כתב צפוף, כתב מחובר

כתב עגול, כתב מהודר

עט שחור, הדיו נוצץ

ססגוני כטווס, על הדף קופץ

גופן מעוצב, גופן פשוט

הכל זה כיסוי, מן כסות

העיקר התוכן, הכוונה

המהות של המילים, הנשמה

גם אחרי שהדפים נשרפים

הכריכות נשמטות ללהבות

עומדים למעלה השרפים

ומלקטים הניצוצות

ניצוצות של אמת, ערכים

ניצוצות של קדושה, טהרה ושמחה

אוספים אותם לכלים, כל דף בכלי שונה

והדף עם הדיו הנוצץ, הבוהק

היו כתובים עליו דברי הבל

מעמידים אותו לפניהם ושואלים אותו

והוא שותק. 

כי עכשיו בעולם האמת, יודע הוא שאין הוא זכאי

עדיף לשתוק ודי.

אז בגלל חוכמתו לוקחים אותו לכלי לא נורא

אך עדיין, לא כמיטב הפאר וההדרה

יושב הוא שם מופנם ושקט

פתאום כבר לא צועק ורוטט

את הדף המקומט, הישן

שניכרים עליו סימני קשקוש

המפורד והגזור

שמים בקופסה מהודרת ושמורה

עם הסבר וחריטה מיוחדת

באותיות מנצנצות נכתב

זו פנייה אישית אל המלך

לכן ראוי להיכתב בזהב

והנה נכנס אחרון

דף קצת קרוע בצדדים

אך מצבו בכי טוב

קצוותיו ישרים וחדים

המלאכים בוחנים היטב

את הדף הנבחן

מה מטרת הכותב

איזה מנגינה ולחן

מן דף ביניים

יצירה בפני עצמה

האדם יראה לעיניים

מחפשים את הנשמה

הביאו לפני הקדוש ברוך הוא

אדון הכל, יודע תעלומות

שיקרא את משמעות הכתב

ויגלה את המשמעויות הנעלמות

אמר הקב"ה, שימו אותו לפניי

ממש מתחת לכסא הכבוד

את הדף בחנו עיניי

וזה משהו נסתר, סוד

שאלו המלאכים את הקב"ה

חפצים אנו לדעת את רז המכתב

מה מצא מלוא כל הארץ כבודו

שזה המכתב בעיניו ייטב?

אמר להם ריבונו של עולם

נפש סוערת ולב נשבר אני אוהב

אשר את יגונה וצערה שופכת לפניי

כל המיחוש, הצער, והכאב

זה בא מהשמים, מלפניי

וכאשר האדם מבין שזה בא ממנו

שהוא חפץ שהאדם יזכור את בוראו

את כל שיחו, מחשבותיו ויגונו

ישפוך לפניי, ויזכה להתקרב ליוצרו

לב דכא ונשבר

נפש נאנחה

פנימיותו של האדם

הקב"ה צרְךָ

ואם אדם עליו ישען

יתן עליו מבטחו

הוא צור ישראל, מגן

בורא נפשו של האדם ורוחו

ואותו מכתב קצת קרוע

שנכתב באותיות זעירות

ואע"פ שזה קצת מבולגן ופרוע

אותיות אלו אותיות מאירות

כי את נפשו של האדם הן מראות

את פנימיותו ותוכו

בוהקות הן באורות

שנכתבו בנפשו ובדמו

הקריבו לפניי קרבנות

כך אמר ה'

ואז אמר ישעיהו

למה לי רוב זבחיכם

החפץ לה' בעולות?

אם באלים ופרים?

רוצה שנשים נפשינו בכפינו

וראשינו אליו נרים

שנקשיב לקולה של הנשמה

אל זעקתה ותביעתה

אל הבשר שלה' כמהּ

ואל ההשתדלות המועטה

נשמתינו צמאה

לא רוותה די צרכה

רוצה לשתות מבאר מים חיים

מן התורה הקדושה

מהבאר אנחנו צריכים לדלות

לשלוח ידינו כמה שאנו יכולים

והוא כבר יאריך שנוכל למלאת

ונהיה יותר רוחניים ונעלים

שנזכה להרבות בקדושה

לתת ליבנו על זה

וכל הרוע והרשע

ייעלמו כשבשכינה נחזה...!!

יומן כתיבה חלק שני

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

דני - פרק 1

בָּרָה -

בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,

וָאֵרָא וְאִירָא:

אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,

אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.