למה אתה לא שואל את זה על לימודים גבוהים?

יקבל משהו

אני מזדהה עם התחושה הלא טובה כלפי עונשים.

העונש הכי גדול זה להיות רחוק מה'. כל שאר זה קטן ביחס לכך.

"תורה לא ניתנה למלאכי שרת"

ו"הקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו"

אבל בגדול רוב הסיכויים שכן קיימת מצווה כהלכתה. 

ההלכות הן לא כאלה דקות אלא לרוב הן ברורות...  במקרה שאתה מדבר צריך שיפלו רוב העלים וכו' כדי שיהיה פסול.  ואם נפלה טעות אז מה ישר לגיהנום? הרצון שלך לא נחשב?

כדי שהברכה תהיה ברכה לבטלה ולא לקיים את המצווה זה באמת די קשה

כאילו

במידה ואתה קונה אתרוג עם כשרות, אפילו הכי בסיסית. ניצלת.

הדבר הנוסף שיותר נפוץ זה אם רוב עלי הערבה נשרו.

חוצמזה...

יוצאים ידח

"אדם לעמל יולד". אין אנו מפחדים מהפרטים.

אומות העולם, מחפשות את הרגש ואת ההתלהבות החיצונית נטו, ולא מסוגלים לקלוט לדוגמא איך יש תבנית קבועה לתפילה. דווקא ע"י הפרטים אפשר להתעלות אל הכלל ולהבין אותו. כמובן, צריך איזונים, לא מרוב פרטים לשכוח את הכלל ולא מרוב כלליות לא לרדת לפרטים, להיות גם בעולמות עליונים וגם להיות בקרקע, כל אחד והמינונים שלו.

לרב זצ"ל יש פסקה נפלאה (לצערי לא זוכר איפה בדיוק...) בדיוק על העניין הזה של דווקא מתוך הפרטים אפשר לראות את הכלל וכו'...(מי שמכיר אשמח שיביא את זה לפה....)

בכל אופן, הרבה אנשים אומרים: למה שלקב"ה יהיה אכפת אם אני אעשה ככה וככה?
זו שאלה בעצם על כל פרטי המצוות ותרי"ג מצוות, מדוע אין כמה ציווים כלליים, ללכת פעם בשבוע לבית-כנסת כמו אצל הנוצרים וזהו? למה שלוש פעמים ביום תפילה וכל שנייה האדם צריך לקיים מצוות, אפילו בשירותים?
ולא כמו הפילוסופים, שהם חושבים שמרוב שהאינסוף גדול ועצום, אין לו פגישה עם הסוף, ולכן הקב"ה אולי ברא את העולם אבל לא אכפת לו מהעולם, הוא לא מתעסק בו מרוב גדולתו, ואנחנו אומרים שלמרות שהוא כל כך גדול, א-ל עליון, הוא גם מתעסק עם בני האדם הקטנים כחגבים, ויש השגחה פרטית על כל אחד ואחד, וכן, אם לקב"ה בכלל אכפת ממני, שזה חידוש, אז גם הגיוני שהוא ירד איתי לרזלוציות של פרטים. ואחרי שהבנו קצת את הטעם, אפשר גם להבין שלא הכל אנחנו מבינים, ומי אנחנו שנכתיב לקב"ה את הרצונות שלו, הקב"ה כך רצה וזה מה שהוא רוצה, אפשר לנסות גם להבין מדוע, אבל בסופו של דבר צריכים לקבל שזה הרצון שלו. כמובן, כשאדם עובר בשוגג על מצווה, ולא רק בשוגג דהיינו שלא ידע שאסור, אלא אפילו אם ידע שאסור, אם לא צדיק וממש יודע את החומרה, לא ייענש על זה הרבה, ורק צדיקים שמבינים ויודעים כמה העבירות רעות ומאוסות הקב"ה מדקדק איתם כחוט השערה. כתוב כך: הבא ליטהר מסייעין בידו. וכן: "בדרך שבה אדם רוצה לילך מוליכין אותו". דהיינו, שאם אדם עושה את ההשתדלות שלו עוזרים לו מן השמים להיזהר ולהישמר ולא לעבור בשוגג, בתנאי שהוא עושה את ההשתדלות שלו, וכמו שמסופר על מרדכי אליהו זצוק"ל שהיה מקפיד מאוד על כשרות, כמובן, ואז הכינו לו תה בשיעור וכמה פעמים הוא בטעות שפך אותו בהנפת יד ובסוף התברר שגוי הכין את התה והוא היה לא כשר, יש סייעתא דשמיא למי שמוכן ומראה את הרצון שלו ע"י עשיית ההשתדלות שלו. עכשיו, בתור ילד קטן לדוגמא אין ציפייה מהאדם לשמור את כל התורה על כל דקדוקיה, אבל כשאדם יותר גודל יש ציפייה ממנו ללמוד הלכה וללמוד כיצד לנהוג ולהתנהג, וככל שהוא יותר גדל ונפגש עם המציאויות המורכבות שצריכות הדרכה ע"פ התורה הוא צריך לדעת את פרטי ההלכה, ובהחלט זה רצון ה' ומצווה וחלק מלימוד התורה הקדושה.

ועוד משהו, אפשר לעשות את המצוות בחשק ובשמחה, ומצד שני לשמור על ההלכה. אם האדם מרוב התלהבות ושמחה שכח לקיים מצווה אז מרוב כלליות ושמחה הוא ריחף ושכח לקיים את העיקר, המצווה עצמה, ואם אדם מרוב הפרטים שכח את הכלליות זה גם בעייתי, מרוב פרטים הוא שכח את הכלל, יש איזה משפט שאומרים שהחסידים אומרים לליטאים שהם עובדים את השו"ע, והם משיבים להם שהם מרוב חסידות שכחו את הפרטים. יש סוגי נפשות וכל אחד צריך את האיזונים שמתאימים לו, ולפעמים הוא צריך יותר דגש של רגש ודביקות בעבודת השם ויש כאלו שיותר מתאים להם ההלכה והעיון לגמרי ולא צריכים בכלל את הדברים האלו ובשבילם זה ביטול תורה, וגם בספרדים והאשכנזים יש הבדל, האשכנזים קצת יותר מתוסבכים, לטוב ולרע, בענייני ההלכות ויותר מדקדקים ויורדים לפרטים, והספרדים יותר פשוטים, כל אחד והסגנון שלו, רק לזכור שהכל דברי א-לוקים חיים. והגיוני שאם אתה מתאים בנשמתך לאחד מהשיטות האחרות זה קצת יכביד עליך.

ועוד עניין אחרון, כתוב שמי שאומר שהקב"ה וותרן יוותרו חייו (/מעיו). אין עניין של רחמים, רחמים זה רק אם אדם עשה חטא יכול להגיד שעשה כך וכך, אך מלכתחילה האדם צריך לנסות כמיטב יכולתו ללמוד הלכות וממילא פחות להיכשל, מידת הרחמים זה רק אם אדם עשה חטא. (כמובן, זו גם הנהגה רצונית של הקב"ה ואחת ממידותיו שצריך לדבוק בה, אבל בכל אופן לא אומרים שלכתחילה הקב"ה מוותר עוד לפני שאדם חטא, אדם צריך להשתדל להימנע מלחטוא....). אם אדם ניסה והשתדל ולמרות זאת לא עלה בידו, יש תשובה ויש כפרה לפני הקב"ה, אבל להגיד שהאדם לא ינסה כי יש רחמים, זה לא נכון. דווקא שיש פרטים זה מראה שזה דבר גדול שנוגע לכל החיים, ולזכור שזה דבר אמיתי, ולכל פרט יש חשיבות. לא להרגיש ח"ו שהפרט היה יכול להיות בדיוק ההיפך, לכל פרט הלכתי יש בסיס ומקורות ולרובם יש גם טעמים שניתן ללמוד אותם, וזה מראה עד כמה התורה חשובה ונכונה והיא תורת חיים שנוגעת לכל חיינו. אפשר להסתפק באיזה "וורט" נאה וגם איזה קידוש עם קיגל, אבל זה לא מספיק, זה לא רצון ה' מאיתנו, ה' מצפה מאיתנו ליותר. כמובן, אדם שלא זכה להיות מיושבי בית המדרש, וגם מי שזכה, צריך לעשות לעצמו רב ולהסתלק מן הספק, וכל פעם שהוא לא יודע מה לעשות להתקשר אליו ולשאול אותו, אבל לא הגיוני שישאל אותו על כל שאלה שיש בשו"ע, ולכן כל אדם צריך ללמוד הלכה. הלכה זה הכי אקטואליה שיש, זה לדעת מה לעשות בחיים, איך לנהוג בכל המצבים שנקלעים אליהם מתוך התורה, מה הדרכת התורה.

ההיפך, זה לא שיש עולם ויש מצוות, כתוב שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא, זאת אומרת, הפרטים של המצוות הם גילויים של העולם באמת, של האידיאל של העולם, לאיפה העולם שואף ומה המשמעות שלו, לולי זה העולם המורכב ריק מתוכן, ומותר האדם מן הבהמה אין, אפילו שיש לו שכל קצת יותר משוכלל, אלא רק הנשמה, המצוות, התורה, אלו הדברים שנופחים נשמה בגוף המת, שנותנים סיבה אמיתית לקום בבוקר ולחיות, שהופכים כל מעשה קטן למשהו בעל ערך ומשמעות ולא שאנחנו סתם איזה גרגיר אבק מרחף בקוסמוס.

עכשיו, לגבי מה שאמרת, יש כמה שיטות חינוכיות בעבודת השם. יש רבנים שיותר מדריכים את הכלל, את העקרונות והדברים החשובים שהם דוגלים בהם, ורוצים שהתלמידים יבנו קומה בעצמם ויפעילו את השכל שלהם ויגיעו לפרטים לבד ולא ישאלו כל הזמן את הרב. זו שיטה מאוד עניפה שאני בעצמי מאוד אוהב אותה ומאמין בה, והיא דורשת הסתכלות רחבה וכוללת, ומצד שני, מי שאוהב אקטואליה ותכל'ס וקשה לו בלי זה לא יסתדר בשיטה הזאת.

לעומת זאת, יש רבנים שדוגלים בשיטה קצת אחרת, ששם הם אומרים הכל לתלמידים, את כל הפרטים, לא משאירים להם הרבה לגלות ולחפור, הם נותנים להם הכל, את כל מה שהם יודעים ורוצים להעביר, אולי בסיווג גילאים, אבל הם לא משאירים לתלמידים כמעט, ובכוונה, זו השיטה שלהם, מתוך הפרטים להגיע לכלל. זו שיטה שגם נכונה, אלו ואלו דברי א-לוקי חיים, אני אישית לא כ"כ מתחבר לשיטה הזאת, אבל אני מאוד מבין את מי שצריך את זה, לא כולם בנויים נפשית לשיטה הראשונה.

בכל אופן, גם בשיטה הראשונה, צריך להתאמץ. ההיפך, בשיטה הראשונה צריך להתאמץ בעצמך הרבה יותר, הרב לא מאכיל אותך בכפית, אתה צריך להפעיל את השכל שלך ולבנות קומה רוחנית בעצמך עם כוחות הנפש שלך. צריך להבין שני דברים: א. המצוות והתורה הם המהות והמשמעות של האדם פה בעולם. ב. מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. יש בחירה חופשית והאדם יכול לבחור לא לקיים מצוות ולעשות עבירות.אינני יודע מאיפה הבאת שהשכר בעולם הבא נקבע מראש, השכר בעולם הבא לא נקבע מראש, הוא נקבע ע"פ מעשיו של האדם, ההיפך, כל שאר הדברים נקבעים, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אם אדם יהיה ירא שמים ויקיים את המצוות- יקבל שכר, ואם לאו-לאו, זה תלוי בו, אין הדבר תלוי אלא בו. בוודאי שזה משנה, אברהם אבינו התאמץ מאוד לשנות את רוע הגזירה ולא קיבל אף פעם את המציאות כפי שהיא, מלבד ציווי א-לוקי ישיר (כמו בעקידת יצחק, לדוגמא), כי זה שהמציאות היא ככה לא אומר שצריך שתהיה ככה, אולי ריבונו של עולם רוצה שאקום ואשנה אותה, וכתוב שישראל מעל המזל, וגם אם נקבע לאדם מזל מסויים הוא תמיד יכול לשנות אותו אם יעשה מאמצים, כמובן, יש גבולות לאדם, הוא אנושי בסופו של דבר ולא כל אחד אם יחליט הוא יהיה גדול הדור, אבל בוודאי שהרבה דברים נשענים על המאמץ והעמל של האדם, וזה מתבטא כמובן גם בירידה לפרטים. אגב, אף אדם לא יכול לקיים תרי"ג מצוות, יש מלא מצוות ששייכות רק בבית המקדש, ועוד מצוות ששייכות רק כשרוב ישראל בארץ, ויש מצוות כשיש סנהדרין, ויש מצוות רק לכהנים ורק ללווים, ורק לישראל וכו'...המטרה היא שכאשר אדם מתחבר אל הכלל יוצא שהוא מקיים את כל המצוות, כי בעצמו הוא לא יכול לקיים את כל המצוות לבדו, אבל הוא צריך לעשות את מה שהוא כן יכול וללמוד על מה שהוא לא יכול (כתוב שמי שקורא קרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות, שנאמר: "ונשלמה פרים שפתינו").

ולסיום, אתן משל. משל לכלי. יש גבול לכמה הכלי יכול להכיל. ברגע שהאדם עושה יותר מצוות ועושה יותר את רצונו כרגיל, בשגרה, כמו שאתה תיארת, הכלי מקבל יותר שפע. אבל, מתישהו הנוזל גולש כי אין יותר מקום בכלי. במצב כזה האדם צריך להשתנות, להתעלות, ולהגדיל את הכלי שיהיה יותר מקום לשפע. זה דורש מאמץ ובנייה רוחנית ולא להישאר איך שאני ולהתעצל, צריך להתרומם ולהשתנות, אין מה לעשות.

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה