מחכה לאוטובוס. פותח ספר וקורא. אותיות יפות, בוהקות ומבריקות, מובלטות כאלו, מעביר עליהן את היד. תחושת נוסטלגיה מציפה אותי. תמיד הספרים שאהבתי לקרוא הייתי אוהב רק להעביר עליהם את היד ולהרגיש את האותיות, ככה משכו אותי הספרים מגיל קטן. טריק שיווקי שעבד עליי בתור ילד קטן, אין מה לעשות...הציורים הנחמדים שהיו מעטרים את הספר והכריכה המובלטת עם הציורים. וואו, אילו זכרונות. ועכשיו איזה תענוג לקרוא ספרים, אבל אני כבר לא צריך את הגימיקים האלו שימשכו אותי, אני לא ילד קטן. אני נהנה מהקריאה עצמה, מספיק לי טקסט עם גופן סטנדרטי, לא צריך ציורים מושכי עיניים או ספר עם כריכה מיוחדת. עולה לאוטובוס. שם שירים. "ישי ריבו". לא, מעביר. "שולי רנד". לא, מעביר. וכו'...וכו'...עד שנעצרתי על שיר. וואו, איזה שיר. זמר ילדות שהייתי שומע שירים שלו ברכב. זוכר מאז את השירים שלו בע"פ, למרות שעברו הרבה שנים, ואז כשמצאתי פעם אחת ביוטיוב את השירים שלו הורדתי אותם לפלאפון. וואו, איזו נוסטלגיה. זוכר את הנסיעות כשהייתי קטן והיינו שמים את הדיסק עם השירים שלו ברכב ושומעים כל הנסיעה והייתי שר ביחד עם הזמר בקול הגבוה שהיה לי כשהייתי ילד קטן והנוף היפה של יהודה ושומרון היה חולף לידינו כשאנחנו נוסעים במהירות גבוהה. וואו, איזו נוסטלגיה. ירדתי בתחנה המיועדת, הבית של סבא וסבתא שלי. תמיד אני אוהב לבוא לסבא וסבתא, עוטפים ומרעיפים באהבה, אחלה מזג אוויר, אחלה אוכל, בית יפה וגדול עם מקום לכולם, מושלם. בדרך לבית שלהם עובר דרך כל מיני נקודות, הנה הגן משחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים, הנה, שם עשינו "מחנה". והנה המשפחה הזאת שהיינו חברים שלה והתארחנו אחד אצל השנייה כמה פעמים, היה ממש כיף איתם. והנה הבית-כנסת שהתפללנו שם, אני זוכר את התפילות המרוממות, ואת הסבא שחילק לכולם סוכריות. הנה המכולת שהיינו קונים קרטיבים בקיץ. כמה זכרונות. הרוח נושבת על פניי, מלטפת אותם בקרירות ובנעימות הרצויה. הלכתי לטבול במקווה. יצאתי. וואו, איזו טהרה...!! איזו פשיטות...!! ראיתי את מי שלימד אותי לקרוא בתורה בגיל קטן חולף על פניי ברחוב, אמרתי לו שלום. איזו קדושה, מריח את קדושת השבת המתקרבת ובאה...! מכין את הבית, רוחץ את הקטנים, עורך את השולחן, מביא חלות וקצת מבשל מה שאפשר. סיימנו את כל ההכנות של שבת בזמן, ב"ה. להיכנס לתוך שבת מתוך שמחה ועונג. אפילו לא הפריע לי שלא אכלתי מאז ארוחת בוקר. לא נורא. הלכתי לבית-כנסת. וואו, אילו מנגינות, אני זוכר אותן מאז שהייתי קטן. והמאווררים שהיו תלויים על העמודים והמושבים השמורים של סבא בדיוק ליד הבמה. איזו נוסטלגיה. נכנס בהתלהבות ובדביקות לשירים, כמו אז. כשחזרתי עם הילדים הרגשתי בעננים, הראש שלי היה אי שם למעלה בעולמות עליונים, מהרהר. ופתאום אמרתי לילדים שלי: איזה כיף לכם, אני מקנא בכם. תנצלו כל רגע, תיהנו מכל רגע. הילדים קיבלו את זה כאות להשתולל, והרגעתי אותם ואמרתי להם שאת הקפיצות הם יעשו בקפצובה