מחכה לאוטובוס. פותח ספר וקורא. אותיות יפות, בוהקות ומבריקות, מובלטות כאלו, מעביר עליהן את היד. תחושת נוסטלגיה מציפה אותי. תמיד הספרים שאהבתי לקרוא הייתי אוהב רק להעביר עליהם את היד ולהרגיש את האותיות, ככה משכו אותי הספרים מגיל קטן. טריק שיווקי שעבד עליי בתור ילד קטן, אין מה לעשות...הציורים הנחמדים שהיו מעטרים את הספר והכריכה המובלטת עם הציורים. וואו, אילו זכרונות. ועכשיו איזה תענוג לקרוא ספרים, אבל אני כבר לא צריך את הגימיקים האלו שימשכו אותי, אני לא ילד קטן. אני נהנה מהקריאה עצמה, מספיק לי טקסט עם גופן סטנדרטי, לא צריך ציורים מושכי עיניים או ספר עם כריכה מיוחדת. עולה לאוטובוס. שם שירים. "ישי ריבו". לא, מעביר. "שולי רנד". לא, מעביר. וכו'...וכו'...עד שנעצרתי על שיר. וואו, איזה שיר. זמר ילדות שהייתי שומע שירים שלו ברכב. זוכר מאז את השירים שלו בע"פ, למרות שעברו הרבה שנים, ואז כשמצאתי פעם אחת ביוטיוב את השירים שלו הורדתי אותם לפלאפון. וואו, איזו נוסטלגיה. זוכר את הנסיעות כשהייתי קטן והיינו שמים את הדיסק עם השירים שלו ברכב ושומעים כל הנסיעה והייתי שר ביחד עם הזמר בקול הגבוה שהיה לי כשהייתי ילד קטן והנוף היפה של יהודה ושומרון היה חולף לידינו כשאנחנו נוסעים במהירות גבוהה. וואו, איזו נוסטלגיה. ירדתי בתחנה המיועדת, הבית של סבא וסבתא שלי. תמיד אני אוהב לבוא לסבא וסבתא, עוטפים ומרעיפים באהבה, אחלה מזג אוויר, אחלה אוכל, בית יפה וגדול עם מקום לכולם, מושלם. בדרך לבית שלהם עובר דרך כל מיני נקודות, הנה הגן משחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים, הנה, שם עשינו "מחנה". והנה המשפחה הזאת שהיינו חברים שלה והתארחנו אחד אצל השנייה כמה פעמים, היה ממש כיף איתם. והנה הבית-כנסת שהתפללנו שם, אני זוכר את התפילות המרוממות, ואת הסבא שחילק לכולם סוכריות. הנה המכולת שהיינו קונים קרטיבים בקיץ. כמה זכרונות. הרוח נושבת על פניי, מלטפת אותם בקרירות ובנעימות הרצויה. הלכתי לטבול במקווה. יצאתי. וואו, איזו טהרה...!! איזו פשיטות...!! ראיתי את מי שלימד אותי לקרוא בתורה בגיל קטן חולף על פניי ברחוב, אמרתי לו שלום. איזו קדושה, מריח את קדושת השבת המתקרבת ובאה...! מכין את הבית, רוחץ את הקטנים, עורך את השולחן, מביא חלות וקצת מבשל מה שאפשר. סיימנו את כל ההכנות של שבת בזמן, ב"ה. להיכנס לתוך שבת מתוך שמחה ועונג. אפילו לא הפריע לי שלא אכלתי מאז ארוחת בוקר. לא נורא. הלכתי לבית-כנסת. וואו, אילו מנגינות, אני זוכר אותן מאז שהייתי קטן. והמאווררים שהיו תלויים על העמודים והמושבים השמורים של סבא בדיוק ליד הבמה. איזו נוסטלגיה. נכנס בהתלהבות ובדביקות לשירים, כמו אז. כשחזרתי עם הילדים הרגשתי בעננים, הראש שלי היה אי שם למעלה בעולמות עליונים, מהרהר. ופתאום אמרתי לילדים שלי: איזה כיף לכם, אני מקנא בכם. תנצלו כל רגע, תיהנו מכל רגע. הילדים קיבלו את זה כאות להשתולל, והרגעתי אותם ואמרתי להם שאת הקפיצות הם יעשו בקפצובה בקייטנה בחופש, לא עכשיו. הגענו הביתה. השולחן ערוך. הלכתי להביא גביע מהמטבח. הגביע מכסף עם העיטורים והשמות של המלאכים הקדושים שחרוטים על הגביע. וואו. פתחתי את המקרר שהיה על מצב שבת, שולח ידי אל הדלת להביא את המיץ ענבים לקידוש. וכאילו ידי נשלחה אוטומטית הבאתי את היין גם. טוב, נו. מזגתי את המיץ ענבים עד החצי וחצי מילאתי יין. שתיתי עד החצי, רוב היין אני שתיתי. איזה טעם, ממש ישמח לבב אנוש. מיד הבנתי, לא היין ישמח לבב אנוש, אלא ההרגשה החופשית הזאת שהוא מביא. כאילו זורק את האדם לעולמות גבוהים ועליונים שרק הוא והקב"ה נמצאים. כמו ילד קטן שלא חטא. טהור. פותח את פיו, תינוק של בית רבן. קידשתי בכוונה, שרנו זמירות שבת בעריבות ובשמחה, אכלנו מנת דג. וואו, הדג של סבתא, כמה זמן לא טעמתי, תמיד כשהייתי ילד חיכיתי לדג המיוחד של סבתא. אמרתי דבר תורה וב"ה הילדים הקשיבו. כדי שהקשב יישמר גם שילבתי חצי הצגה, עשיתי חיקויים של דמויות מהפרשה, עוררתי את הילדים ושאלתי אותם שאלות. וואו, מה קורה לי, ערבבתי בין פסח לשבת רגילה? טוב, נו, לא משנה. נזרום. זימנו ובירכנו. למחרת הלכנו לתפילת שחרית והתפללתי בכוונה יתירה. הגיעה קריאת התורה. עליתי לקרוא בתורה. קראתי. נשמעו קולות "שכוייח" על הקריאה. מוסף. עלה אחד מזקני המקום, עדיין קולו ערב ב"ה. במוסף הגעתי למילים "כבש תמים". רגע. עצרתי. וואו, לא יצא עד עכשיו להתעמק במה שאני אומר כל שבת. כבש תמים...לעולה לה'. הוא שייך לריבונו של עולם, תמים, שלם בדעתו. אין לו דאגות של פרנסה וילדים על הראש, רק העשב שהוא אוכל. איזו תמימות. טוב, החזן התחיל בחזרת הש"ץ סלסל בקולו הנעים. מנגינות ישנות ועתיקות שרנו. איך מחזיר אותי אחורה בשנים. מגיע סוף התפילה. עולה ילד לשיר אנעים זמירות. וואו, איזה טון גבוה, ואיזה קול יפה. וואו, מזכיר לי את עצמי. באתי בעצמי ואמרתי לו "יישר כוח" וגם לאביו אמרתי "כל הכבוד לבן שלך, יישר כוח". חזרנו לבית, בדרך אחת המבוגרות מעזרת הנשים אמרה לי שהיא מאוד נהנתה מהקריאה שלי, זוכרת אותי קטן כששרתי אנעים זמירות, ועכשיו קורא בתורה כ"כ יפה. "תודה רבה, גברת כהן. שבת שלום. שתזכו לרוות נחת מהנכדים". טוב, ממשיכים הביתה. סעודת שבת עם כל המשפחה, מתפתח דיון בשולחן. הטונים קצת עולים, ואני כשלא אמרתי לפני כן כלום אומר פתאום: "תפסיקו, תראו את הילדים הקטנים יושבים בשקט ומשחקים או אוכלים". כמה שניות של שתיקה, ואמא שלי (סבתא) אומרת: אני חושבת שהוא צודקת. איזהו חכם הלומד מכל אדם. אפשר ללמוד אפילו מהילדים החמודים שלנו. וכאילו כדי להדגים מרימה אחת מהילדות הקטנות, בת שנתיים, ושואלת אותה: "נכון אני צודקת?" ומדגדגת אותה והיא אומרת כן בקול מתוק ומצחקקת. יופי, דבריי התקבלו ברוח טובה ולא סתם צחקו. הלכתי עם הילדים אחרי מנחה לתהילים. וואו, איזו זכרונות, אני זוכר שתמיד השתדלתי להגיד תהילים הכי בקול ויפה כדי לקבל את ההפתעות שהיינו מקבלים אחרי התהלים. נשאר קצת בסלון לקרוא עלונים, והקטנים קצת השתוללו ועשו בלאגן, וקצת הרמתי את הקול שלי עליהם שיהיו בשקט ויתנו לקרוא בשקט. הולך לישון שנ"צ מהורהר. נרדם בסופו של דבר. קם, מארגן סעודה שלישית לי ולילדים. נוטל ידיים ומחכה שכולם ייטלו ואוכל לעשות "המוציא". הילדים מתחילים לשוחח בשפת ה"אמממ....". גערתי בהם והם השתתקו. בירכתי "המוציא" וחילקתי לכל הילדים חתיכות חלה ע"פ סדר הגילאים. רבו כי אחד לקח לפני השני. אמרתי להם "אל תריבו, תפסיקו להתנהג כך". שרנו שירי סעודה שלישית בקול, הפעם הילדים לא הצטרפו חוץ מהגדול שתמיד מצטרף ואוהב לשיר שירי סעודה שלישית. במוצ"ש ארזנו את כל התיקים וחזרנו. אני שם רדיו ושמו שם שיר חסידי שאני אוהב. הילד הקטן התחיל לבכות מאחורה. "ששש, אין לך מה לבכות, מתוק. החיים תותים". וואו, חשבתי לעצמי, דווקא הבכי הזה בלי סיבה מראה על הפשיטות והתמימות, שהוא יכול פשוט לבכות, לא צריך משהו שיטלטל אותו, פשוט ככה בכי קורע לב ופשוט, בלי סיבוכי החיים. נתתי לו משהו לשחק איתו ואמרתי לקטן לשחק איתו, הם שיחקו יפה ביחד, מתוקים. הגענו הביתה, השכבתי את הקטנים לישון. סיפרתי להם סיפור לפני השינה, כמו שאבא שלי היה נוהג לספר לנו כל מיני סיפורים לפני השינה. אחרי זה אמרתי איתם "המלאך הגואל אותי". אילו מילים, מילים שפשוט קולעות ללב, במיוחד כשהילד המתוק הקטן שר את "המלאך הגואל" יפה בקולו המלאכי. טוב, אמרתי להם "לילה טוב" נישקתי אותם ויצאתי מהחדר. שכבתי במיטה, מהרהר. אז מה זה אומר להיות ילד קטן? להיות משוחרר מהמוסכמות והסטיגמות, לעשות את מה שצריך בלי לחשוב. להיות משוחרר מהציפיות והכבלים, לחלום ולהעז כמה שרק הדמיון מרשה. להיות טהור ותמים, להוציא רגשות בצורה ישירה ואמיתית והכי כנה שיש. להתפלל ולהידבק בו יתברך באמת, בלי מחשבות מפריעות. לצחוק צחוק טהור, כי החיים פשוט טובים, אין שמחה גדולה מלהיות יהודי. ולבכות, לבכות מעומק הלב, כי הקב"ה אוהב לב דכא ונשבר. וכמו שהילד הקטן משתעשע במשחק, פשוט צוחק ומשתעשע בלי אף סיבה, כך אנחנו צריכים לאהוב את התורה ולהשתעשע בה, "לולי תורתך שעשועי...". לחיות ערכים, להיות ישרים, דבקים בערכים ובאמת, לסלוד מדברים לא טבעיים ולא נורמלים. לאהוב את התורה, את המתיקות שלה. להיות פשוט בעליונים. מלאך. לפתוח את פיו ולקרוא פסוקים, כאילו אין עונג יותר גדול בעולם, ובמקום לשחק משחק להגיד פסוקים. אין נחת רוח גדולה מזו. ולמרות שלכאורה נראה שהילד הקטן שטחי ומגיע בשביל הממתק או משהו אחר, לא נכון, אתה טועה. הילד מחובר, הילד קשור, זה רק חיצוני, רק מדרבן אותו.
וואו, ממש נולדתי מחדש. תודה לך ריבונו של עולם שטיהרת את ליבי ונתת לי שבת אחת להיזכר מי אני, להחזיר אותי אחורה לזכרונות החיצוניים כביכול, להיזכר בימים הטובים שאין לי בהם חפץ, אבל אני כ"כ מתגעגע וכוסף אליהם. טהרה, שמחה, צחוק, רגש, אהבה. הכל יוצא ונשפך החוצה.
שבת. מעין עולם הבא. פשוט להתענג על זיו השם. כמו ילדים קטנים.
!!!
!
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.