למה אתה לא שואל את זה על לימודים גבוהים?

יקבל משהו

אני מזדהה עם התחושה הלא טובה כלפי עונשים.

העונש הכי גדול זה להיות רחוק מה'. כל שאר זה קטן ביחס לכך.

"תורה לא ניתנה למלאכי שרת"

ו"הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו"

אבל בגדול רוב הסיכויים שכן קיימת מצווה כהלכתה. 

ההלכות הן לא כאלה דקות אלא לרוב הן ברורות...  במקרה שאתה מדבר צריך שיפלו רוב העלים וכו' כדי שיהיה פסול.  ואם נפלה טעות אז מה ישר לגיהנום? הרצון שלך לא נחשב?

כדי שהברכה תהיה ברכה לבטלה ולא לקיים את המצווה זה באמת די קשה

כאילו

במידה ואתה קונה אתרוג עם כשרות, אפילו הכי בסיסית. ניצלת.

הדבר הנוסף שיותר נפוץ זה אם רוב עלי הערבה נשרו.

חוצמזה...

יוצאים ידח

"אדם לעמל יולד". אין אנו מפחדים מהפרטים.

אומות העולם, מחפשות את הרגש ואת ההתלהבות החיצונית נטו, ולא מסוגלים לקלוט לדוגמא איך יש תבנית קבועה לתפילה. דווקא ע"י הפרטים אפשר להתעלות אל הכלל ולהבין אותו. כמובן, צריך איזונים, לא מרוב פרטים לשכוח את הכלל ולא מרוב כלליות לא לרדת לפרטים, להיות גם בעולמות עליונים וגם להיות בקרקע, כל אחד והמינונים שלו.

לרב זצ"ל יש פסקה נפלאה (לצערי לא זוכר איפה בדיוק...) בדיוק על העניין הזה של דווקא מתוך הפרטים אפשר לראות את הכלל וכו'...(מי שמכיר אשמח שיביא את זה לפה....)

בכל אופן, הרבה אנשים אומרים: למה שלקב"ה יהיה אכפת אם אני אעשה ככה וככה?
זו שאלה בעצם על כל פרטי המצוות ותרי"ג מצוות, מדוע אין כמה ציווים כלליים, ללכת פעם בשבוע לבית-כנסת כמו אצל הנוצרים וזהו? למה שלוש פעמים ביום תפילה וכל שנייה האדם צריך לקיים מצוות, אפילו בשירותים?
ולא כמו הפילוסופים, שהם חושבים שמרוב שהאינסוף גדול ועצום, אין לו פגישה עם הסוף, ולכן הקב"ה אולי ברא את העולם אבל לא אכפת לו מהעולם, הוא לא מתעסק בו מרוב גדולתו, ואנחנו אומרים שלמרות שהוא כל כך גדול, א-ל עליון, הוא גם מתעסק עם בני האדם הקטנים כחגבים, ויש השגחה פרטית על כל אחד ואחד, וכן, אם לקב"ה בכלל אכפת ממני, שזה חידוש, אז גם הגיוני שהוא ירד איתי לרזלוציות של פרטים. ואחרי שהבנו קצת את הטעם, אפשר גם להבין שלא הכל אנחנו מבינים, ומי אנחנו שנכתיב לקב"ה את הרצונות שלו, הקב"ה כך רצה וזה מה שהוא רוצה, אפשר לנסות גם להבין מדוע, אבל בסופו של דבר צריכים לקבל שזה הרצון שלו. כמובן, כשאדם עובר בשוגג על מצווה, ולא רק בשוגג דהיינו שלא ידע שאסור, אלא אפילו אם ידע שאסור, אם לא צדיק וממש יודע את החומרה, לא ייענש על זה הרבה, ורק צדיקים שמבינים ויודעים כמה העבירות רעות ומאוסות הקב"ה מדקדק איתם כחוט השערה. כתוב כך: הבא ליטהר מסייעין בידו. וכן: "בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו". דהיינו, שאם אדם עושה את ההשתדלות שלו עוזרים לו מן השמים להיזהר ולהישמר ולא לעבור בשוגג, בתנאי שהוא עושה את ההשתדלות שלו, וכמו שמסופר על מרדכי אליהו זצוק"ל שהיה מקפיד מאוד על כשרות, כמובן, ואז הכינו לו תה בשיעור וכמה פעמים הוא בטעות שפך אותו בהנפת יד ובסוף התברר שגוי הכין את התה והוא היה לא כשר, יש סייעתא דשמיא למי שמוכן ומראה את הרצון שלו ע"י עשיית ההשתדלות שלו. עכשיו, בתור ילד קטן לדוגמא אין ציפייה מהאדם לשמור את כל התורה על כל דקדוקיה, אבל כשאדם יותר גודל יש ציפייה ממנו ללמוד הלכה וללמוד כיצד לנהוג ולהתנהג, וככל שהוא יותר גדל ונפגש עם המציאויות המורכבות שצריכות הדרכה ע"פ התורה הוא צריך לדעת את פרטי ההלכה, ובהחלט זה רצון ה' ומצווה וחלק מלימוד התורה הקדושה.

ועוד משהו, אפשר לעשות את המצוות בחשק ובשמחה, ומצד שני לשמור על ההלכה. אם האדם מרוב התלהבות ושמחה שכח לקיים מצווה אז מרוב כלליות ושמחה הוא ריחף ושכח לקיים את העיקר, המצווה עצמה, ואם אדם מרוב הפרטים שכח את הכלליות זה גם בעייתי, מרוב פרטים הוא שכח את הכלל, יש איזה משפט שאומרים שהחסידים אומרים לליטאים שהם עובדים את השו"ע, והם משיבים להם שהם מרוב חסידות שכחו את הפרטים. יש סוגי נפשות וכל אחד צריך את האיזונים שמתאימים לו, ולפעמים הוא צריך יותר דגש של רגש ודביקות בעבודת השם ויש כאלו שיותר מתאים להם ההלכה והעיון לגמרי ולא צריכים בכלל את הדברים האלו ובשבילם זה ביטול תורה, וגם בספרדים והאשכנזים יש הבדל, האשכנזים קצת יותר מתוסבכים, לטוב ולרע, בענייני ההלכות ויותר מדקדקים ויורדים לפרטים, והספרדים יותר פשוטים, כל אחד והסגנון שלו, רק לזכור שהכל דברי א-לוקים חיים. והגיוני שאם אתה מתאים בנשמתך לאחד מהשיטות האחרות זה קצת יכביד עליך.

ועוד עניין אחרון, כתוב שמי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו חייו (/מעיו). אין עניין של רחמים, רחמים זה רק אם אדם עשה חטא יכול להגיד שעשה כך וכך, אך מלכתחילה האדם צריך לנסות כמיטב יכולתו ללמוד הלכות וממילא פחות להיכשל, מידת הרחמים זה רק אם אדם עשה חטא. (כמובן, זו גם הנהגה רצונית של הקב"ה ואחת ממידותיו שצריך לדבוק בה, אבל בכל אופן לא אומרים שלכתחילה הקב"ה מוותר עוד לפני שאדם חטא, אדם צריך להשתדל להימנע מלחטוא....). אם אדם ניסה והשתדל ולמרות זאת לא עלה בידו, יש תשובה ויש כפרה לפני הקב"ה, אבל להגיד שהאדם לא ינסה כי יש רחמים, זה לא נכון. דווקא שיש פרטים זה מראה שזה דבר גדול שנוגע לכל החיים, ולזכור שזה דבר אמיתי, ולכל פרט יש חשיבות. לא להרגיש ח"ו שהפרט היה יכול להיות בדיוק ההיפך, לכל פרט הלכתי יש בסיס ומקורות ולרובם יש גם טעמים שניתן ללמוד אותם, וזה מראה עד כמה התורה חשובה ונכונה והיא תורת חיים שנוגעת לכל חיינו. אפשר להסתפק באיזה "וורט" נאה וגם איזה קידוש עם קיגל, אבל זה לא מספיק, זה לא רצון ה' מאיתנו, ה' מצפה מאיתנו ליותר. כמובן, אדם שלא זכה להיות מיושבי בית המדרש, וגם מי שזכה, צריך לעשות לעצמו רב ולהסתלק מן הספק, וכל פעם שהוא לא יודע מה לעשות להתקשר אליו ולשאול אותו, אבל לא הגיוני שישאל אותו על כל שאלה שיש בשו"ע, ולכן כל אדם צריך ללמוד הלכה. הלכה זה הכי אקטואליה שיש, זה לדעת מה לעשות בחיים, איך לנהוג בכל המצבים שנקלעים אליהם מתוך התורה, מה הדרכת התורה.

ההיפך, זה לא שיש עולם ויש מצוות, כתוב שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא, זאת אומרת, הפרטים של המצוות הם גילויים של העולם באמת, של האידיאל של העולם, לאיפה העולם שואף ומה המשמעות שלו, לולי זה העולם המורכב ריק מתוכן, ומותר האדם מן הבהמה אין, אפילו שיש לו שכל קצת יותר משוכלל, אלא רק הנשמה, המצוות, התורה, אלו הדברים שנופחים נשמה בגוף המת, שנותנים סיבה אמיתית לקום בבוקר ולחיות, שהופכים כל מעשה קטן למשהו בעל ערך ומשמעות ולא שאנחנו סתם איזה גרגיר אבק מרחף בקוסמוס.

