זהו הגיל שבו האגו מתחיל להתפתח וזה מה שעוזר לו ב"השרדות" בגיל זה.
האגו הזה נצרך, כל עוד זה בגבולות. ילד שלא פיתח בצורה בריאה את האגו, יכול להיות אדיש לדברים שעושים לו (זו דוגמא קיצונית, הבאתי אותה כדי להסביר את החשיבות של האגו).
מוכר לי מאוד, כי גם הבן שלי בגיל הזה והוא רכושני. לוקח משחקים של אחותו, כשאני נותנת לו לקלף קלמנטינה הוא לא מוכן לתת לי ולאחותו.
הוא מודע לזה שהוא לא נדיב (הוא אומר זאת) וזה מראה שהוא חכם ויודע מה הוא רוצה ועושה.
אם את רוצה ללמד אותו להיות נדיב זה צריך להיות לאט לאט ולא הכל בבת אחת.
תבחרי תחום אחד שבו את רוצה שהוא יתן משלו- משחקים עם האח/ משחקים עם חברים (כן זה שני תחומים)/ משהו שהוא אוכל והוא יכול להתחלק איתו עם אחרים וכו' ובו תלמדי אותו לתת, אפילו לך, גם את את לא רוצה את אותו דבר, רק כדי שילמד לתת.
כשאת מבקשת ממנו לשתף אחרים את יכולה להגיד לו "נכון זה שלך, אבל עכשיו... רוצה לשחק ואח"כ הוא יחזיר לך"- הוא חושש שיקחו לו את החפצים שלו, קשה לו להפנים שזה לזמן מוגבל ואח"כ החפץ חוזר אליו. במשפט כזה את בעצם מסבירה לו שאין לו מה לחשוש, החפץ שלו וישאר שלו. הוא צריך את התזכורת הזאת כל הזמן, למרות שלנו זה נראה מובן מאליו, אצלו- ממש לא.
דבר נוסף, הוא קולט שאת חסרת אונים, הוא מנצל את זה שזו נק' חלשה אצלך ודרך זה הוא נאבק איתך (גם אם המאבק מופנה לאחרים). את חייבת להרגיש שאת שולטת במצב ולא נותנת לו להכריע אותך. את יכולה להגיד לו- אני רואה שקשה לך להחליט מה לתת אז אני אחליט מה אני נותנת ל.. ואתה לא לוקח ממנו ולעשות את זה. גם אם בהתחלה זה יגרור תגובות קשות שלו
כשאני כותבת את זה, זה נשמע כאילו אני לא מתייחסת לרגשות שלו (אפילו לי זה קצת צורם, קשה לי להעביר בכתיבה את היחס הריגשי בנושא), ואני הולכת איתו "ראש בקיר", אבל האמת היא הפוכה, אני משתדלת מאוד להתייחס למה שהילדים מרגישים ולפנות אליהם מתוך הרגש שלהם- קשה לך וכו'.
החכמה היא להיות אסרטיביים עם המון חום ואהבה, להקרין את הסמכות ועם זאת להקרין שהוא הדבר הכי חשוב לך ואת אוהבת אותו גם אם את לא מרוצה מההתנהגות שלו.
שמעתי פעם (לא זוכרת איפה) הילד לא רע, ההתנהגות היא רעה ואותה צריך לשפר, אבל אסור לתת לילד את התחושה שהוא רע, רק להראות ולהסביר שההתנהגות לא טובה ולא מתאים לילד טוב כמוהו להתנהג ככה.
