אתה יודע שדווקא רבני הציונות הדתית היו בעד פתרון טריטוריאליסטי כלשהו (כלומר, הקמת ישות יהודית לא משנה היכן, העיקר שכמה שיותר מהר על מנת להוות פתרון לאנטישמיות)?
בס"ד
הכרזתו בשבוע שעבר של חגי לובר על כניסתו לחיים הפוליטיים, החזירה בשבוע האחרון לקדמת הבמה רעיון שתמיד מתגלגל טוב על הלשון: ממשלת אחדות. המחשבה סביב הרעיון הזה היא מאוד פשוטה מאוד: החברה הישראלית קרועה, הפוליטיקה משוסעת, והפתרון הוא ממשלה שתאגד את כולם סביב שולחן אחד. אלא שכמעט בכל פעם שהרעיון הזה עולה, כדאי לעצור ולשאול שאלה אחת פשוטה: האם ממשלות אחדות באמת הועילו למדינת ישראל, או שמא הן בעיקר יצרו ממשלות שלא הצליחו להכריע בשום סוגיה משמעותית?
הדוגמה המפורסמת ביותר היא ממשלת האחדות של יצחק שמיר ושמעון פרס שכיהנה באמצע שנות השמונים. אי אפשר להתעלם מכך שהממשלה הזאת רשמה הישגים חשובים, ובראשם תוכנית הייצוב הכלכלית שהצליחה לבלום את האינפלציה שהשתוללה באותה תקופה. גם הסכם הרוטציה הוכיח שאפשר לנהל שותפות בין יריבים פוליטיים מרים. ובכל זאת, רוב שנות כהונתה התאפיינו במאבקים בלתי פוסקים, בווטו הדדי ובקושי לקדם מהלכים משמעותיים בנושאים המדיניים והפוליטיים, משום שכל צד חשש להעניק הישג משמעותי ליריבו. דוגמה לכך היה הסכם לונדון הסודי שחתם פרס ב-1987 וטורפד על ידי שמיר
עשרות שנים לאחר מכן חזרה ישראל לאותה נוסחה עם ממשלת נתניהו-גנץ. גם אז היו נסיבות חריגות: משבר פוליטי מתמשך לצד מגפת הקורונה שהשתוללה ברחבי העולם. גם אז דובר על "שעת חירום" שמחייבת אחדות, אלא שבפועל הממשלה הפכה במהירות לזירת התכתשות. חוסר האמון בין הצדדים ליווה כמעט כל החלטה, התקציב לא עבר, הסכמים הופרו, והרוטציה כלל לא יצאה אל הפועל. במקום יציבות, קיבלה ישראל עוד מערכת בחירות תוך זמן קצר.
גם הממשלה הקודמת, ממשלת בנט-לפיד, הוצגה כממשלת הסכמות. תומכיה טענו שהיא מוכיחה שאפשר לחבר ימין (בנט, סער וליברמן), מרכז, שמאל ואף מפלגה ערבית סביב אינטרס משותף. אלא שבפועל הכנסת כמעט והייתה משותקת לחלוטין. כמעט כל סוגיה נפיצה הוצאה מהמשחק מראש. שינויים במערכת המשפט, סוגיות מדיניות וביטחוניות, דת ומדינה ונושאים נוספים הונחו בצד כדי לא לפרק את הקואליציה מתוך אמירה שעוסקים רק בנושאים שכולם מסכימים עליהם.
בפועל זה היה בעיקר הסכמה סביב רק נושא אחד - רק לא ביבי. התוצאה הייתה ממשלה שעסקה בעיקר במה שאפשר להסכים עליו, ופחות במה שהמדינה באמת נדרשה להכריע בו. גם הממשלה הזאת, שמלכתחילה נשענה על רוב דחוק בכנסת, לא הצליחה להחזיק מעמד. הרוטציה אומנם יצאה אל הפועל, אבל כל כהונת לפיד בתפקיד, מיומה הראשון, היה כראש ממשלת מעבר וכל ההשלכות שנוגעות לכך.
וזו בדיוק הבעיה בממשלות אחדות. הן נשמעות נפלא בסיסמאות, משום שאיש אינו מתנגד לאחדות. עם זאת צריך לזכור שממשלה היא אינה מועצת פיוס וגם אינה סדנת הידברות. תפקידה של ממשלה הוא למשול, לקבל החלטות, לקבע מדיניות ולהכריע גם בסוגיות שמעוררות מחלוקת. כאשר מראש יש תחומים שאסור לגעת בהם מחשש שהשותפות תתפרק, הציבור אמנם מקבל שקט פוליטי זמני, אבל משלם עליו בשיתוק מדיני, חברתי או כלכלי.
