? במקום מה? בין לדאוג לאוכל, לחתל, להרדים, להרגיע, לתת יחס ומידי פעם לטפל גם בעצמי, אני לא מספיקה כמעט כלום, אז על מה אני אמורה לוותר? גם ככה היא אומרת לי שאני הולכת לישון מאוחר, אז מה היא מצפה? היא גם אומרת לי שהרגלנו אותה להיות כל הזמן על הידיים, כשאני מרגישה שאני לא מספיק משחקת איתה מרוב מה שיש לי לעשות.
היא אף פעם לא אומרת לי מילה טובה, לא תודה, לא מחמאה, כשאני מכינה אוכל (גם לפני שאנחנו עברנו אליה), היא בקושי טועמת ממנו, היא לא מספרת לי כלום (נגיד כשסבא שלי נכנס לבית אבות, אני היחידה שלא ידעה את זה), מצפה שאני אנחש דברים (כי תמונה של אחיין שלי שנמצא בבידוד יחד עם גיסתי, יום אחרי שהיא לקחה אותו לעשות בדיקת קורונה אמורה להגיד לי ישר ששניהם יצאו חיוביים לקורונה), ועוד ועוד. כשאני אומרת לה משהו, לא משנה איך, היא ישר יוצאת עליי שאני לא בסדר, ויש פיצוץ רציני. בהכנות לחתונה שלי, אני לא זוכרת שראיתי אותה מחייכת, גם כשהיא ראתה אותי פעם ראשונה בשמלת כלה. הרגשתי שכל דבר נעשה מבחינתה בלית ברירה, כי לא היה כוח להתעסק יותר מידי.
לפני כמה זמן הגעתי למסקנה שהיא לא באמת אוהבת אותי. אני חושבת שאולי באיזשהו מקום היא כועסת עליי שהשארתי אותה לבד בבית (אבא שלי נפטר לפני כמה שנים ואני הבת הקטנה במשפחה), למרות שכלפי חוץ לפחות, היא נתנה תחושה שהיא מאוד רוצה שאני כבר אתחתן.
אני חושבת שתמיד הקשר עם אבא שלי היה יותר טוב מאשר איתה, הוא מאוד אהב אותי, ותמיד הייתי הבת הקטנה של אבא, והיה לי משבר מאוד גדול כשהוא נפטר.
פעם היא אפילו אמרה לי שבגללי אבא שלי נפטר. כן כן.
גם בזוגיות המצב שלי לא משהו. כמעט ואין לנו על מה לדבר, גם בפעמים המעטות שיצאנו מאז הלידה בקושי דיברנו. על קיום יחסים בכלל אין על מה לדבר. אני אמורה לטבול במוצאי יום כיפור, ואין לי כ"כ חשק. כן, זה יהיה יוצר נוח ההתנהלות בינינו, אבל לא באמת בא לי. אני גם צריכה למצוא תירוץ למה אני הולכת להתקלח ולאן אני יוצאת פתאום, וגם זה אין לי כוח.
אם כל זה לא מספיק, אני גם מרגישה שאין לי באמת חברות. מרגישה מאוד בודדה.
אני כל היום לבד בבית עם הבת שלי, שהיא מהממת ואני אוהבת אותה מאוד, אבל קשה לי לבד. בעלי מגיע בערב, ובמקרה הטוב נמצא שעה עד שהיא הולכת לישון, אז אני ממש לבד מהרגע שהיא מתעוררת עד שבעלי מגיע, וגם אז יש לו הרבה פעמים שהוא מתעכב ומגיע רק אחרי שהיא ישנה.
פוטרתי מהעבודה בתחילת הקורונה, ככה שאחן לי אופק מבחינת תעסוקה, וכנראה שרק אלרי החגים נטכל להכניס את הבת שלי למעון, וגם זה לא בטוח.
בימים האחרונים אני כל הזמן בוכה מרוב שקשה לי, ואני יודעת שהבת שלי מרגישה את זה.
אתמול, ברגע של תסכול, חשבתי על זה שאני לא רוצה לעבור את זה שוב, אז אני לא יודעת בכלל אם אני רוצה עוד ילדים אחרי כזה דבר.
לפעמים יש לי גם מחשבות שאני לא באמת אחסר למישהו, בעלי ימצא מישהי אחרת שתוכל לטפל בבת שלי, שכם ככה עדיין לא באמת מכירה אותי..
קשה לי. קשה לי ממש, ואני לא יודעת מה לעשות.
סליחה על האורך, ותודה למי שהצליחה לקרוא עד לכאן.
)