לפני כמה חודשים נכנסנו בשעה טובה לבית חדש שקנינו. זו עליה משמעותית באיכות החיים עבורנו - שנינו באים מרקע צנוע, ועד עכשיו חיינו בשכירות בדירה קטנה עם הילדים. זו הייתה השקעה שדרשה לא מעט מאיתנו וגם מההורים שהתאמצו לעזור, אבל הרגשנו שהגיע הזמן להשקיע במשהו קבוע, בשבילנו ובשביל הילדים, ומרגע שהחלטנו קנינו די מהר, אחרי כמה חודשי חיפוש.
הבית נהדר בהמון מובנים. הוא נעים ויפה, מואר וחמים, מתאים לנו בגודל ובכללי הרגיש כמו עיסקה טובה יחסית לתקציב שהיה לנו. הבעיה היא שממולנו ממוקם מעין מרכז שמארגן פעילויות באוויר הפתוח שלוש פעמים בשבוע, לשעתיים-שלוש בכל פעם - שני ערבים ושישי בבוקר (גם בחורף, בתלות במזג האוויר); ובאותן שעות מדובר ברעש ממש לא נעים, כאילו אנחנו מארחים מסיבה של מאה איש בתוך הבית. עם החלונות סגורים הרעש קצת יותר נסבל אבל עדיין בהחלט נוכח, ומי רוצה לסגור חלונות בערב באוגוסט...?
העניין הוא שאני *ממש* רגישה לרעש. למעשה זו הייתה סיבה מרכזית בשבילי ללעזוב את העיר. כשראינו את הבית לראשונה האינסטינקט שלי היה לפסול אותו בגלל זה, אבל בעלי ציין, במידה מסויימת בצדק, שאולי עדיף רעש בזמנים מוגדרים וידועים מראש מאשר עוד כמה שכנים, שאולי אוהבים לארח ואולי אוהבים קריוקי ויכולים להרעיש הרבה יותר משמונה שעות בשבוע. ובאמת בכל שאר הזמן מדובר בשכונה מאוד שקטה ונעימה - אבל שמונה השעות האלה עדיין עוברות עליי באומללות, וחרטות על הקניה מתגנבות לי לראש למרות שאני לא רוצה אותן שם... אני מרגישה שעשינו צעד טיפשי כשמיהרנו לקנות למרות שלא היה לחץ אמיתי, רק פסיכולוגי, ושבסוף אולי התפשרתי דווקא על מה שהיה הכי חשוב לא להתפשר עליו.
איך יוצאים מהמצב הזה? עד שיש לנו בית משלנו אני רוצה להנות ממנו ולא להיות מבואסת שלושה ימים בשבוע!
הבית נהדר בהמון מובנים. הוא נעים ויפה, מואר וחמים, מתאים לנו בגודל ובכללי הרגיש כמו עיסקה טובה יחסית לתקציב שהיה לנו. הבעיה היא שממולנו ממוקם מעין מרכז שמארגן פעילויות באוויר הפתוח שלוש פעמים בשבוע, לשעתיים-שלוש בכל פעם - שני ערבים ושישי בבוקר (גם בחורף, בתלות במזג האוויר); ובאותן שעות מדובר ברעש ממש לא נעים, כאילו אנחנו מארחים מסיבה של מאה איש בתוך הבית. עם החלונות סגורים הרעש קצת יותר נסבל אבל עדיין בהחלט נוכח, ומי רוצה לסגור חלונות בערב באוגוסט...?
העניין הוא שאני *ממש* רגישה לרעש. למעשה זו הייתה סיבה מרכזית בשבילי ללעזוב את העיר. כשראינו את הבית לראשונה האינסטינקט שלי היה לפסול אותו בגלל זה, אבל בעלי ציין, במידה מסויימת בצדק, שאולי עדיף רעש בזמנים מוגדרים וידועים מראש מאשר עוד כמה שכנים, שאולי אוהבים לארח ואולי אוהבים קריוקי ויכולים להרעיש הרבה יותר משמונה שעות בשבוע. ובאמת בכל שאר הזמן מדובר בשכונה מאוד שקטה ונעימה - אבל שמונה השעות האלה עדיין עוברות עליי באומללות, וחרטות על הקניה מתגנבות לי לראש למרות שאני לא רוצה אותן שם... אני מרגישה שעשינו צעד טיפשי כשמיהרנו לקנות למרות שלא היה לחץ אמיתי, רק פסיכולוגי, ושבסוף אולי התפשרתי דווקא על מה שהיה הכי חשוב לא להתפשר עליו.
איך יוצאים מהמצב הזה? עד שיש לנו בית משלנו אני רוצה להנות ממנו ולא להיות מבואסת שלושה ימים בשבוע!