כמובן שזה לא אומר שממשלה צריכה לדרוס מחצית העם או את כל מי שלא מסכים איתה. במדינה דמוקרטית ראוי שהרוב ינהג באחריות, יקשיב גם לצד השני ויחפש הסכמות רחבות ככל האפשר בנושאים העומדים על הפרק. אבל יש הבדל גדול בין הקשבה לבין ויתור מראש על היכולת למשול. הכרעה היא לא מילה גסה, והיא חלק בלתי נפרד מהמשמעות של קבלת אמון הציבור בבחירות. האופציה של אחדות צריכה להישמר למקרה שאין אפשרות להקים ממשלה אחרי הבחירות כי אף צד לא הצליח להשיג את 61 המנדטים הרצויים, אבל בטח שלא להפוך את זה להפוך את זה לכרטיס סחיטה עוד לפני הבחירות, בניגוד לדעת הרוב.
ויש גם נקודה נוספת שכדאי לחשוב עליה דווקא בימים שבהם קמות עוד ועוד מסגרות פוליטיות חדשות כמו היוזמה של חגי לובר, תנועת "נקראים לדגל" שאליהם הצטרף בסוף השבוע האחרון גם יולי אדלשטיין לאחר פרישתו מהליכוד. לפני שמפלגות קטנות דורשות לכפות ולסחוט ממשלת אחדות על מדינה שלמה, אולי כדאי שיביטו קודם פנימה. אם גופים הקרובים מאוד זה לזה אידאולוגית אינם מצליחים להתאחד בינם לבין עצמם, קשה לקבל מהם שיעורים על אחדות לאומית. אחדות היא ערך חשוב, אבל היא מתחילה קודם כל ביכולת לחבר את הקרובים - ורק אחר כך לנסות לחבר את הרחוקים.
נקודות קודמות:
• https://www.inn.co.il/forum/t1437080#1747098
אחרי שהוא "יכפה על הליכוד ואייזנקוט לשבת ביחד", הוא גם יכפה על משובטי אהרון ברק שאחד מתשעת השופטים שימונו בקדנציה הקרובה, יהיה ביטון או בקשי? או שרק הממשלה לא יכולה להיות "ממשלת חצי העם" ובג"ץ (בתמיכת אייזנקוט או כל אחד אחר, ש'המחיר' לישיבתו בממשלה יהיה 0 שינויים במערכת המשפט) יכול להמשיך לנהל את המדינה כרצונו?
בכלל, מה יעשו חגי לובר, הרב קלמנזון ואחרים, שכאבם באמת גדול מנשוא, אבל מעולם לא היו בתוך הביצה הפוליטית, כשביום שאחרי הקמת הממשלה, כל ממשלה, יתברר שאין באמת שום דרך אפקטיבית לגייס את החרדים? מה הם יעשו כשהפוליטיקאים הכושלים שיגויסו בשמם יטענו ש"התברר שההבטחות שהבטחנו סותרות" (כן, איילת שקר, אני מדבר אלייך, נוכלת), כש"התברר שאי אפשר להכריח פוליטיקאים לשבת ביחד", או כש"התברר, שהמקסימום שאפשר לעשות בנושא גיוס החרדים, זה להחזיר את המס על החד פעמי"?
אין היום שמאל ציוני ואין היתכנות לממשלה רחבה.
זה שדדי שמחי אמר עליו שבצבא הוא היה הסגן של בן-גביר (ושמעתי עליו עוד דברים טובים דומים מעוד כיוונים)
גולן הוא שמאל. מי שמאשים את צה"ל בהריגת תינוקות כתחביב, לא עושה זאת סתם בתור תעמולת בחירות, אלא הוא באמת חושב כך.
באזרחות הם מתגלים במלוא שמאלניותם (שאותה ירצו לממש כשיעלו לשטלון).
כשעשרים שנה קודם במבצע אנטבה, עומר בר לב, פיצץ את המטוסים החונים של צבא אוגנדה 'ליתר ביטחון', הוא בהחלט עשה כראוי, אבל בלי פקודה.
