אורות. כלים. תהו.
הנשמה, חיות העולם, הגורמת לו להשתלם. להתקדם. איך מתקדמים? דרך מעשים. ומה מביא למעשה? רצון למשהו. אם כך יוצא שהשורש לרצון היא הנשמה.
מה קורה כאשר הנשמה (המתבטאת ברצון, שיורד למחשבה) אינה מצליחה להתבטא במעשים (להתגשם במציאות).
אפשר, הנשמה, המחשבות, הרצונות = אורות. המעשים, ההתגשמות במציאות = כלים. ומה קורה כאשר האורות לא "נכנסים" בכלים.
או גם, מה קורה כאשר הרצוי כל כך התרחק מהמצוי עד שכבר הלך לאיבוד?
התרסקות, יאוש, דיכאון, שבירת כלים עד כדי חידלון חלילה. ועוד מאלו.
אז מה עושים?
בוא נעלים את הרצוי, ונישאר עם מה שיש, המצוי. וככה נימנע מכל הרע הזה.
אלא שאי אפשר להעלים את הרצוי, ובעצם, הנשמה. היא כאן. נוכחת. בועטת. רוצה יותר. עוד ועוד. בוערת לה' = למציאות חיים שלמה יותר.
טוב, אם אי אפשר להעלים את הנשמה, אז בוא נעלים את הגוף. בוא פשוט נישאב למעלה למעלה עד העננים, עד שניעלם מהעולם הזה.
אבל מה לעשות וכשאתה פוקח את העיניים אתה מגלה שחזרת למציאות, ויש עולם, ויש גוף, ולהתאבד זה אומר לאבד הכל הכל הכל ולא כדאי.
אם כך, לא נותרה ברירה. ובשביל המנוחה והנמכת הבעירה, בוא נקרב את המציאות לרצונות. נגשים אותן. וכך אוכל לנוח כשאגיע למה שרציתי. לרצוי.
איאיאי. איזו אשליה זאת. גוועלד. אשליה אכזרית שמתנפצת כל פעם מחדש. וזאת למה. למה האשליה. משום שברגע שאגשים איזה רצון (אכניס אורות לכלים). מייד תבוא הנשמה ותסמן לי מטרה נוספת. תמיד. תמיד. תמיד.
אם כך מדוע הפער המכאיב הזה. המדכא. המייאש. השובר כלים. למה. למה אי אפשר לחיות כאשר הם מחוברים יחד. האם נידונו לכאב אין סופי?
אני חושב שיש דרך להקל על הכאב.
הדרך הינה על ידי הבנה חשובה. וההבנה הזאת אומרת שהפער המכאיב הזה. השורף. הפער הזה מובנה. כי רק ככה העולם יכול להתקדם. יכול לחיות. הפער הזה הוא שורש החיים. הנשמה. כל עוד יש פער, יש חיים, כשאין פער. אין חיים.
ואולי כשנסכים לפער הזה להיות. כשנבין שאף פעם לא נספיק. שאף פעם לא ננוח על ידי כך שנגיע לאנשהו, אז אולי נוכל לנוח עכשיו. בדרך. לחיות את הרגע.
ואולי אפילו. אבל ממש ממש ממש אפילו. נוכל לראות בפער הזה משהו חיובי ולא שלילי. נוכל למצוא בו רווחה ולא אנחה. נשימה ולא מחנק.
אני חושב שככל שהנשמה של האדם נמצאת במקום גבוה יותר, כך הפער הזה יהיה גדול יותר, ןההשלכות הכואבות מנשוא בהתאם. ואולי אלו הן נשמות התהו. נשמות שירדו כאן לעולם, התלבשו בגוף, ופשוט בוערות למעלה, ויוצרות באדם תהום פעורה בלתי ניתנת לגישור. אולי לזה קוראים שבירת כלים. אורות שלא מצליחים להיכנס לכלים, למציאות. ופשוט שוברים אותו. אלו הן נשמות התהו. מה הן יעשו...
איאיאי. איזה כאב. תמיד בדרך... פתרונות לאללה.
הנשמה, חיות העולם, הגורמת לו להשתלם. להתקדם. איך מתקדמים? דרך מעשים. ומה מביא למעשה? רצון למשהו. אם כך יוצא שהשורש לרצון היא הנשמה.
מה קורה כאשר הנשמה (המתבטאת ברצון, שיורד למחשבה) אינה מצליחה להתבטא במעשים (להתגשם במציאות).
אפשר, הנשמה, המחשבות, הרצונות = אורות. המעשים, ההתגשמות במציאות = כלים. ומה קורה כאשר האורות לא "נכנסים" בכלים.
או גם, מה קורה כאשר הרצוי כל כך התרחק מהמצוי עד שכבר הלך לאיבוד?
התרסקות, יאוש, דיכאון, שבירת כלים עד כדי חידלון חלילה. ועוד מאלו.
אז מה עושים?
בוא נעלים את הרצוי, ונישאר עם מה שיש, המצוי. וככה נימנע מכל הרע הזה.
אלא שאי אפשר להעלים את הרצוי, ובעצם, הנשמה. היא כאן. נוכחת. בועטת. רוצה יותר. עוד ועוד. בוערת לה' = למציאות חיים שלמה יותר.
טוב, אם אי אפשר להעלים את הנשמה, אז בוא נעלים את הגוף. בוא פשוט נישאב למעלה למעלה עד העננים, עד שניעלם מהעולם הזה.
אבל מה לעשות וכשאתה פוקח את העיניים אתה מגלה שחזרת למציאות, ויש עולם, ויש גוף, ולהתאבד זה אומר לאבד הכל הכל הכל ולא כדאי.
אם כך, לא נותרה ברירה. ובשביל המנוחה והנמכת הבעירה, בוא נקרב את המציאות לרצונות. נגשים אותן. וכך אוכל לנוח כשאגיע למה שרציתי. לרצוי.
איאיאי. איזו אשליה זאת. גוועלד. אשליה אכזרית שמתנפצת כל פעם מחדש. וזאת למה. למה האשליה. משום שברגע שאגשים איזה רצון (אכניס אורות לכלים). מייד תבוא הנשמה ותסמן לי מטרה נוספת. תמיד. תמיד. תמיד.
אם כך מדוע הפער המכאיב הזה. המדכא. המייאש. השובר כלים. למה. למה אי אפשר לחיות כאשר הם מחוברים יחד. האם נידונו לכאב אין סופי?
אני חושב שיש דרך להקל על הכאב.
הדרך הינה על ידי הבנה חשובה. וההבנה הזאת אומרת שהפער המכאיב הזה. השורף. הפער הזה מובנה. כי רק ככה העולם יכול להתקדם. יכול לחיות. הפער הזה הוא שורש החיים. הנשמה. כל עוד יש פער, יש חיים, כשאין פער. אין חיים.
ואולי כשנסכים לפער הזה להיות. כשנבין שאף פעם לא נספיק. שאף פעם לא ננוח על ידי כך שנגיע לאנשהו, אז אולי נוכל לנוח עכשיו. בדרך. לחיות את הרגע.
ואולי אפילו. אבל ממש ממש ממש אפילו. נוכל לראות בפער הזה משהו חיובי ולא שלילי. נוכל למצוא בו רווחה ולא אנחה. נשימה ולא מחנק.
אני חושב שככל שהנשמה של האדם נמצאת במקום גבוה יותר, כך הפער הזה יהיה גדול יותר, ןההשלכות הכואבות מנשוא בהתאם. ואולי אלו הן נשמות התהו. נשמות שירדו כאן לעולם, התלבשו בגוף, ופשוט בוערות למעלה, ויוצרות באדם תהום פעורה בלתי ניתנת לגישור. אולי לזה קוראים שבירת כלים. אורות שלא מצליחים להיכנס לכלים, למציאות. ופשוט שוברים אותו. אלו הן נשמות התהו. מה הן יעשו...
איאיאי. איזה כאב. תמיד בדרך... פתרונות לאללה.