עכשיו, לגבי מה שאמרת, יש כמה שיטות חינוכיות בעבודת השם. יש רבנים שיותר מדריכים את הכלל, את העקרונות והדברים החשובים שהם דוגלים בהם, ורוצים שהתלמידים יבנו קומה בעצמם ויפעילו את השכל שלהם ויגיעו לפרטים לבד ולא ישאלו כל הזמן את הרב. זו שיטה מאוד עניפה שאני בעצמי מאוד אוהב אותה ומאמין בה, והיא דורשת הסתכלות רחבה וכוללת, ומצד שני, מי שאוהב אקטואליה ותכל'ס וקשה לו בלי זה לא יסתדר בשיטה הזאת.

לעומת זאת, יש רבנים שדוגלים בשיטה קצת אחרת, ששם הם אומרים הכל לתלמידים, את כל הפרטים, לא משאירים להם הרבה לגלות ולחפור, הם נותנים להם הכל, את כל מה שהם יודעים ורוצים להעביר, אולי בסיווג גילאים, אבל הם לא משאירים לתלמידים כמעט, ובכוונה, זו השיטה שלהם, מתוך הפרטים להגיע לכלל. זו שיטה שגם נכונה, אלו ואלו דברי א-לוקי חיים, אני אישית לא כ"כ מתחבר לשיטה הזאת, אבל אני מאוד מבין את מי שצריך את זה, לא כולם בנויים נפשית לשיטה הראשונה.

בכל אופן, גם בשיטה הראשונה, צריך להתאמץ. ההיפך, בשיטה הראשונה צריך להתאמץ בעצמך הרבה יותר, הרב לא מאכיל אותך בכפית, אתה צריך להפעיל את השכל שלך ולבנות קומה רוחנית בעצמך עם כוחות הנפש שלך. צריך להבין שני דברים: א. המצוות והתורה הם המהות והמשמעות של האדם פה בעולם. ב. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. יש בחירה חופשית והאדם יכול לבחור לא לקיים מצוות ולעשות עבירות.אינני יודע מאיפה הבאת שהשכר בעולם הבא נקבע מראש, השכר בעולם הבא לא נקבע מראש, הוא נקבע ע"פ מעשיו של האדם, ההיפך, כל שאר הדברים נקבעים, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם אדם יהיה ירא שמים ויקיים את המצוות- יקבל שכר, ואם לאו-לאו, זה תלוי בו, אין הדבר תלוי אלא בו. בוודאי שזה משנה, אברהם אבינו התאמץ מאוד לשנות את רוע הגזירה ולא קיבל אף פעם את המציאות כפי שהיא, מלבד ציווי א-לוקי ישיר (כמו בעקידת יצחק, לדוגמא), כי זה שהמציאות היא ככה לא אומר שצריך שתהיה ככה, אולי ריבונו של עולם רוצה שאקום ואשנה אותה, וכתוב שישראל מעל המזל, וגם אם נקבע לאדם מזל מסויים הוא תמיד יכול לשנות אותו אם יעשה מאמצים, כמובן, יש גבולות לאדם, הוא אנושי בסופו של דבר ולא כל אחד אם יחליט הוא יהיה גדול הדור, אבל בוודאי שהרבה דברים נשענים על המאמץ והעמל של האדם, וזה מתבטא כמובן גם בירידה לפרטים. אגב, אף אדם לא יכול לקיים תרי"ג מצוות, יש מלא מצוות ששייכות רק בבית המקדש, ועוד מצוות ששייכות רק כשרוב ישראל בארץ, ויש מצוות כשיש סנהדרין, ויש מצוות רק לכהנים ורק ללווים, ורק לישראל וכו'...המטרה היא שכאשר אדם מתחבר אל הכלל יוצא שהוא מקיים את כל המצוות, כי בעצמו הוא לא יכול לקיים את כל המצוות לבדו, אבל הוא צריך לעשות את מה שהוא כן יכול וללמוד על מה שהוא לא יכול (כתוב שמי שקורא קרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו").

ולסיום, אתן משל. משל לכלי. יש גבול לכמה הכלי יכול להכיל. ברגע שהאדם עושה יותר מצוות ועושה יותר את רצונו כרגיל, בשגרה, כמו שאתה תיארת, הכלי מקבל יותר שפע. אבל, מתישהו הנוזל גולש כי אין יותר מקום בכלי. במצב כזה האדם צריך להשתנות, להתעלות, ולהגדיל את הכלי שיהיה יותר מקום לשפע. זה דורש מאמץ ובנייה רוחנית ולא להישאר איך שאני ולהתעצל, צריך להתרומם ולהשתנות, אין מה לעשות.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.