בכיר השב"כ בדרגה המקבילה ל תא"ל/אלוף , מיכה קובי ,הממונה על כל חקירות השבכ, מספר בקישור המצ"ב:
1.ב 1983 נתפסו⚓️🚧 כל אנשי החמאס שהיה בהקמה (בשם אחר),ושוחררו 🎪🎪זמן קצר אחכ, מדובר בסינוואר, הניה, בשיח‘ אחמד יאסין, ח'ליל אל חיא וכל 530 בעלי התפקידים בזרוע הצבאית.
הם שוחררו על ידי רבין ,בעסקת ג'יבריל הראשונה,
🎪 ומאז הופקרו על ידי השבכ וכל הגורמים ,בניגוד לדעתו של מ.קובי ,
וכך עד שנת 1989- חמש, שש שנים שבהם היו ללא מעקב והשגחה והמשיכו להתחמש,
⚔️הצטיידו באלפי טונות של נשק, בעיקר דרך מצרים, וגניבת נשק מבסיסים.
לאחר חטיפת החיילים סעדון וסספורטס הי"ד , *נעצרו שוב* ב 89' ,כשעמדו לבצע פלישה בנוסח 7.10 .
2🗽🗽. הוא לא מפרט זאת, אך די מהר *שוחררו שוב*,
והמשיכו לחזק את הארגון ולגייס לוחמים וכספים וכו.
יאסין חוסל ב 2004, וסינואר כידוע רק במלחמה הנוכחית.
🛎🔥אוכל לפרט משהו ניסי, מיסטי על חיסול יאסין, אם תבקשו.
3.יורם כהן, ש רץ כיום 🧭בתקווה להנהיג את המדינה, היה ראש שב"כ כושל ,שהתעקש לשחרר את יחיא סינוואר.
הוא התמנה בתמורה לכך שגונן 🛟 ושמר בתפקידו כסגן ,על ראש השבכ י.ד. שהיה צפוי לאישום/ים על עבירת/ות מוסר וערכים.(דקה13)
4. י.פרי ,(ראש השב"כ לשעבר) שכותב על עצמו שלחם כצנחן ונפצע בלבנון- לא שירת כלל בצהל,
ואף היה בקשרים אישיים 🎠עם דחלאן ו ג'בריל רג'וב,
אשר-למי שעוקב- אנשי היחידות שהקים רג'וב ברש"פ השתתפו עם ⚡️⚡️הנוח'בות בפשיטת (7.10) שבת שמחת תורה, ובמעשי הזוועה.יש סרטי הוכחות לכך בראיונות נצ"מ וייס.
5. כרמי גילון ,ארגמן, דיסקין ועוד- עשו הכל כדי להפיל את הממשלה.
6. מזכיר לנו שתחת הנהגת השב‘כ של יורם כהן שוחררו סינוואר הידוע כמנהיג אכזר וכורת ראשים, עם עוד כאלף מחבלים.
7. בניגוד לדברי נצ"מ וייס על הפקרת המודיעין מעזה בשנים שקדמו לטבח :
🕌🌟היה מידע וידיעות זהב לאורך כל התקופה. "ידענו כל על כל נביחה של כלב" .
8. 🌪🧭"בערב הטבח *ידעו שעומדת לפרוץ מלחמה* ולא עשו כלום"(דקה 10:15)
הראיון גם כאן:
אין מחלוקת שרוטמן מדייק באמירתו. מצד שני מצופה ממשפטן מכובד שיגדיר את גבולות הגזרה של בג"ץ באמצעות חקיקה בכנסת שלא תותיר לבג"ץ רשות לחרוג ממנה כהוא זה
ולגופו של עניין, כל החוקים של הכנסת והחלטות הממשלה שלא באו טוב לאופוזיצה, בוטלו בבג"ץ מתוקף פרשנות מדומה שהם ניכסו לעצמם.
הכנסת היתה חייבת לתקן את החוק באופן שלא יותיר מקום לספק מה מותר לכבודם ומה אסור.
וזה לא נעשה.
ועכשו הרכבת כבר עזבה את הרציף
ובפועל ביטל את המינוי של עו"ד רביליו.
לו ישמעו בקולי, הכנסת ה- 25 לא תחזור להצביע בעניין זה, והנימוק יהיה בשל לוח הזמנים הצפוף עד ליציאתה לפגרת בחירות.
