האיזור הזה לא נחשב לחלק מא״י בהרבה שיטות

איזה היתר יש לי להחמיר על חשבון החקלאי?

זה מחזק את ההתיישבות, כי בלי זה החקלאות הישראלית תקרוס.

הבנתי שזה רק במצב של פיקוח נפש שרחוק מהמצב היום וגם על מצב כזה יש מחלוקת. לא נכנסת לזה

אבל אם מעניין אותך שמעי את הרב עובדיה 

ממה שאני מכיר זה גם מה שרוב רבני הציונות הדתית פוסקים שעדיף

לגבי האפשרויות האחרות: גידול של שטחים שבשליטת מדינת ישראל בערבה זה גם לא לכל הדעות, ולחזק את ההתיישבות הערבית זו בטח שלא מצווה גדולה.. 

שמי שעובר מהיתר מכירה לאוצר הארץ צריך התרת נדרים....

קיצור, קשה לקבוע מסמרות בשאלות האלו

לו ידעת לכמה קולות נזקק החזו"א להידחק בהם כדי לאפשר את האוצבי"ד

אני אשכרה אמור לדעתך להיות הרב עובדיה בעצמי כדי שיורשה לי לצטט אותו?

תשתדל להיות רציני פליז....

אני מתייחס למה שכתבת. 

לא יודע איפה יש באינטרנט. מצולם ב"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית" של הרב בן-מאיר.

אם אתה לא מכיר את החסרונות של האוצר סימן שאתה לא מכיר את הסוגיה. אין כאן מה לדון.

כמו שמי שיגיד לי שהוא לא יודע שיש בש"ס מסכת נדרים זה סימן שהוא לא למד ש"ס.

יפה הזלזול שלך בת"ח, אבל אפילו זה לא יעזור לך, כי יש שם צילום כת"י.

הרב עובדיה סבר שהיתר מכירה הוא חומרא לעומת אוצבי"ד. נקודה. לא מעניין אותי מה הטעם.

אתה "לא מבין את ההגיון שבזה" = לא מכיר את החסרונות שבאוצבי"ד מול היתר מכירה.

פשוט מאוד, לא מגדל ולא באויר.

https://moreshet-maran.com/%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%99-%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94/%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%99%D7%97-%D7%90%D7%95%D7%A6%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%99%D7%9F%E2%80%8F/ 

"ואם בית הדין ממלא את שליחותו כדבעי, בגביית דמי ההוצאות ולא בגביית מחיר מופקע, פירות אוצר בית דין עדיפות על פירות של גויים מהיתר המכירה. ובזה אנו גם מחזקים את ידיהם של אותם גבורי כח עושי דברו... אולם אם בית הדין מוכרים את הפירות במחירים גבוהים יש לחוש בזה לאיסור סחורה בפירות שביעית, ובאופן כזה עדיף יותר לקנות פירות של היתר המכירה, מאשר לקנות פירות מאוצר בית דין, ואלו שנהגו להחמיר בהיתר המכירה יעשו התרה על שלא אמרו בלי נדר, ויוכלו מכאן ולהבא להשתמש בפירות של היתר המכירה."

תיקון-

כנראה שמצאתי את המכתב שאתה מתכוון אליו, - https://daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/01/00112.htm והוא באמת מתייחס לאוצר בי"ד. (לא ספיציפית לאוצר הארץ), אבל מסתבר שמה שענה הרב בוטבול הוא כמו מה שהובא מהילקו"י, שהתנגדות של הרב עובדיה הייתה לאוצרות בי"ד שמייקרים את מחיר הפירות, וכנראה שהוא הבין שזו הייתה המציאות שעליה ענה הרב עובדיה. [לא בדקתי האם זה מבוסס על משהו שהרב עובדיה כתב].

מכתב בכת"י של הגרע"י, מודפס בספר שהזכרתי

על זה נאמר או שכן או שלא. פשוט זה בוודאי לא.

ושוב - כל מי שמכיר את הנושא יודע את הדחקים שנדחק החזו"א כדי להעמיד את אוצר בי"ד,

היא שנהגו להחמיר לאסור היתר מכירה. [אף שאין לזה נפק"מ לגבי סדר העדיפויות].

ולגבי שיטת הרב עובדיה, ביחס לאוצר בית דין, אשתדל בלנ"ד לבדוק האם יש משהו יותר מפורש ביחס לנימוקים. 

לגבי הלינק - כמדו' שזה לא זה. מה שאני זוכר מהמכתב בספר זה כמ"ש.

וכעת אני שם לטעות הקלדה של שיגרא דלישנא, כתבתי "מי שעובר לאוצר הארץ", הכוונה הייתה "לאוצר בי"ד". לא היתה התייחסות לאוצר הארץ.

ומה שיש שם מדברי הרב עובדיה הוא המכתב הזה שלקוח מ'אמונת עיתיך', ומכתב כתב יד שאפשר לסמוך על היתר המכירה בלי שום חשש, שבו אין התייחסות לאוצר בי"ד.

ודברים דומים למה שציטטתי מהילקוט יוסף, הוא כותב שם בהערות בשם אביו [הספר נדפס בחיי אביו], וגם על אוצר בי"ד בירקות. 

וכן מפנה ל'תנובות שדה' גיליון 27 - https://hamachon.co.il/wp-content/uploads/2019/04/%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-27.pdf

ראה שם עמ' 24-25 את דברי הרב רווח בשם הרב עובדיה.

בספרים שכתב הרב עובדיה עצמו, לא מצאתי התייחסות מפורשת לגבי אוצר ב"ד, אבל כן יש הכרעה כשיטת הר"ש לגבי ספיחין. 

ר' אברום שפירא, הרב אליהו, הרב אריאל, הרב ליאור....

על הסעיף האחרון שלי לא ענית...

הרב אריה שטרן זקני הרבנים הסרוגים דנו: אוצר בית דין או היתר מכירה?- סרוגים

הרב אורי שרקי וכך שמעתי בשם עוד רב ממרכז(אולי הרב שטיינר)

במצב אידאלי, ארץ ישראל בידי יהודים כולה, הקרקע נשמטת במלואה.

פירות ממשיכים לגדול על העצים, ואוצר בית דין יכול לאסוף אותם ולחלק.

ירקות ותבואה לא גדלים בכלל חוץ מאשר ספיחין, ולכן פשוט אין תוצרת הארץ.

את השלמת התצרוכת מייבאים מחו"ל או משתמשים ביבול שישית.

ולכן זה צריך להיות עדיף על היתר מכירה, מבחינת שמיטה כשלעצמה.

אוצר בית דין בדרך כלל כן ייקח בחשבון את הדברים האלה.

האם יש שיקולים נוספים, כמו חיזוק החקלאים בארץ ישראל, או שיקולים אחרים? אני יכול לקבל את זה אבל זה פחות טוב מצד שמיטה.

בנוסף, הן בהיתר מכירה והן באוצר בית דין יש בעיות לא מהותיות, שקשורות לדרך ההתנהלות שלהם - ידוע לי על רבנים שאמרו שאוצר בית דין הוא כל כך קשה לתפעול בצורה הלכתית נכונה, שכבר אין לו יתרון משמעותי על היתר מכירה. אבל זה ברמה המקומית (איכות ההשגחה, על מה הם מקפידים ועל מה לא) ולא ברמה המהותית.

נכון, אני מתעלם מסוגיית הקדושה, כי לפי ידיעתי וכך קיבלתי מרבותי, אין מצוה לאכול פירות שביעית, אלא שבאכילתם כדין מקיימים מצוה (כמו לשים מעקה לגג אם יש לך גג). לא התעמקתי בסוגיה הזו יותר מדי.

זה קיום המצוה בלי התחכמות ובלי שטיקים, בלי להכנ למחלוקות פוסקים וכו'.

כמובן, יש שיקולים אחרים שיכולים לגבור

זאת גם מצוה ואפילו שתיים (גם סנפיר וגם קשקשת, כידוע מהגמרא שעל זה דורשים "יגדיל תורה ויאדיר"), ואתה מכניס משהו טהור לגוף וזה בוודאי משפיע עליו.

בעיני המחשבה כאילו התורה רצתה שנעדיף לאכול תבואת שמיטה על פני יבול שישית, למשל, היא מחשבה מוזרה מאד.

הנקודה היא שאין מה לרדוף אחרי אכילת פירות שביעית דווקא, אם אין לנו צורך בהם

והראיה מ"דברי יואל"... הרי גם אתה מסכים שהוא כותב שם בצורה מגמתית, אז מה העניין לקחת את הכתיבה המגמתית שלו ופשוט להפנות לכיוון אחר?

תודה!

מהרב אליהו שמעתי שעדיף "אוצר הארץ" (שהוא סוג של אוצר בית דין) על פני "היתר מכירה", מהרב עובדיה שמעתי להיפך.

גם לפעמים מדובר כבר בגוזלים ממש

הם רוצים לקיים מצווה
 

בגדול יש שתי גישות: אחת שאומרת שהמצווה היא רק סייג כשמתחשק לך לקחת את הביצים או הגוזלים, ואין עניין וחבל להציק לציפורים סתם ככה. הגישה השניה אומרת שיש עניין לקיים את המצווה כעניין בפני עצמו, גם אם לא מתחשק לך לאכול חביתה. בתוך הגישה השניה, יש כאלו שאומרים שמספיק לשלח את האם ולא צריך לקחת את הביצים

הלכה ג - האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים | פרק טז - שילוח הקן | פניני הלכה - הרב אליעזר מלמד שליט"א

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור