מחכה לאוטובוס. פותח ספר וקורא. אותיות יפות, בוהקות ומבריקות, מובלטות כאלו, מעביר עליהן את היד. תחושת נוסטלגיה מציפה אותי. תמיד הספרים שאהבתי לקרוא הייתי אוהב רק להעביר עליהם את היד ולהרגיש את האותיות, ככה משכו אותי הספרים מגיל קטן. טריק שיווקי שעבד עליי בתור ילד קטן, אין מה לעשות...הציורים הנחמדים שהיו מעטרים את הספר והכריכה המובלטת עם הציורים. וואו, אילו זכרונות. ועכשיו איזה תענוג לקרוא ספרים, אבל אני כבר לא צריך את הגימיקים האלו שימשכו אותי, אני לא ילד קטן. אני נהנה מהקריאה עצמה, מספיק לי טקסט עם גופן סטנדרטי, לא צריך ציורים מושכי עיניים או ספר עם כריכה מיוחדת. עולה לאוטובוס. שם שירים. "ישי ריבו". לא, מעביר. "שולי רנד". לא, מעביר. וכו'...וכו'...עד שנעצרתי על שיר. וואו, איזה שיר. זמר ילדות שהייתי שומע שירים שלו ברכב. זוכר מאז את השירים שלו בע"פ, למרות שעברו הרבה שנים, ואז כשמצאתי פעם אחת ביוטיוב את השירים שלו הורדתי אותם לפלאפון. וואו, איזו נוסטלגיה. זוכר את הנסיעות כשהייתי קטן והיינו שמים את הדיסק עם השירים שלו ברכב ושומעים כל הנסיעה והייתי שר ביחד עם הזמר בקול הגבוה שהיה לי כשהייתי ילד קטן והנוף היפה של יהודה ושומרון היה חולף לידינו כשאנחנו נוסעים במהירות גבוהה. וואו, איזו נוסטלגיה. ירדתי בתחנה המיועדת, הבית של סבא וסבתא שלי. תמיד אני אוהב לבוא לסבא וסבתא, עוטפים ומרעיפים באהבה, אחלה מזג אוויר, אחלה אוכל, בית יפה וגדול עם מקום לכולם, מושלם. בדרך לבית שלהם עובר דרך כל מיני נקודות, הנה הגן משחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים, הנה, שם עשינו "מחנה". והנה המשפחה הזאת שהיינו חברים שלה והתארחנו אחד אצל השנייה כמה פעמים, היה ממש כיף איתם. והנה הבית-כנסת שהתפללנו שם, אני זוכר את התפילות המרוממות, ואת הסבא שחילק לכולם סוכריות. הנה המכולת שהיינו קונים קרטיבים בקיץ. כמה זכרונות. הרוח נושבת על פניי, מלטפת אותם בקרירות ובנעימות הרצויה. הלכתי לטבול במקווה. יצאתי. וואו, איזו טהרה...!! איזו פשיטות...!! ראיתי את מי שלימד אותי לקרוא בתורה בגיל קטן חולף על פניי ברחוב, אמרתי לו שלום. איזו קדושה, מריח את קדושת השבת המתקרבת ובאה...! מכין את הבית, רוחץ את הקטנים, עורך את השולחן, מביא חלות וקצת מבשל מה שאפשר. סיימנו את כל ההכנות של שבת בזמן, ב"ה. להיכנס לתוך שבת מתוך שמחה ועונג. אפילו לא הפריע לי שלא אכלתי מאז ארוחת בוקר. לא נורא. הלכתי לבית-כנסת. וואו, אילו מנגינות, אני זוכר אותן מאז שהייתי קטן. והמאווררים שהיו תלויים על העמודים והמושבים השמורים של סבא בדיוק ליד הבמה. איזו נוסטלגיה. נכנס בהתלהבות ובדביקות לשירים, כמו אז. כשחזרתי עם הילדים הרגשתי בעננים, הראש שלי היה אי שם למעלה בעולמות עליונים, מהרהר. ופתאום אמרתי לילדים שלי: איזה כיף לכם, אני מקנא בכם. תנצלו כל רגע, תיהנו מכל רגע. הילדים קיבלו את זה כאות להשתולל, והרגעתי אותם ואמרתי להם שאת הקפיצות הם יעשו בקפצובה בקייטנה בחופש, לא עכשיו. הגענו הביתה. השולחן ערוך. הלכתי להביא גביע מהמטבח. הגביע מכסף עם העיטורים והשמות של המלאכים הקדושים שחרוטים על הגביע. וואו. פתחתי את המקרר שהיה על מצב שבת, שולח ידי אל הדלת להביא את המיץ ענבים לקידוש. וכאילו ידי נשלחה אוטומטית הבאתי את היין גם. טוב, נו. מזגתי את המיץ ענבים עד החצי וחצי מילאתי יין. שתיתי עד החצי, רוב היין אני שתיתי. איזה טעם, ממש ישמח לבב אנוש. מיד הבנתי, לא היין ישמח לבב אנוש, אלא ההרגשה החופשית הזאת שהוא מביא. כאילו זורק את האדם לעולמות גבוהים ועליונים שרק הוא והקב"ה נמצאים. כמו ילד קטן שלא חטא. טהור. פותח את פיו, תינוק של בית רבן. קידשתי בכוונה, שרנו זמירות שבת בעריבות ובשמחה, אכלנו מנת דג. וואו, הדג של סבתא, כמה זמן לא טעמתי, תמיד כשהייתי ילד חיכיתי לדג המיוחד של סבתא. אמרתי דבר תורה וב"ה הילדים הקשיבו. כדי שהקשב יישמר גם שילבתי חצי הצגה, עשיתי חיקויים של דמויות מהפרשה, עוררתי את הילדים ושאלתי אותם שאלות. וואו, מה קורה לי, ערבבתי בין פסח לשבת רגילה? טוב, נו, לא משנה. נזרום. זימנו ובירכנו. למחרת הלכנו לתפילת שחרית והתפללתי בכוונה יתירה. הגיעה קריאת התורה. עליתי לקרוא בתורה. קראתי. נשמעו קולות "שכוייח" על הקריאה. מוסף. עלה אחד מזקני המקום, עדיין קולו ערב ב"ה. במוסף הגעתי למילים "כבש תמים". רגע. עצרתי. וואו, לא יצא עד עכשיו להתעמק במה שאני אומר כל שבת. כבש תמים...לעולה לה'. הוא שייך לריבונו של עולם, תמים, שלם בדעתו. אין לו דאגות של פרנסה וילדים על הראש, רק העשב שהוא אוכל. איזו תמימות. טוב, החזן התחיל בחזרת הש"ץ סלסל בקולו הנעים. מנגינות ישנות ועתיקות שרנו. איך מחזיר אותי אחורה בשנים. מגיע סוף התפילה. עולה ילד לשיר אנעים זמירות. וואו, איזה טון גבוה, ואיזה קול יפה. וואו, מזכיר לי את עצמי. באתי בעצמי ואמרתי לו "יישר כוח" וגם לאביו אמרתי "כל הכבוד לבן שלך, יישר כוח". חזרנו לבית, בדרך אחת המבוגרות מעזרת הנשים אמרה לי שהיא מאוד נהנתה מהקריאה שלי, זוכרת אותי קטן כששרתי אנעים זמירות, ועכשיו קורא בתורה כ"כ יפה. "תודה רבה, גברת כהן. שבת שלום. שתזכו לרוות נחת מהנכדים". טוב, ממשיכים הביתה. סעודת שבת עם כל המשפחה, מתפתח דיון בשולחן. הטונים קצת עולים, ואני כשלא אמרתי לפני כן כלום אומר פתאום: "תפסיקו, תראו את הילדים הקטנים יושבים בשקט ומשחקים או אוכלים". כמה שניות של שתיקה, ואמא שלי (סבתא) אומרת: אני חושבת שהוא צודקת. איזהו חכם הלומד מכל אדם. אפשר ללמוד אפילו מהילדים החמודים שלנו. וכאילו כדי להדגים מרימה אחת מהילדות הקטנות, בת שנתיים, ושואלת אותה: "נכון אני צודקת?" ומדגדגת אותה והיא אומרת כן בקול מתוק ומצחקקת. יופי, דבריי התקבלו ברוח טובה ולא סתם צחקו. הלכתי עם הילדים אחרי מנחה לתהילים. וואו, איזו זכרונות, אני זוכר שתמיד השתדלתי להגיד תהילים הכי בקול ויפה כדי לקבל את ההפתעות שהיינו מקבלים אחרי התהלים. נשאר קצת בסלון לקרוא עלונים, והקטנים קצת השתוללו ועשו בלאגן, וקצת הרמתי את הקול שלי עליהם שיהיו בשקט ויתנו לקרוא בשקט. הולך לישון שנ"צ מהורהר. נרדם בסופו של דבר. קם, מארגן סעודה שלישית לי ולילדים. נוטל ידיים ומחכה שכולם ייטלו ואוכל לעשות "המוציא". הילדים מתחילים לשוחח בשפת ה"אמממ....". גערתי בהם והם השתתקו. בירכתי "המוציא" וחילקתי לכל הילדים חתיכות חלה ע"פ סדר הגילאים. רבו כי אחד לקח לפני השני. אמרתי להם "אל תריבו, תפסיקו להתנהג כך". שרנו שירי סעודה שלישית בקול, הפעם הילדים לא הצטרפו חוץ מהגדול שתמיד מצטרף ואוהב לשיר שירי סעודה שלישית. במוצ"ש ארזנו את כל התיקים וחזרנו. אני שם רדיו ושמו שם שיר חסידי שאני אוהב. הילד הקטן התחיל לבכות מאחורה. "ששש, אין לך מה לבכות, מתוק. החיים תותים". וואו, חשבתי לעצמי, דווקא הבכי הזה בלי סיבה מראה על הפשיטות והתמימות, שהוא יכול פשוט לבכות, לא צריך משהו שיטלטל אותו, פשוט ככה בכי קורע לב ופשוט, בלי סיבוכי החיים. נתתי לו משהו לשחק איתו ואמרתי לקטן לשחק איתו, הם שיחקו יפה ביחד, מתוקים. הגענו הביתה, השכבתי את הקטנים לישון. סיפרתי להם סיפור לפני השינה, כמו שאבא שלי היה נוהג לספר לנו כל מיני סיפורים לפני השינה. אחרי זה אמרתי איתם "המלאך הגואל אותי". אילו מילים, מילים שפשוט קולעות ללב, במיוחד כשהילד המתוק הקטן שר את "המלאך הגואל" יפה בקולו המלאכי. טוב, אמרתי להם "לילה טוב" נישקתי אותם ויצאתי מהחדר. שכבתי במיטה, מהרהר. אז מה זה אומר להיות ילד קטן? להיות משוחרר מהמוסכמות והסטיגמות, לעשות את מה שצריך בלי לחשוב. להיות משוחרר מהציפיות והכבלים, לחלום ולהעז כמה שרק הדמיון מרשה. להיות טהור ותמים, להוציא רגשות בצורה ישירה ואמיתית והכי כנה שיש. להתפלל ולהידבק בו יתברך באמת, בלי מחשבות מפריעות. לצחוק צחוק טהור, כי החיים פשוט טובים, אין שמחה גדולה מלהיות יהודי. ולבכות, לבכות מעומק הלב, כי הקב"ה אוהב לב דכא ונשבר. וכמו שהילד הקטן משתעשע במשחק, פשוט צוחק ומשתעשע בלי אף סיבה, כך אנחנו צריכים לאהוב את התורה ולהשתעשע בה, "לולי תורתך שעשועי...". לחיות ערכים, להיות ישרים, דבקים בערכים ובאמת, לסלוד מדברים לא טבעיים ולא נורמלים. לאהוב את התורה, את המתיקות שלה. להיות פשוט בעליונים. מלאך. לפתוח את פיו ולקרוא פסוקים, כאילו אין עונג יותר גדול בעולם, ובמקום לשחק משחק להגיד פסוקים. אין נחת רוח גדולה מזו. ולמרות שלכאורה נראה שהילד הקטן שטחי ומגיע בשביל הממתק או משהו אחר, לא נכון, אתה טועה. הילד מחובר, הילד קשור, זה רק חיצוני, רק מדרבן אותו.

וואו, ממש נולדתי מחדש. תודה לך ריבונו של עולם שטיהרת את ליבי ונתת לי שבת אחת להיזכר מי אני, להחזיר אותי אחורה לזכרונות החיצוניים כביכול, להיזכר בימים הטובים שאין לי בהם חפץ, אבל אני כ"כ מתגעגע וכוסף אליהם. טהרה, שמחה, צחוק, רגש, אהבה. הכל יוצא ונשפך החוצה.

שבת. מעין עולם הבא. פשוט להתענג על זיו השם. כמו ילדים קטנים.

@געגוע~ הרבה זמן שלא כתבת לנו..

משתוקקים

רפאל, ששמו נחצב בלב התפילה "רפאנו השם ונרפא", חש שחייו הפכו לבית מלאכה נטוש, שבו האור היחיד הוא נורה דולקת בחצי כוח, תלויה על בלימה. הוא היה איש תורה ומעשה, שהאמין כי בניין הנישואין הוא מקדש מעט – והוא גילה, באיחור כואב, כי המקדש שלו נבנה על חולות נודדים.

בחירתו ברחל (כך נקרא לה), הייתה פעם ככוס יין משובח בקידוש של שבת: נוצצת, מבטיחה, ובריח משכר של אושר נצחי. כעת, לאחר עשור, נדמה היה שהיין החמיץ, והכוס עצמה הפכה לכלי חרס סדוק, שכל ניסיון למזוג לתוכו רגש נוסף גורם לנזילה איטית וכואבת אל תוך האדמה הצחיחה.

כשהיה מחפש את דרכו בין קפלי הגמרא, היה מוצא את "עץ החיים" – עץ יציב, מעוגן באדמת יראת שמיים. אך כששב הביתה, הרגיש כאילו נכנס למבוך קנים יבשים שכל מגע בהם מפיק רק קולות חריקה צורמים ודקירות קטנות. רחל הייתה עבורו כשמיים מעוננים בעונת גשמים שבוששו לבוא: הבטחה לרוויה, אך בפועל – רק אפור אינסופי החוסם את אור השמש.

הוא ניסה, שוב ושוב, "לשקם את הקירות". כל שיחה איתה הייתה עבורו כניסיון לחבר חלקי פאזל של שני עולמות שונים: הוא הגיש לה את הפינה שלו, המשוישת והחמה, והיא הניחה מולה קטע מתכת קר, חד ובלתי תואם. לא הייתה התנגשות גדולה, אלא חוסר מגע מוחלט, כמו שני נהרות הזורמים במקביל – קרובים מאוד, אך המים שלהם לעולם לא יתערבבו.

הציפייה שלו לבית מלא שלווה ותורה הייתה כאנייה עוגנת בנמל בטוח. הנישואין, לעומת זאת, הפכו לספינה המטלטלת בין גלי תשרי סוערים, גם כשבחוץ שרר שקט מוחלט. היא הייתה עבורו מפת דרכים הפוכה: כל צעד שלקח על פיה הוביל אותו הלאה מן המטרה, אל תוך שממה רגשית גדולה.

כשהיה יושב בבית המדרש, הלימוד היה לו "נר לרגליי" – בהיר, קרוב, ומאיר את הצעד הבא. בבית, ההרגשה הייתה כניסיון ללכת לאורו של כוכב רחוק מאוד, שאינו נותן אור ממשי אלא רק תזכורת כואבת למרחק הבלתי ניתן לגישור. המטפורה החדה ביותר שריחפה מעל ראשו הייתה זו: הוא חי חיים של צדיק במרתף, מוקף בקדושה פנימית, בעוד חלון המרתף שלו נפתח היישר אל רחוב סואן וריקני, שהוא אינו חלק ממנו, אך הוא כבול אליו.

בכל בוקר, כשענד את התפילין, הרגיש רפאל שהוא "קושר את עצמו לשמיים" באהבה ויראה. ובכל ערב, כשהתיישב ליד שולחן הבית, הרגיש שהוא "משחרר חבל" שאמור לחבר אותו לאדמה, רק כדי לגלות שאין שם קרקע יציבה לאחוז בה. זו הייתה הדילמה המרה שלו: הרצון להמשיך לבנות על יסודות רעועים, מתוך אמונה בכוחה של הקדושה, מול ההכרה שאהבה אינה רק "חיבור נשמתי" אלא גם "התאמה ארצית", ושלושתה אבדה מזמן.

כאשר הלך רפאל בדרכו הביתה, משתרך בין הבתים הירושלמיים, ליבו היה כמנורה שבורה בחדר חשוך: היא עדיין זוכרת את יעודה להפיץ אור, אך הלהבה הפנימית שלה רועדת על קנה, מסרבת להתרומם.

הוא נזכר ברחלי, זו שהייתה לו כאילן פורח לפני שנים, ימים בהם כל מילה שלה הייתה ניגון טהור באוזניו. היא הייתה עבורו "זהב טהור" המופיע בתיאורי המקדש, מבטיח שלמות ויופי שאין שני לו. אך החיים, כפי שגילה, הם לא תמיד מזהב.

הבחירה ברחל הנוכחית הייתה כהנחת אבן פינה של בניין – צעד חד-משמעי שאי אפשר לשנות. אך רחלי הראשונה, זו שאבדה, נותרה עבורו כתוכנית אדריכלית מושלמת שנגנזה, עליה הוא שב ומעיין בדמיונו, יודע שהיא לעולם לא תצא אל הפועל.

היא הייתה עבורו כבריכת מים צלולים במדבר צמא, מקור חיים שאותו החמיץ ברגע של עיוורון. כעת, כל מגע מחשבתי בו הוא בגדר "הצצה לגן נעול": יפה להפליא, אך אסורה לחלוטין. הוא למד לחיות עם הזיכרון הזה כעם "מכתב קודש" חתום: תוכן יקר וקדוש, אך שאי אפשר לפתוח ולקרוא שוב.

רפאל הרגיש כי הנישואין שלו הנוכחיים הם כ"שדה קוצים", שכל צעד בו דורש זהירות וכאב. רחלי האבודה הייתה "כוכב הצפון" שלו – מגדלור יציב שהראה לו תמיד את הדרך הביתה. כעת, אותו כוכב שקע מעבר לאופק, והותיר אותו לבדו להתמודד עם "שמיים שחורים" שבהם אין נקודת ייחוס אמיתית.

הוא הכיר בכך שאהבתו הישנה היא "חוב ששולם בדמעות": אין דרך להחזיר את הזמן לאחור, וכל ניסיון לחזור אל אותו רגש הוא כ"הפעלת שעון ישן" שאין בו עוד מחוגים. הוא יכול לשמוע את קול הטיקטוק של הזמן שאבד, אך השעה הנוכחית – והמציאות הנוכחית – כובלת אותו בהווה.

היה זה מאבק מתמיד בין "האמת הגדולה" של מחויבותו הדתית והמשפחתית, לבין "האמת הקטנה" של ליבו, שעדיין שמר על גחלת קטנה עבור אותו חלום ישן.

משפחה יקרה!
ראיתי אותו רץ 
בדמי חייו, אחרי כלנית או כלב שובב
מנסה לחזר למרות המשבר
מצא אהובה בתוך הכאב
ראיתיו שטוף בזיכרונותיו על חבריו שאין הם עוד כאן

ולך אימא רציתי לומר
שאיתך אני אבלה
קרעתי את הדש
וישבתי על שרפרף
הלב שבור
שתיים מדם
ועוד אלפים, אלפים מהאומה הגדולה
ישבתי, ובכיתי, ונקרעתי לגזרים
את הלב שלי אפחד כבר לא ישלים
כעסתי, את העולם שברתי.
איתך אבא כבר לא דיברתי
דיברתי כמו אומללה
מה נראלך? אתה משוגע? אתה בכלל לא מבין מה לקחת!
רציתי לשבור אותך בחזרה
את הלב שלך. שלי. בעוצמה.
לנקום על מה שנלקח ולא אקבל לעולם
אבל נמשכתי אליך בחזרה
אל הלב של אבא
למרות שלקבל ממך כבר לא יכולתי יותר
 

אז רציתי לספר שהלב נשאר שבור. מרוסק לחתיכות.
גם אם את זה קשה לראות
אבל מה לעשות שכבר אמרת
"אין דבר שלם יותר מלב שבור"
אז אבא שתדע שלמרות הכל אני סולחת'ך 
גם אם מה שעשית לא צודק
כי מה לעשות אתה חכם פי אלף.

נב. אז אותך מדינה, עליך עדין חולמת.
בך אקים משפחה לתפארת.
אך תמיד אשאיר בך חותם
שעליך נקבר אהובי ולא חזר

מחפש מוצא, אולי איזו דרך

פתחתי פתח, האם יש בזה ערך?

שוב נפלתי, מי יקימני?

וכל כך התחננתי, פניך אנה ממני

מאמין בהסתר, בכל התפאורה

ואין עם מי לדבר, לזרוק בו מרה

ואם אשבר, כבר לא נותרה בי צורה

וכיצד אתחבר, אמצא כנגד עזרה

נזרקתי בבור, אין פנים אין אחור

רק עקרב ונחש, מעורפל מהשחור

שדים וקליפות, פרשת אחרי מות

מול עדשת מצלמות, תופפות עלמות.

והנפש במנוסה, מאלקים התביישה

המרחק שוב כיסה, ערוותה הלבושה

והוא קורא לה שובי, זהו שמה (מ)מכבר

שכחה זהותה, בשטטה במדבר.

ראיתי כופר אחד, מת באיוולתו,

קרבן על מזבח מולדתו.

שורות שורות באו לסופדו ולבכותו.

"זה העלם! הצעיר בשנים – בכיר בניו של ריבון העולמים!

והוא כתכשיט בהיכלו! קדוש יאמר לו!"

ואני מהרהר...

הרי בחייו היה כה שחור,

ובמותו – הרב אומר: "אין כמוהו צחור!"

"אם פשע וסרח – כעת הריהו מלאך!"

"מותו – כפרתנו, מותו – כפרתו, ונפלאית נחלתו"

ואני??

אלוהים, יודע תעלומות

– האין אני כופר, פושע וסורח??

ומה לי בעולם כזה להיות גורלי כאורח

בשבט עברתך מזדעק וצורח?

אם גם למעלה יש ניסים ואנשים הופכים לקדושים

בגופה מחוללת

– לכזאת נפשי מייחלת.

ואם על כל פשעים יכסו חיים המשתתקים

– הנה כל סעיפיי משתוקקים.

אלוהים אתה ידעת,

גופי ונפשי – כבר שבורים...

אך רוחי ונשמתי עדיין רק אליך הם עורגים,

קח אותי אליך! כאותם ההרוגים.

אם זו המשמעות, להיות רק שלך,

טהור, נקי, דבוק בשלימות

– אני כבר לא יכול לחכות למות...

והפחד.

הפחד מהריק הזה.

הדבר הריק הזה שרוצה שאהיה כמוהו.

שאבלע בתוכו.

שאבלע את עצמי.

הפחד שיחזור.

הפחד שהוא שם.

אורב. עדיין מחפש אותי.

איזה נאמנות.

אנשים כל כך רוצים נאמנות כזו אה?!.

ואני רק רוצה שייתן לי. ייתן לי להישאר אני.

ייתן לי מקום. ישאיר אותי אני.

והפחד הזה נמצא שם.

ואני מרימה את הראש.

וממשיכה.

לתפוס מקום. שאני אני.

(שתיקה רועמת) - ריק ומוסתר

זה? במקום שיהיה בפורום השני

הידית עולה אט אט ובסיבוב יורדת מטה. ועוד סיבוב: למעלה במאמץ ודחיפה חזקה למטה.

היא מתנשפת, אבל לא פוסקת. זוהי מלאכתה ואין לה אלא לעשותה בלי להתלונן. כל יום היא כאן, ניצבת על המשמר. דוחפת, מסובבת, מסיעה את הידית שוב ושוב על צירה בסיבוב.

כל תנועה שלה, כל דחיפה ולו הקטנה ביותר מקדמת עוד ועוד את המנוע, כל סיבוב וחצי סיבוב, מניע את העצם. בסוף כל יום היא מאשרת, אכן נראית התקדמות. היא סוקרת בעיניים מצומצמות את המרחק בין המקום בו היתה בתחילת היום לבין המקום בו היא כעת לאחר עבודה של יום תמים. אז היא מתמלאת סיפוק ונחת. אז היא יכולה לפרוש לנוח, להרוויח בביתה עם היקרים לה ולדעת כי עשתה את מלאכתה להיום.

ישנם ימים שהכל חלק והסיבוב פשוט הוא, כאילו מעצמה מסתובבת הידית. לעומתם יש ימים שהידית שחוקה וקשה לה לאחוז בה, שהיד האוחזת עייפה, או שהגלגל כבד עד מאד. לעיתים קרובות קורה שידיים נוספות בוחשות איתה בקלחת, ומסובבות ידיות הפוכות. אבל כל אלו, כמו אינם נוגעים לה, היא מגיעה בכל יום בשעת בוקר מוקדמת, מתייצבת בעמדתה ומסובבת, והידית נעה, והסיבוב מניע.

היא לא מנסה להיאבק, היא לא מוכיחה לאיש דבר, היא נוכחת ומסובבת ומניעה. אף כוח בעולם לא יוכל לה, אף כוח בעולם לא ימנע ממנה למלא את תפקידה במסירות. אף כוח בעולם לא יעצור אותה מלסובב ולהניע.

ויש התקדמות, וישנה תנועה.

תמיד ישנה תנועה.

° ° °

אלוקי, נשמה נתת בי, והיא אינה פוסקת מלסובב ולקדם אותי.

אתה בראתה, אתה יצרתה, ונפחתה בי והיא מניעה אותי אליך.

כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך עליה.