בקייטנה בחופש, לא עכשיו. הגענו הביתה. השולחן ערוך. הלכתי להביא גביע מהמטבח. הגביע מכסף עם העיטורים והשמות של המלאכים הקדושים שחרוטים על הגביע. וואו. פתחתי את המקרר שהיה על מצב שבת, שולח ידי אל הדלת להביא את המיץ ענבים לקידוש. וכאילו ידי נשלחה אוטומטית הבאתי את היין גם. טוב, נו. מזגתי את המיץ ענבים עד החצי וחצי מילאתי יין. שתיתי עד החצי, רוב היין אני שתיתי. איזה טעם, ממש ישמח לבב אנוש. מיד הבנתי, לא היין ישמח לבב אנוש, אלא ההרגשה החופשית הזאת שהוא מביא. כאילו זורק את האדם לעולמות גבוהים ועליונים שרק הוא והקב"ה נמצאים. כמו ילד קטן שלא חטא. טהור. פותח את פיו, תינוק של בית רבן. קידשתי בכוונה, שרנו זמירות שבת בעריבות ובשמחה, אכלנו מנת דג. וואו, הדג של סבתא, כמה זמן לא טעמתי, תמיד כשהייתי ילד חיכיתי לדג המיוחד של סבתא. אמרתי דבר תורה וב"ה הילדים הקשיבו. כדי שהקשב יישמר גם שילבתי חצי הצגה, עשיתי חיקויים של דמויות מהפרשה, עוררתי את הילדים ושאלתי אותם שאלות. וואו, מה קורה לי, ערבבתי בין פסח לשבת רגילה? טוב, נו, לא משנה. נזרום. זימנו ובירכנו. למחרת הלכנו לתפילת שחרית והתפללתי בכוונה יתירה. הגיעה קריאת התורה. עליתי לקרוא בתורה. קראתי. נשמעו קולות "שכוייח" על הקריאה. מוסף. עלה אחד מזקני המקום, עדיין קולו ערב ב"ה. במוסף הגעתי למילים "כבש תמים". רגע. עצרתי. וואו, לא יצא עד עכשיו להתעמק במה שאני אומר כל שבת. כבש תמים...לעולה לה'. הוא שייך לריבונו של עולם, תמים, שלם בדעתו. אין לו דאגות של פרנסה וילדים על הראש, רק העשב שהוא אוכל. איזו תמימות. טוב, החזן התחיל בחזרת הש"ץ סלסל בקולו הנעים. מנגינות ישנות ועתיקות שרנו. איך מחזיר אותי אחורה בשנים. מגיע סוף התפילה. עולה ילד לשיר אנעים זמירות. וואו, איזה טון גבוה, ואיזה קול יפה. וואו, מזכיר לי את עצמי. באתי בעצמי ואמרתי לו "יישר כוח" וגם לאביו אמרתי "כל הכבוד לבן שלך, יישר כוח". חזרנו לבית, בדרך אחת המבוגרות מעזרת הנשים אמרה לי שהיא מאוד נהנתה מהקריאה שלי, זוכרת אותי קטן כששרתי אנעים זמירות, ועכשיו קורא בתורה כ"כ יפה. "תודה רבה, גברת כהן. שבת שלום. שתזכו לרוות נחת מהנכדים". טוב, ממשיכים הביתה. סעודת שבת עם כל המשפחה, מתפתח דיון בשולחן. הטונים קצת עולים, ואני כשלא אמרתי לפני כן כלום אומר פתאום: "תפסיקו, תראו את הילדים הקטנים יושבים בשקט ומשחקים או אוכלים". כמה שניות של שתיקה, ואמא שלי (סבתא) אומרת: אני חושבת שהוא צודקת. איזהו חכם הלומד מכל אדם. אפשר ללמוד אפילו מהילדים החמודים שלנו. וכאילו כדי להדגים מרימה אחת מהילדות הקטנות, בת שנתיים, ושואלת אותה: "נכון אני צודקת?" ומדגדגת אותה והיא אומרת כן בקול מתוק ומצחקקת. יופי, דבריי התקבלו ברוח טובה ולא סתם צחקו. הלכתי עם הילדים אחרי מנחה לתהילים. וואו, איזו זכרונות, אני זוכר שתמיד השתדלתי להגיד תהילים הכי בקול ויפה כדי לקבל את ההפתעות שהיינו מקבלים אחרי התהלים. נשאר קצת בסלון לקרוא עלונים, והקטנים קצת השתוללו ועשו בלאגן, וקצת הרמתי את הקול שלי עליהם שיהיו בשקט ויתנו לקרוא בשקט. הולך לישון שנ"צ מהורהר. נרדם בסופו של דבר. קם, מארגן סעודה שלישית לי ולילדים. נוטל ידיים ומחכה שכולם ייטלו ואוכל לעשות "המוציא". הילדים מתחילים לשוחח בשפת ה"אמממ....". גערתי בהם והם השתתקו. בירכתי "המוציא" וחילקתי לכל הילדים חתיכות חלה ע"פ סדר הגילאים. רבו כי אחד לקח לפני השני. אמרתי להם "אל תריבו, תפסיקו להתנהג כך". שרנו שירי סעודה שלישית בקול, הפעם הילדים לא הצטרפו חוץ מהגדול שתמיד מצטרף ואוהב לשיר שירי סעודה שלישית. במוצ"ש ארזנו את כל התיקים וחזרנו. אני שם רדיו ושמו שם שיר חסידי שאני אוהב. הילד הקטן התחיל לבכות מאחורה. "ששש, אין לך מה לבכות, מתוק. החיים תותים". וואו, חשבתי לעצמי, דווקא הבכי הזה בלי סיבה מראה על הפשיטות והתמימות, שהוא יכול פשוט לבכות, לא צריך משהו שיטלטל אותו, פשוט ככה בכי קורע לב ופשוט, בלי סיבוכי החיים. נתתי לו משהו לשחק איתו ואמרתי לקטן לשחק איתו, הם שיחקו יפה ביחד, מתוקים. הגענו הביתה, השכבתי את הקטנים לישון. סיפרתי להם סיפור לפני השינה, כמו שאבא שלי היה נוהג לספר לנו כל מיני סיפורים לפני השינה. אחרי זה אמרתי איתם "המלאך הגואל אותי". אילו מילים, מילים שפשוט קולעות ללב, במיוחד כשהילד המתוק הקטן שר את "המלאך הגואל" יפה בקולו המלאכי. טוב, אמרתי להם "לילה טוב" נישקתי אותם ויצאתי מהחדר. שכבתי במיטה, מהרהר. אז מה זה אומר להיות ילד קטן? להיות משוחרר מהמוסכמות והסטיגמות, לעשות את מה שצריך בלי לחשוב. להיות משוחרר מהציפיות והכבלים, לחלום ולהעז כמה שרק הדמיון מרשה. להיות טהור ותמים, להוציא רגשות בצורה ישירה ואמיתית והכי כנה שיש. להתפלל ולהידבק בו יתברך באמת, בלי מחשבות מפריעות. לצחוק צחוק טהור, כי החיים פשוט טובים, אין שמחה גדולה מלהיות יהודי. ולבכות, לבכות מעומק הלב, כי הקב"ה אוהב לב דכא ונשבר. וכמו שהילד הקטן משתעשע במשחק, פשוט צוחק ומשתעשע בלי אף סיבה, כך אנחנו צריכים לאהוב את התורה ולהשתעשע בה, "לולי תורתך שעשועי...". לחיות ערכים, להיות ישרים, דבקים בערכים ובאמת, לסלוד מדברים לא טבעיים ולא נורמלים. לאהוב את התורה, את המתיקות שלה. להיות פשוט בעליונים. מלאך. לפתוח את פיו ולקרוא פסוקים, כאילו אין עונג יותר גדול בעולם, ובמקום לשחק משחק להגיד פסוקים. אין נחת רוח גדולה מזו. ולמרות שלכאורה נראה שהילד הקטן שטחי ומגיע בשביל הממתק או משהו אחר, לא נכון, אתה טועה. הילד מחובר, הילד קשור, זה רק חיצוני, רק מדרבן אותו.

וואו, ממש נולדתי מחדש. תודה לך ריבונו של עולם שטיהרת את ליבי ונתת לי שבת אחת להיזכר מי אני, להחזיר אותי אחורה לזכרונות החיצוניים כביכול, להיזכר בימים הטובים שאין לי בהם חפץ, אבל אני כ"כ מתגעגע וכוסף אליהם. טהרה, שמחה, צחוק, רגש, אהבה. הכל יוצא ונשפך החוצה.

שבת. מעין עולם הבא. פשוט להתענג על זיו השם. כמו ילדים קטנים.

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי.