עבר עריכה על ידי נוגע, לא נוגע בתאריך ב' בחשון תשפ"ב 08:28
התכוונתי לומר דבר כזה- אתה הצגת בהודעה ההיא שתיארה את דרכו של הרב משהו לא מדוייק להבנתי.
ברגע שאתה הופך את קדושת הטבע וכו' למשהו גבוה ועליון ולא ישים לרוב האנשים- זה בדיוק ההיפך מקדושת הטבע כי זה אומר שאדם נורמלי לא יכול לקיים את זה. לכן בוודאי שזו לא כוונתו השלמה של הרב בקדושת הטבע.
לכן- הרב קוק דיבר על השורש. את השורש יחוו רק אנשים בעלי מעלה (וזה סוג הנפילה הראשון, מה שתיארת. שאנשים שלא שם מנסים להיות שם).
את הענפים- גם האדם הפשוט יכול לחוות (גם כאלה שלא למדו פסקאות של הרב כמו שכתבת). מכאן גם מגיע סוג הנפילה השני. הנפילה לחול שכתבתי עליה.
גם על הענפים יש פסקאות של הרב.
כשאני אומר ענפים אני מתכוון לדברים רגילים שעושה אדם פשוט עם כוונות פשוטות שחי פה ולא בעולמות עליונים.
וזה שהרב עצמו היה קדוש עליון לא אומר שזה הביטוי של קדושת הטבע. זו הייתה נשמתו ודווקא בגלל מעלתה השקיף מלמעלה והתווה דרך (להבדיל אלף אלפי הבדלות- זה כמו שיש מאמני כדורדל מעולים שבקושי יודעים לתת פס).
כמו שבנישואין יש אהבת נפש גדולה ואצילית ויש גם חיים גשמיים על כל רבדיהם ואין סתירה ביניהם (ואדרבה הראשון מוביל לשני)- בדיוק ככה גם פה.
הרב, מתוקף מעלת נשמתו, חי תמיד את "אהבת הנפש הגדולה והאצילית" כלומר את השורש העליון של קדושת הטבע אבל לא כי הוא חשב שזה הביטוי הנורמלי של קדושת הטבע (כי שוב, אם כן זו לא קדושת הטבע אלא קדושה שמעל הטבע). אנחנו, האנשים הפשוטים, ודווקא בגלל פשטותנו ושאין לנו נגיעה בעולמות עליונים, יכולים לקדש את הטבע כפשוטו. הרב הוא ה"מאמן" שלנו שמסביר את מה שעומד מאחורי הדברים ואת היחס אליהם.
מקווה שעכשיו הובנתי יותר.
מי שבוחר לחיות בדרך טוטאלית כמו שתיארת (ובהנחה שלא מדובר על אדם שזה שורש נשמתו)- זה רק שלב ההכנעה וההבדלה שלפני ההמתקה ואם הוא *לא מבין* את זה מראש (והדגשתי- "לא מבין" ולא "לא עושה")- מחילה אבל הוא לא הבין באמת את הרב ואז הסכנה גדולה (אובר הממלכתיות לדוגמא).
בעומק יותר- נדמיין שני אנשים שאוכלים. אחד שמו זושא והוא מנסה לפרוש מטבע ולהסיח דעת מההנאה מהאוכל כדי לא לשכוח את הדביקות בה'. השני שמו אריאל והוא חושב בזמן שהוא אוכל שלאכול זה קדוש ומדביק בה' וכו' ועכשיו כשאני אוכל אני עם ה' והוא גם מרגיש את הדביקות בה' באותו זמן.
הצד השווה בשני הצדיקים האלה זה שהם לא חווים את הטבע כפשוטו.
אדם שלישי, עומר שמו, היה בחצי שיעור על קדושת הטבע וחזר הביתה ואמר לעצמו וואלה הטבע זה קדוש אז אפשר לאכול בלי חשבון ולא לנסות להיות כמו זושא שעד עכשיו ניסיתי ללמוד ממנו.
עומר הגיע לעבודה הזו לא בזמן ולא עם נפש שמוכנה אליה ולכן לא רק שלא עלה אלא נפל בגדול.
אדם רביעי, נקרא לו בצלאל נניח, היה בהתחלה זושא ואז הפך לאריאל ואז הגיע לשלב הבא שהוא לא צריך לחשוב מחשבות עליונות ולחיות את הקדושה העליונה והדביקות בזמן שאוכל אלא בפעולה הפשוטה של אכילה, הריכוז בה והחוויתיות שלה, הוא מרגיש איך הוא לא נפרד מה'. וזה למרות שהוא שקוע בהנאה ולא חושב על ה' במודע. ככה שהבעיה אצלו כבר בכלל לא קיימת. אין נפרדות. הוא נע ברצוא ושוב בין קדושת הטבע במעשים הגשמיים לבין הקדושה שמעל הטבע במעשים הרוחניים (מצד האמת שני הצדדים קיימים גם ברוח וגם בחומר רק במינון שונה).
בצלאל מייצג את קדושת הטבע.
אריאל מייצג צד שהיה כבר לפני הרב ומופיע בחסידות ולכן ברור שזה לא עיקר חידושו של הרב.