רביליו צריך להכנס ביום ראשון למשרד, תחת ליווי משטרתי וראש הממשלה צריך להבהיר בקולו, שהורה לשב"כ (שחלק מהגדרת תפקידו בחוק, הוא להגן על הדמוקרטיה הישראלית) למנוע כל הפרעה לרביליו.
@איתן גיל, כל עוד שבליכוד נשבעים אמונים לשמוע לכל גחמה לא חוקית של בג"ץ, כל ההצעות שלך לשינויי חוקים - הם פול-גז בניוטרל.
ביום שבליכוד, בממשלה ובעיקר - ראש הממשלה בקולו - יבהירו שאנחנו מחוייבים *לחוק* ולא לבג"ץ ולכן כשבג"ץ יפסוק נגד החוק, הפסיקה לא תעניין אותנו - אז יהיה טעם להעביר את החוקים שאתה מציע.
והמערכת מחזיקה אותם בגרון לשון נקיה.
משפט נתניהו הוכיח, גם למי שהתעקש לא לדעת זאת קודם - שהמערכת גם לא בוחלת בשום עבירה על החוק, תוך ידיעה שאף אחד מהם לא יתן את הדין. פשוט מדהים, חוקרים עלו לדוכן העדים והעידו שהם והממונים עליהם עברו על החוק בהליכי החקירה, שוב ושוב, בידעה מוחלטת - נגד אף אחד מהם לא נפתח הליך פלילי או אפילו משמעתי.
אגב, גם מנדנבליט עצמו הוקלט מודה ש"שי ניצן מחזיק אותו בגרון". בעצם כך הוא הפך מיועץ שנטען שהוכנס כדי להגן על נתניהו, לדווקאי, שבזמן שראש הממשלה נמצא בביקור מדיני מהותי בחו"ל, בהול להגיש נגדו כתב אישום שהיום רואים כמה היה רשלני.
אגב, אחת הסיבות שאני יותר ויותר מעריך את נתניהו (לצד ביקורת שעדיין קיימת) - היא שיותר מרמזו לו, שתמורת 'מעשה שרון' של 'מהלך מדיני אמיץ' - יאתרגו אותו היטב. הוא סירב, למרות הרדיפה המשפטית העבריינית נגדו, נגד משפחתו ונגד כל סובביו.
אבל עדיין, הוא לא העז להבהיר שגבול הציות לבג"ץ הוא בפסיקה ע"פ החוק ולא על פי מה שבא להם.
לפי פסיקת בג"ץ יכולה היועמשית המפוטרת להוציא את ראש הממשלה לנבצרות בכל רגע נתון לפני כינון הממשלה הבאה.
אם נתניהו יעשה שרירים היא תראה לו את הדלת החוצה, והשותפים שלו סמוטריץ' ושות' יצייצו בטוויטר כמה דברי הבל כאילו באמת איכפת להם.
נותר לקוות שנתניהו אכן יצליח להרכיב את הממשלה הבאה עם הרכב חברי כנסת ראוי, מה שלא נראה ריאלי לעת עתה.
אם סולומון וסופר הבנטיסטים יהיו בכנסת הבאה, נתניהו יכול להתחיל כבר מעכשו לכתוב את זכרונותיו.
פסיקת בג"ץ בעניין הנבצרות אינה חוקית, בדיוק כמו פסיקת בג"ץ בנושא הרשות השניה, בדיוק כמו הפסיקה שמונעת את פיטורי מיארה. נתניהו שנים עיכב כל נסיון מימין לצמצם את גזילת הסמכויות של החונטה, בתקווה שיניחו לו - לא עזר לו.
הדבר היחיד שיעזור למדינת ישראל ובכלל זה לנתניהו עצמו מול עריצות בג"ץ - זה להפסיק להכיר בסמכויות שהם גזולו. כל עוד שנתניהו מסרב לזה, הוא גם אוכל את הדגים המסריחים, גם לוקה, גם משלם וגם עלול להיות מגורש מהתפקיד.
לא עמדו על רגליהם האחוריות בדרישה לקבל את תיקי המשפטים והתחבורה, במקום תיק האנטנות ומשרד יבוא גויות מסוממות מאוקראינה וגלילותיה.
משרד הקליטה דווקא עבר שדרוג יפה מלדאוג באמת רק לעולים ממדינות דוברות שפות סלאביות לעולים ממקומות אחרים.
@איתן גיל, העובדות הן גם אופציה.
אחרי שנים שהליכוד הפקיר את משרד הקליטה, להבאת מצביעי ליברמן, שרובם המוחלט גויים וחלק לא קטן מהם לוקחים את האזרחות וממשיכים עם דרכון ישראלי הלאה בחו"ל -
אפיר סופר שאתה כל כך הרבה מתגולל עליו, דווקא שינה מדיניות ומשקיע הרבה יותר בהבאת יהודים מארצות השפע.
מעבר לכך, לא יודע מה נתפסת לאנטנות - חוץ ממך, כולם מימין ומשמאל (יהללך זר - ראה את הפרסומים ההסטריים של 'שלום אך שווא'), מודים שבצלאל עשה מהפכה, שההפכה מגמה ביש"ע.
היה מאבק של משרד החוץ שרצה "הסכם בליטרלי", כלומר שאנחנו נכיר ברשיונות הצרפתיים והם יכירו בשלנו. (למעשה זה טוב ליורדים בעיקר).
בסוף החליטו פה סוף סוף פשוט להכיר ברשיון נהיגה צרפתי. וזהו.
השכר פה לא נמוך. אבל אם משפחה לא יכולה לעבוד כמה חודשים זה יכול ממש לערער אותה כלכלית עם עלויות המעבר.
עכשיו מדברים על זה שיכירו להם במקצועות והם יעשו את המבחנים (למשל לרפואה) בחו"ל. כלומר יגיעו לארץ עם תעודה ישראלית חוקית.
הליגה של הציפיות: מה אומרת לנו האובססיה סביב נתניהו?
ישנו מושג סוציולוגי מוכר בשם "גזענות של ציפיות נמוכות" – מצב שבו פוטרים אדם מאחריות פשוט כי לא מאמינים שהוא מסוגלים ליותר. זה תופס אותנו בהרבה תחומים בחיים, וזה מרגיז, אבל יש לזה גם צד שני, חושף במיוחד: דרך רף הציפיות, אנחנו יכולים לדעת בדיוק מי נתפס בעיני הציבור כמשכמו ומעלה, ומי נהנה מהנחות סלב.
הדוגמה המובהקת ביותר לכך התחדדה באירועי ה-7 באוקטובר, והיא מציגה באור אבסורדי במיוחד את הפער ביחס בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לבין שר הביטחון דאז, יואב גלנט.
בבוקר ההוא, שר הביטחון גלנט – שהגנת המדינה היא משרדו היחיד ואחריותו הישירה – היה ער לחלוטין ועסק ברכיבה על אופניים. באופן מדהים, כמעט אף אחד בשיח הציבורי לא שאל אותו את השאלות המתבקשות: כיצד שר ביטחון שנמצא בעירנות מלאה, לפני שהוא עולה על האופניים, לא מרים טלפון פשוט לחמ"ל כדי לוודא שהגזרות שקטות? התירוץ של רכיבת הבוקר התקבל בשתיקה. הציפיות ממנו, כך נראה, היו נמוכות מלכתחילה.
מנגד, ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבאותן שעות מוקדמות בכלל ישן. על כתפיו של נתניהו מונחת אחריות על ניהול המדינה כולה, על עשרות משרדיה, ומשרד הביטחון אינו נמצא תחת סמכותו הישירה. למרות זאת, החיצים כולם הופנו וממשיכים להיות מופנים אליו.
וכאן נחשף האבסורד במלוא עוצומו: הציבור והתקשורת באים בטענות לנתניהו על הזמן שבו הוא ישן, בעוד שהם פוטרים מאחריות את שר הביטחון שהיה ער לחלוטין ורכב על אופניים.
הסטנדרט הכפול הזה אולי מתסכל, אך הוא טומן בחובו הודאה מרומזת של המבקרים: כולם מבינים שנתניהו משחק בליגה אחרת. הציפייה מנתניהו בזמן שינה גבוהה יותר מהציפייה מגלנט בזמן עירנות. האובססיה הזו מוכיחה שגם מתנגדיו הגדולים ביותר רואים רק בו את המנהיג הריבוני והאמיתי של המדינה.
שנאספו בידי האמריקאים, בגינם הם הצטרפו למלחמה נגד אירן.
ולא לנוכל מרעננה, שהחלטת החמאס לתקוף בשמחת תורה התקבלה במשמרת שלו.
וגם לא לרמטכ"ל בדימוס הכושל ביותר אחרי הרצי, שבהוראתו פורק הצבא, והוצא מכלל מבצעיות. או ברקורד הנוסף שלו: הרמטכ"ל הגיבור על אלאור אזריה.
ידי שני המופקרים שהזכרת מגואלות בדם 2000 בנינו ובנותינו ששוכבים מתחת ללוחות שיש.
בפעם הראשונה שהוא העליל שנתניהו לא התכונן, לא היה מידע מספיק רלוונטי בידי הציבור, אז בנט יכל לדמיין ש'תסמכו עלי, אני יודע'.
אחרי שראינו את עומק החדירה המודיעינית של כוחותינו, לכל המערכות באירן, הפיליטית, הצבאית, המדעית, התעשיה, הפיתוח - עומק כזה לא נבנה בשבועיים וגם לא בשלוש שנים. רק מטומטם גמור, ממשיך לקנות את הצ'יזבטים של בנט.
איזה אינטרס יש לו?
המשרד לביטחון לאומי?
הקישור מוביל לאתר הממשלתי הרשמי. לא לאיזה גורם אמצע. אז מה האינטרס אם לא כלכלי?
למשטרה / שב"ס או פרסומות אחרות
מספיק שהוא יפהק הם יצעקו עליו
הגולם שקם על יוצרו: כשהנסיגה הפכה מאמצעי למטרה
בעבר, מובילי הדרך במחנה השמאל הציגו קו רעיוני ברור: נסיגה טריטוריאלית היא מחיר כואב, אמצעי הכרחי כדי להשיג את המטרה העליונה — שלום וביטחון. אלא שעם השנים חלה התדרדרות תפיסתית עמוקה. האמצעי הפך למטרה בפני עצמה. הנסיגות והכניעות כבר לא נבחנו בכלי של תועלת אסטרטגית או שיפור מצבה של מדינת ישראל; עצם הפינוי והנסיגה הפכו לאידיאולוגיה המקודשת. ממש כמו הגולם שקם על יוצרו.
מעת שהנסיגה הפכה למטרה עליונה, כל האמצעים הפכו כשרים, וכל הסתירות הרעיוניות יושרו בדרך:
1. עם הסכמים או בלעדיהם — העיקר לצאת
* שלב א' (אוסלו): כשהיו על הפרק הסכמי אוסלו, הם תמכו בהם בכל כוחם תחת הסיסמה של "שלום תמורת שטחים".
* שלב ב' (ההתנתקות): לאחר שההסכמים הללו קרסו אל תוך מציאות מדממת של טרור ומלחמות, התפיסה לא השתנתה — היא פשוט החליפה תירוץ. במקום להבין שהקונספציה נכשלה, הם טענו: "הסכמים לא עובדים כי המחבלים לא מקיימים אותם, לכן נעשה זאת חד-צדדית". ללא היסוס, הם אימצו בכל לבם את ההתנתקות מעזה ומצפון השומרון.
הפרדוקס: בין אם מדובר בהסכם חתום ובין אם בבריחה חד-צדדית, התירוץ תמיד מתגמש כדי לשרת שורה תחתונה אחת: נסיגה.
2. ימין או שמאל — זהות המבצע אינה משנה
* כשהשמאל הוביל את אוסלו, הם דהרו איתו קדימה.
* כשאריאל שרון — מי שנחשב עד אז לאבי אבות ההתיישבות ואיש ימין מובהק — החליט לבצע את ההתנתקות, "העבר הפוליטי" שלו נמחק ברגע. הם הצטרפו אליו בכל הכוח, כי כשהמטרה היא נסיגה, לא משנה מי אוחז בהגה.
כשנזכרים בסיפור התנ"כי, האישה המרשעת התחילה עם אינטרס ברור: היא רצתה תינוק לעצמה. לא היה אכפת לה מהסבל הכרוך בגזילת הילד מאמו האמיתית, העיקר להשיג את המטרה שלה.
אבל השיא המזעזע מגיע ברגע האמת מול המלך: כשהיא מבינה שהיא לא תקבל את הילד חי, המטרה שלה משתנה לחלוטין. פתאום, עצם הסבל, הפירוק וההרס הופכים למטרה בפני עצמה. בלי שמץ של בושה היא עומדת מול שלמה המלך ומכריזה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה".
זהו בדיוק אותו התהליך. זה מתחיל מרצון "להשיג משהו" (אפילו במחיר כואב), ומסתיים באובססיה עיוורת לעצם הנתק והחורבן. כשמחנה שלם מוכן "לגזור" ולפרק חבלי מולדת — בין אם בהסכם ובין אם בנסיגה חד-צדדית מדממת — המטרה כבר מזמן איננה שלום או ביטחון. המטרה הפכה להיות עצם ה"גזורו".
בשלב הראשון, המרשעת מבינה שהיא לא תקבל את הילד. אבל השיא מגיע בשלב השני: אפילו כשהאם האמיתית מוותרת וזועקת "תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו" – כלומר, התינוק מוגש לה על מגש של כסף – היא מסרבת! היא כל כך התאהבה ברעיון של הסבל והחורבן, שהיא מוותרת על התענוג של גידול ילד חי, ומתעקשת על האכזריות הטהורה: "גזורו! גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה". עצם הגזירה וההרס ניצחו את האינטרס המקורי.
אבל יש בסיפור התנ"כי הזה עוד נקודה מדהימה לסיום: שלמה המלך, בחוכמתו, פוסק למי לתת את הילד, אבל לא מצינו בתנ"ך שהוא מעניש או נוקם באישה המרשעת. הוא הבין שהרשעות המטורפת הזו לא הגיעה מתוך רוע קלסי, אלא מתוך מרמור עמוק ואבל קשה על כך שהבן שלה מת בלילה. הקנאה העבירה אותה על דעתה.
אולי הלקח עבורנו הוא לא לכעוס על מובילי הדרך האלו בשמאל, אלא דווקא לרחם עליהם רחמים רבים. המרמור העמוק על אובדן השלטון, ההגמוניה והדרך, פשוט מעביר אותם על דעתם – עד שהם מוכנים "לגזור" את הכל, העיקר לא להישאר לבד עם הכאב.
הטענה ש'השמאל אף פעם לא פינה יישובים' היא כמו הטענה שהיתוש לא אשם בזיהום של העקיצה. היתוש אכן לא מחדיר את החיידק האלים, אבל הוא זה שמזריק את הרעל שמייצר את הגירוד הבלתי נסבל.
באותו אופן, מחנה השמאל מייצר את התנאים והלחץ – דרך הפגנות, השנאת המתיישבים או חקירות מנהיגים – שדוחפים את המערכת לפעולה. השיא של ה'גירוי' הזה הגיע בהסכמי אוסלו: השמאל הביא את המחבלים מטוניס ונתן להם ממשל ושליטה בשטח. המהלך הזה יצר מציאות ביטחונית קשה ומדממת שהפכה את ההגנה על היישובים למשימה מורכבת ויקרה בהרבה, והפכה את המצב הציבורי ל'מגרד' ומציק מאי פעם.
המשל הזה מגיע לנקודת השיא שלו בהתנתקות: המהלך אמנם הובל פיזית על ידי מנהיג מהימין, אבל מחנה הימין עצמו היה חלוק לחלוטין וחצי ממנו התנגד לו בתוקף. מי שנתן למהלך את הגיבוי המוחלט ואת הרוב הנדרש, כאיש אחד, היה השמאל. בלעדיו, ה'גירוד' והלחץ הביטחוני שנוצר מאוסלו לעולם לא היו הופכים לפצע הפתוח של עקירת היישובים. המנהיג מהימין אולי ביצע את העקירה בפועל, אבל השמאל הוא זה שיצר את התנאים, סיפק את הרוח הגבית והעניק את הכוח הפוליטי שאיפשר לזה לקרות.
משל היתוש ומדרש הגרזן: מי באמת אחראי לעקירת יישובים
מי בכלל הכריח את בגין לנהל משא ומתן עם סדאת? הוא יכל לדחות על הסף את המגעים הסודיים שנהל משה דיין כמו שגולדה דחתה את סדאת וזה כמובן עלה לנו במלחמת יום כיפור.
מי הכריח את שרון לצאת מהרצועה ככה ללא הסכם?
… שאתה לא חולק על העובדה שמהסכם הארור עם מצרים החלו הצרות.
שבת שלום
....השמאל אף פעם לא פינה ישובים
אז אולי סוף סוף תענה לעניין, בשרשור שאתה פתחת, וכשהעלו בו טיעונים עניניים, התאמצת להסית את הדיון (ולהסית נגד המגיבים):
