נאבק

בכל כוחי

מעלה אבק

בתוך מוחי

אשר שטוף זוהמה

מלא בזבל

סופו לרימה

הכל הבל

כך מתגלה

במעשינו הקטנים

אך האדם מלא

ולא חסר אונים

מלא הוא במצוות

כוחות נפש גדולים

שכבות על גבי שכבות

אשר צפים ועולים

ונותנים לאדם אדרנלין

הרגשה עילאית ונפלאה

להיות חלק מקדישין עילאין

זה יתרון ומעלה

אך הרבה פעמים האדם נרדם

נותן לעיניו תנומה

הופך להיות פאסיבי, נדם

מול היצר העושה מלחמה

ולא מתגבר כארי

לא מבין שחוטף אש

הופך להיות בשר טרי

כי הוא מראש מתייאש

צריך להרגיז יצר טוב

כמו שריש לקיש אומר

לא להיות רטוב

מהבוץ של החומר

לברוח כמו משריפה

מהחטא המאיים עלינו

כמו דרקון עם נשיפה

המגיע ועומד מולנו

אפשר להיות פחדן

ולתת לו להפחיד אותנו

ואז ל"ע נהיה לו למעדן

ובכך לא עמדנו בתפקידנו

אנחנו גיבורים אדירים

עומדים ביד עם תיל

אך כמו שאומרים

קשת גיבורים חתים ונכשלים אזרו חיל

כי הכל תלוי בריבונו של עולם

הוא הנותן כוח לאדם

להתמודד עם הרשעים ולעמוד מולם

להתמודד עם כידונם וחודם

והוא אמר פתחו לי פתח

שאוכל למלא בו עוצמה

ואז אותו הפצע, החתך

הופך את האדם לזקוף קומה

ושלא נתמלא מזריקות סטרואידים

ניקח את כוחנו מקליפות הטומאה

שבשמים יהיו נגד האדם עדים

על החולשה ורפיסות הקומה

ושלא יתפס האדם בקלקלתו

יהיה בוש לעולם הבא

לנצח יהיה גלוי חטאו

ולא יוכל להיות נחבא

ואם ישפשף עצמו

יתקן פגמים וחתכים

שמוציאים את דמו

ולא מגלידים ומתאחים

כי אנחנו צריכים

להבין שיש לנו יכולת

ולא להיות חסרי יכולת, נכים

או חסרי אונים וחסרי תוחלת

לרדת לעומקה של הבעיה

לתחוב את הסכין לבפנים

לשים מעל את הרטיה

לא להיות תמים

כי כשאנחנו אחוזים דמיונות

חושבים שאנו מושלמים

בעיות נוצרות ונהיות

חסרונות צצים וקמים

אך אם בבשר נחתוך

למרות שזה קצת כואב

דווקא שם, מהכאב,מתוך

יבוא המזור ע"י האוהב

ע"י לב נשבר

התעוררות והשתוקקות

לב צמא כמדבר

מליחות שהופכת למתיקות

ע"י שנשליך את העץ המר

אל תוך המים בלי לחשוש

מרירות תהפוך למתיקות תמר

התרופה והמזור יהיו מהמחוש

תתפשט בגופנו רגיעה

הקלה גדולה

וטיהר את הנגע

אל הקב"ה העלה

כי כשאנו בתוך רוחשים

נותנים לפצע בתוך לפשות

אנחנו בוראים נחשים

ולא יכולים לשתוק ולחשות

המום בסופו של דבר יתגלה

יוצג לעיני כל פגמינו

אלא אם כן נתעלה

ננקה ונעשה שטיפה בתוכינו

התורה היא הרטיה

שלנו הקב"ה נתן

ונותנת מזור לכל נטיה

הכל הופך לקטן

כשעומד מול התורה הקדושה

דיבורו של האינסוף

הכל גמד נעשה

הכל ים התורה יאסוף

היא מרפאת ומרגיעה

נותנת לאדם את החיבור

אך זה עמל ויגיעה

אי אפשר להיות שבור

כי כששמים תחבושת

הפצע כואב כשמחלים

הפגם, הנזק והבושת

בנו מהתלים

אך באמת נותנת היא את התרופה השלימה

החיבור האמיתי וההשתוקקות

לנו ולנפשינו היא מתאימה

החיבור בריבונו של עולם, הדבקות

והיא מחזירה אותנו אל עצמינו

נותנת לנו מחסה ומסתור

טהורים ונקיים עודנו

כל החיצוניות רק קיטור

אשר עולה למעלה

ואד יעלה מן הארץ

זה רק חיצוני, מחלה

שקץ ושרץ

והוא מוחל עוונות

מקבל אותנו איך שאנחנו

משלים לנו החסרונות

מכפר לנו חטאינו

כל הרשעה עתידה להיעלם

תפרח כעשן מן העולם

פשוט צריך להתעלם

צועקים הם לפני שידם קולם

לא להגדיל ולנפח

כמו שארס הנחש עושה

צריך לשים קרח

וכך הארס לא פושה

כי כשאנו מתייאשים

לא מאמינים בכוחנו הגדול

בוקעים עוד נחשים

גורמים לנו מהטוב לחדול

אך אנו צריכים להתחזק

לתפוס את עצמינו מהר

שלא יהיה חלילה עוד נזק

להיות עזים כנמר

אך לא להשלות עצמינו

לדעת שעשן יכול להזיק

במיוחד שורף הוא את עינינו

מכבה את המאור והזיק

ואחרי שניצחנו בקרב

לטפל בתוצאות המלחמה

פן ביתנו יחרב

האור יתעמעם, של הנשמה

היא הולכת ובוערת

אף פעם לא כבה

כנהר ניגרת

זרם תמידי של חיילי צבא

אך יכולה להישאר כגחלת

להיות מעומעמת ומכוסה

בלי הרבה יכולת

להיות מעורבת, נשארת כמוסה

אך כאשר הפנימיות מתגלה

בתוך ליבו של האדם

ולא נשארת בתוך מחסה ומחילה

זורמת היא בדם

מגעת היא לכל קצוות האדם

נותנת היא חיות ומאירה

וכל תא מת נאדם

היא את הרדומים מעירה

האדם מגלה כוחות שלא חשב

לא ידע בקיומם בתוכו

ורק אחרי שנתן לנשמה להתגלות, עכשיו

זורמת היא ללב ולמוחו

מחזירה את החמצן הא-לוקי

את הבריאות הטבעית

ואז האדם את הרוע מקיא

כל עיוות אותו מבעית

וחוזר הוא לתיקונו השלם

מגלה את עצמו באמת

עומד יציב כחומה וכתלם

ולא כבר מטלטל כמת

הוא נושם, חי

אין רעל בנשימתו

באר לחי

ממנה שואב עמידתו

מים חיים זורמים

מעלימים את הפצעים

וכל מכשולים שקמים

אותנו לא מפתיעים

יכולים אנו להרוג

את הדוב ואת הארי

אלא אם כן זה יחרוג

מהמצב הבריא

ואז נתכונן ונהיה ערים

לא נהיה פתים

כי המים הקרים מעוררים

ולא נלך בדרך חתחתים

נהלך בדרך המלך

ללא חשש ופחד

שיזרקו עלינו איזה פלך

ולא יאחזנו רעד

כי לפני הרגל מתקנים את הדרכים

סוללים ובונים אותם

ואז פוסעים כבני מלכים

עלינו מתנוסס החותם

שאומר שאנו חזקים

עשויים כברזל

אך גם לה' זועקים

ליבנו עדיין נוזל

ולא מוצק כאבן

יודע הוא להרגיש ולחוש

לא מלא בקש ותבן

אלא הוא במטרה נחוש

תורה לו לתפארת

שזורה לו ככתר על ראשו מונחת

היא לו עטרת

מתהלך הוא בנחת

כי הוא מלא בביטחון

בריבונו של עולם, קונה שמים וארץ

וכל המציאות היא רק קצה הקרחון

עד שיגיע גואל, זרע פרץ

ויפרוץ את הגדרות המכסות

יסיר את המחיצות בינינו לבין השכינה

יסלול את הדרכים שמפלסות

את הדרך לטהרה, לשמחה ולרינה

וכך נהיה קשורים אליו באמת

לא נצטרך דברים חיצוניים

כי הפנימיות תהיה מותאמת

גם כלפי חוץ, איך שהדברים נראים

וכך נוכל להסתכל אל הנשמה

לראות את האור הגנוז הנעלם

הכל יהיה רק השתוקקות וצמא

והחוטא יהיה בוש ונכלם

שהיה עיוור ולא ראה

טמן פניו באדמה כיען

לא התבונן במראה

סירב להקשיב, מאן

ועכשיו כשאין הסתר

כשמציאות הבורא גלויה

כבר לא יכול להורות היתר

כבר לא יכול להיות כחיה

נשמתו הנעצבת מתגלה בצעקות

אשר אותה השתיק במשך השנים

לא נתן לה לדבר, נתן לה מכות

כיבה גחלתה במים גנובים

וכשקרני השמש הופיעו

שפכו אור ה' על העולם

את נוכחות הרשע הוקיעו

הכל לפני השם, הכל מצולם

עין צופה במעשינו

הכל כותבת

את צעקתינו

אשר את נפשינו מעצבת

לא משלימה עם הרשע

לא נותנת לו מקום לשכון

זה רע, זה פשע...!!

משהו לא בסדר, זה לא נכון

וכשיש דופק בלב

שומעים את רחשיו

כשיש רוח אחרת כמו לכלב

אשר לא השלים עם הרקב

אז הקב"ה נותן לנו הלם

חשמל שמעורר אותנו אליו

מתגלה בנו אותו הצלם

כשהוא עם הקודש משולב

חקוקות בנו אותיות קדושות

כתוב בשמים שאנו צדיקים

נשמותינו מקודש מתרגשות

כעל סעיפי סלע, נקיקים

אל הבורא מחכות

לגאולה שלימה

שיתגלה במהרה בלי עכבות

שתזרח עלינו החמה

שאור הלבנה יושלם

יתאחדו האינסוף והסוף

ואז יחגגו כולם

ה', את זרועך חשוף....!!

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com