מותר לדון ולחלוק על גישות ותפיסות עולם של רבנים, ובניגוד לצמ''ע אני גם אאפשר כאן דיון לגופו של רב על תפיסת עולמו הכוללת.

אז זכותכם שלא לכבד רב כזה או אחר, אבל לא יתקבל כאן ביזוי בצורת כינויים או ביטויים משפילים (הן כלפי רבנים והן כלפי משתמשים אחרים) - מי שיבחר לעבור על הכלל הזה ייחסם, ומי שלא מצליח להבחין בהבדל או לא מסוגל שלא לבזות מוטב שלא ייכנס לדיון מלכתחילה.

בברכת דרכיה דרכי נועם ורב שלום בנייך.

החותם בהתייפייפות, בPC ורוח תרבות המערב, אני.

כן, אתם קוראים נכון.

בפניני הלכה ליקוטים נכתב:

א. "יש לבקר נשים שאינן מהדרות במצוות רבות ודווקא בטלית מתעטפות בפרהסיה, כדי לבטא בזה התנגדות למסורת ההלכה".

מקור: ח – נשים פטורות ממצוות ציצית – פניני הלכה (בהערות).

ב. "ויש נשים שאינן מקפידות בהלכות צניעות ובמצוות רבות, ורק בטלית ותפילין רוצות להתהדר,
ויש למחות במגמתן להפוך את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים,
שכן כל עניינן של המצוות להיות מכוונות לשם שמיים, ולא ככלי למען קידום אינטרסים ממינים שונים".

מקור: יג – נשים בתפילין – פניני הלכה

לעומת זאת, ב'רביבים' נכתב שמן הראוי שרב הכותל

"יפנה את הנשים שרוצות לקרוא בתורה בראש חודש ל'עזרת ישראל', וידאג לכל צורכיהן בכבוד".

מקור: הרב אליעזר מלמד: תפילת הרפורמים ב'עזרת ישראל' | ערוץ ７

(כמובן, נכתבו כו"כ דברים נוספים ברוח זו במאמרים רבים וזו דוגמה בלבד).

אחזור על שאלתי:

מה עושים כשיש מחלוקת בין פנה"ל לרביבים?

מי שסובר שאין מחלוקת עליו להסביר מה ההבדל:
האם רב הכותל פטור ממחאה זו אלא אדרבה עליו "לדאוג לכל צרכיהן בכבוד" (במשתמע - לטליתות וכו' כמו ברחבה המרכזית)?
האם יש למחות בהנחת תפילין ולא בקריאה בתורה (שלה דווקא צריך לסייע...)?
האם הנשים שיש למחות בהן הן נשים אחרות ולא נשות הכותל אלא נשות הכותל "מכוונות לשם שמיים" ואינן נמנות על ה"מתנגדות למסורת ההלכה" וה"הופכות את התורה ומצוותיה לזירה למאבקים חברתיים"?

בכל אופן, אני לא נכנס למקרה הספציפי אבל אגיב בכללי. 

בהקדמה למורה נבוכים הרמב''ם מפרט את כל האפשרויות להסבר במקרה של סתירות. לרוב זה או שינוי דעה או שיש חילוק וזו רק סתירה-לכאורה, מה שטוב ברב חי זה שאפשר פשוט לשאול אותו במקום לנסות לפרשן אותו.

עלית על הנקודה: האם מדובר על חילוק או שינוי דעה?

פשוט כי אני לא מכיר וזה לא מספיק מעניין אותי כדי להיכנס לזה לעומק.

מקופיא ורק ממה שציטטת להבנתי החילוק הוא כזה:

"יש לי (כלומר לרב מלמד) ביקורת עליהן, ואעפ''כ יש לתת להן מקום נפרד (שזה אגב לא רק לגיטימציה אלא היבדלות מהן) בכותל"

אבל אני מבין שיש אנשים שקשה להם להבין את זה כי זו תפיסה מורכבת, שאותם אנשים יראו כסתירה/רמייה עצמית. 

כן, אני מבין שאתה לא מצליח לתרץ את הסתירה אז אתה פשוט מעדיף למחוק את מה שהוא כתב תוך רמייה עצמית.

אבל זה קצת קיצוני, אתה לא חושב?

אני חושב שזה צעד שצריך להיות שמור במיוחד לאנשים שמתעקשים לפגוע באחרים.

למשל כאלו שמתחזים שוב ושוב לניקים אחרים כדי להציק להם ולהשפיל אותם, וגם אחרי שמבקשים מהם ומוחקים את הניקים המתחזים הם ממשיכים. 

אע"פ שמאוד מעריך אותו. אני למדתי מרבותי שצריך לפסוק עפ"י ה'מרא דאתרא' שלך ושצריך ללמוד תורה מרב חי ולא מספרים. מסתייג מהמתקפות האחרונות, לא מסכים עם הפסיקה על הרפורמים אבל לא חושב שאסור לרב מלמד לפסוק ככה (ומי אני שאתן לו רשות) . כנ"ל לגבי הספר טהרת המשפחה, מי שהוא המרא דאתרא שלו שיפסוק כמוהו ומי שלא לא. הוא עושה שם דברים קצת לא מקובלים לפי מה שהבנתי שהוא מכריע בנושאים שהיה נהוג עד היום להחמיר , לא בחנתי את הנושא לעומק אבל זה התפקיד של הרב. ומי שהוא לא הרב שלו שיישאל את הרב שלו אם אפשר לסמוך עליו. 

אלא פני לאמת ולשלום ואני בטוח שגם אתה.

אין לי כל טעם ביחץ וגם אינני מתלמידי הרב, אם אתה רוצה אפשר להעביר את הדיון לפרטי.

מובן שאני עפר לרגליהם של הרב מזוז והרב דב ליאור.

הם לא הוזכרו בשמם אצל בעל הפוסט שלו הגבתי, ולכן לא אמרתי זאת. האמת שבכלל לא התכוונתי אליהם. 

תשים לב שהרב דב ליאור כתב על הספר טהרת המשפחה ולא נגד הרב מלמד עצמו. 

המרא דאתרא זה מושג הלכתי. ומצאנו הוכחות שאסור לחלוק על המרא דאתרא במקומו, גם אם שאר החכמים חולקים עליו. אלא אם כן יש לו טעות בדבר משנה(ונראה שפה גם לדעת הסוברים שהוא טעה זו טעות בשיקול הדעת).

ואני חושב שיש מקום לביקורת, כמו שהנצי"ב אומר על הוי מתאבק בעפר רגליהם ,  שאף שאתה נאבק , תזכור שאתה בעפר רגליהם.

ות"ח מרבים שלום בעולם, דווקא מתוך כל המחלוקות לש"ש.

א. כמו שאמרתי, עפר לרגליהם.

ב. אני חושב שזו דווקא הסיבה להתנגדות שלהם, וזו כן ביקורת שיש לי על הרב מלמד. שהוא מפרסם את הספרים שלו שניתן לקנות אותם בחנויות ספרים בתחנה מרכזית ואלו דברים שלדעת רבנים אחרים הם חמורים. ולכן עליו להזהיר את הקורא שאם אינו פוסק כמוהו ואיננו תלמיד שלו, אסור לו לעשות כמו פסיקותיו. 

 הרב ליאור הסיר את ההסכמה מטהרת המשפחה, לא מכל הספרים.

אני חיפשתי ולא מצאתי מקור לזה שהם אומרים שהוא "דרכו אינה לגיטימית. כי הוא עוקר את ההלכה. וכי אסור לשום יהודי לשמוע ל''פסקיו''"  כדבריך, אבל יכול להיות שאני טועה ואשמח למקור. את דבריו של הרב מזוז היה קשה לקרוא.

לא דיברתי על מרא דאתרא של ערוץ 7, נראה לי שלא הבנת נכון את דברי, דיברתי על היישוב שלו.

א. יש עוד גדולי ישראל שלא חושבים כמוהם

ב.  קראתי את דבריהם, אך לא מוצא שם את מה שאתה טוען שאתה מוצא לכן ביקשתי ממך. אם אתה ל

ג. לא משנה, בכל מקרה לא התכוונתי למרא דאתרא של ערוץ 7, על זה באמת היית יכול לומר שזה המצאה .

אני רוצה להבין משהו, מאיפה בא הכעס? אני שואל באמת ממקום שמנסה להבין ולא להתריס ח"ו אבל במחילה, אני מרגיש שהדיון הזה מתנהל כמו מלחמה אצלך ולא כמו לימוד של שני אנשים שמנסים לברר את האמת. אם ניתן לנהל דיון כזה מוטב(למרות שכבר די דשנו בנושא) ואם לא, אעדיף להפסיק.

כשרות? בעקבות ביקורות שהיו אז קראתי שו"תים - ביניהם של הרב ליאור - הוא מקל כמוהו אם לא הרבה יותר בנושאים הללו

עיקר הנושאים שנדונו כאן הם היחס לרפורמים [וקונסרבטיבים] וטהרת המשפחה..

ובעניין כשרות - דברים שהרב ליאור כותב שהיה מוכן להקל לו היו מצטרפים עימו עוד שלושה מגדולי הפוסקים, פנה"ל מתיר לבדו.

שוב , התנגדות לספר ולא לאדם עצמו.

לאיזו נקודה מדבריך התכוונתי להתייחס?

טעיתי , זה לא רק טהרת המשפחה לפי זה אלא עוד ספרים שיצאו לאחרונה.

לא מדבר עליך אך מי שאתה מסייע לו בדיון שכח את הסוף של המכתב "והאמת והשלום אהבו"

והייתי שמח אם היית מאיר גם את עיניו

ועם כל הכבוד, הטעות שלו היא בסגנון. אצלך היא במהות.

אני לא בטוח שהוא מסתדר.

אמנם נקודתית, אבל זה מעורר תקווה שאולי גם תבין שאתה טועה במהות ותודה בכך.

ברור שיש לי עמדה ראשונית אבל אם תשכנע אותי - אני פתוח לשכנועים.

אני רואה שאתה מעריך את ההודאה על האמת וזה אומר שזו תכונה שיש בך.

הלוואי וה' יאיר את עיננו ויראה לנו את הדרך הטובה והישרה בעיניו.

ישנם דברים שאי אפשר לאומרם, אפילו למרא דאתרא- ואין לנו רשות להקל בהם.

נל"ל שהביקורת היא על הפסיקה שלו בכל הספרים האחרונים [ויש מי שיאמר כן גם על הראשונים].

[ואולי נאמר שכאן יש מרא דאתרא שהוא הרבנות הראשית?]

עכ"פ, מסכים עם כל מי שטען שצריך אלטרנטיבה- שרב ציוני דתי יכתוב ספרי הלכה נגישים לקהל הרב.

ברור שהוא עשה את זה על פי התורה שקיבל מרבותיו ולשם שמיים. אז ניתן לומר על דבריו שהם חמורים אבל לא לומר שהוא לא בסדר

ללכת ולהיפגש עם הרפורמים- אין בכך שום תועלת, עניין או צורך. תשאל את רוב רבני הציונות הדתית וכל הרבנים החרדים.

משם רבותיו? נל"ל שאם הרב טוען שרבותיו אמרו כן זה או "פליטת פה" או טעות של הרב [במחילה מכת"ר].

אפשר להביע ביקורת שהביעו גדולי דורנו על פסיקותיו, ואולי אפילו "לעשות לנו רב" אחר.

לא אומר לפסול לחלוטין [בעיקר כי אין לי הסמכות], אבל יכול להיות שכך עדיף.

גם רבותיי אינם מסכימים איתו בעניין הרפורמים(ונראה לי שגם בניין טהרת המשפחה, לא שאלתי) אך לא חושבים שצריך לצאת נגדו בשצף קצף בגלל זה. ויש הבדל בין רב שאתה לומד ממנו איך ללמוד תורה שאתה עושה לך רב לבין רב שאתה פוסק הלכות על פיו.

בהודעות שנמצאות קודם.

מרגיש חובה למחות פה על ביזוי ת"ח.

אם הוא מתיר לדבר כמו שאתה מדבר על הרב מלמד

כי אם הרב ליאור לא מתיר, אז זה אומר שההתנגדות שלו היא לא כל כך גדולה, ואף על פי שיש כאן חוסר הסכמה מסוים בין הרבנים, לא מדובר במשהו שבגללו אתה צריך להכניס ראשך בין ההרים...

בא נאמר שיתר ענייני יהיה שתתחילו לקבל את המושג של סמכות תורנית ולהישמע למה שהוא הורה במפורש, במקום להתלונן שאני לא ממושמע לספקולציות שלכם.

הרב ליאור כתב את דבריו בצורה ברורה, אתם שמים עליו פס ארוך, וקוראים תשובה עניינית ל"תשאל אותו אם ההתבטאות שלך יפה".

יש עוד גבול של ציניות שלא עברתם?

ובמקרה ראיתי את זה אז אגיב.

ראשית, האמירה כאילו אז ההסכמות על כך היו רק על זה שהוא "מלקט יפה" משוללות כל סוד וצריכות הוכחות וראיות ברורות, בעיקר לאור נוסח ההסכמות עצמן (ובמיוחד זו של הרב גורן שהיה נשיא ישיבת הר ברכה)

הרב מאזוז כתב במפורש: "ראיתי רבים וגדולים שהעירו על מספר הלכות בספר" - כלומר הוא לא קרא את הספר, אלא אמרו מה כתוב בו ועל סמך זה הוא הסיר את הסכמתו, בעיני זה הופך את זה לאי הסכמה בין תלמיד (או תלמידי) הרב מאזוז עם הרב מלמד ולא הרב מאזוז נגד הרב מלמד.

בנוסף הרב מאזוז כתב: "מה גם שהמחבר הנכבד מדמה להכשיר את כת הרפורמים ודומיהם (ואולי גם את הקראים), ולתת להם מקום בכותל המערבי" - בדיוק אותו עניין, מה גם שפה במפורש זו לא כוונתו של  הרב מלמד, החלק הנידון אינו חלק מכותל הר הבית, ובאופן כללי זה נושא שיש בו מחלוקת עקרונית ביחס לכלל ישראל בין הציבור הדתי לאומי ובין הציבור החרדי (שהרב מאזוז נמצא בו על התפר).

בעניין ביקורתו של הרב ליאור, בהתחלה זה באמת עשה לי "בום" אלא שהבנתי שייתכן מאוד שזה בדיוק אותו עניין כמו הרב מאזוז (תלמיד בא ואומר לרב ליאור, והרב ליאור מקבל את דבריו מבלי לבדוק) וכפי שהיה בנושאים נוספים עם הרב ליאור בעניין הרב טל (ראה דברי הגאון הרב נבנצאל, שנאמר לי מתלמיד בישיבה שלו שהוא הלך לבדוק לאחר שהעירו לו על הרב טל והרב ליאור לא), בעניין הצבעה בבחירות (לא הסכים שיבואו אליו ממפלגות אחרות להסביר את עמדתם).

אם יש לך דרך לבדוק האם באמת הוא קרא את הספר או לא אשמח שתעשה זאת ותודיע כאן, אני מוכן לתת לך מספר טלפון בפרטי כיוון שככול הנראה לא אהיה זמין כאן בקרוב.

אגב, שים לב שאם אני צודק (ואצל הרב מאזוז אני בוודאות צודק), אז עולה מכאן עניין חמור, שרבנים חשובים וגאונים נותנים ביקורת ומסירים הסכמה (שזה אקט הרבה יותר משמעותי מלתת אחת) ללא קריאה של הספר, אלא בהסתמך על "משמשים" למיניהם. אנחנו רואים מה זה עושה בציבור החרדי, אין לנו צורך בפגע הזה אצלנו, ללא קשר מה עמדתו של כל אחד בנושא כזה או אחר. אם נגיע למצב שאי אפשר לסמוך על פסק של רב כי אולי תיווכו לו את המציאות... אוי לנו.

לפעמים ה"עסקונה" סביב הרב מציגה בפניו עיוות של המציאות, ולכן הוא פוסק מה שפוסק [ע"ע הרב עובדיה ואוסלו]

לא מדבר על המקרה הנדון- שבו ראינו בעינינו שהרב מלמד מודה [ואף אומר ש"זו דרכה של הציונות הדתית"] להיפגש עם הרפורמים.

משתי סיבות:

א'- כנראה שיש הבדל גדול מאד בין הסגנון חשיבה והנחות היסוד שלי לשלך.

ב'- הדברים שלי לא מאה אחוז קשורים לטענה שאתה מעלה פה, כי מה שאתה טוען פה זה רק להצדיק תחזית מסויימת שלך, שהתבררה כנכונה, ואני מגיב בעיקר על הענין הכללי.

בכל זאת החלטתי להגיב כאן, מפני שאני חושב שזה נושא חשוב מאד בפני עצמו, וגם מפני כבודו של הרב מלמד.

וגם אם יש סיכוי גבוה שאותך זה לא ישכנע, אני מקוה שזה ייתן למי שיקרא תמונה עם פרופורציות נכונות יותר מאלה שאתה מציג. ואולי לכל הפחות תכיר בזה שישנם אנשים שחולקים עליך לא בגלל טיפשות בעלמא, לא בגלל עצימת עיניים, ולא בגלל שהם מנוכרים לערכי היהדות. אלא פשוט כי הם חושבים אחרת ממך, וההסתכלות שלך היא רק הסתכלות אפשרית אחת. ואם אנחנו רוצים שתהיה לנו יהדות אחת, ואם גם לך מציק כשאתה שומע את הבדיחה על זה שיהודי צריך שני בתי כנסת- אחד כדי ללכת אליו ואחד כדי לא ללכת אליו או שבמקום שיש שני יהודים יש שלוש דעות, אז כנראה שאנחנו צריכים למצוא דרך טובה יותר לסדר את הבעיות שלנו מאשר להוציא מהמחנה את כל מי שהגיע איכשהו למסקנה שונה מאיתנו במשהו. צריך שיהיו גבולות, אבל מאד לא טוב שהם יהיו צרים מדי.

אני אחלק את דברי לד' חלקים עיקריים: א'- היחס לרפורמים. ב'- פסיקות שאינן מקובלות. ג'- ההסכמות שנלקחו. 

א'- לגבי היחס לרפורמים. אני מבין שאפשר להתווכח על הנהגותיו של הרב אליעזר מלמד בהקשר הזה. גם על דברים רבים שעשו הראי"ה והרצי"ה קוק אפשר להתווכח. עד כמה שאני מבין, הרב מלמד מנסה ללכת בדרכם. בדרכם, ולא בדרכם של אנשים שלא אכפת להם מהדת, ושלא רואים בעיות בעולם הרפורמי. 

כמובן, זה לא ממש מפתיע, שכמו הרב קוק בזמנו- גם לרב מלמד קמים מתנגדים רבים אחרי שהוא עשה כמה צעדים ואמר כמה דברים בכיוון הזה. זה אפילו קצת צפוי.

גם אם אני טועה, אין בנמצא הוכחה ברורה לכך שאני טועה. אז מה כן יש כאן? אפשרות ללמד זכות, או לחילופין ללמד חובה. בהקשר הזה- זה כבר דבר מורכב, כי ההחלטה מתי צריך ללמד זכות ומתי אסור ללמד זכות היא לא פשוטה. כמובן, אתה יכול לטעון- יש לי מספיק ראיות כנגדו כדי ללמד חובה. יבוא מישהו אחר ויטען- יש לי מספיק ראיות לטובתו כדי ללמד זכות.

ולא בכדי הזכרתי בהתחלה שיש כאן דיון שקשור לנקודות מוצא שונות ודרכים שונות.

אז מה עושים במקרה כזה? שאלה מעניינת. אפשר כמובן לריב מכות עד זוב דם, או לחילופין להוכיח האחד את חבירו על גבי הפורומים. זה תמיד ממלא בסיפוק עמוק ותחושת שליחות.

ב'- לגבי הפסיקות בהלכה. קראתי את המאמר על השרצים שהבאת בשרשור ההוא. לא מבין על מה הסער. יפה כתב אותו רב שענה לו בקישור שהביאו לך. ואף שאתה טוען שהוא לא עשה יותר מאשר לצטט את פניני הלכה, זה כנראה כי לא הבנת את הדברים כהלכה. זה לפחות מה שאני מבין. ולהסביר באריכות ידרוש ממני כנראה עמודים שלמים. לגבי פסיקות אחרות- איני מכיר את כל פסיקותיו של הרב מלמד, ואיני בקיא בכל התורה כולה. אבל אני לא כל כך מתרגש מזה שיש פסיקות שלו שרבנים אחרים מתנגדים אליהם, גם אם בחריפות. תופעה מצויה, במיוחד אם הוא גם נפגש עם רפורמים... (תזכיר לי מה הבעיה הגדולה בהיתר מכירה שבגללה יש מקומות שאסור לדון בו אפילו?)

ובכללי, כל עוד הפסיקה היא הגיונית ונשענת על מקורות חזקים, אני לא רואה בעיה בפסיקת הלכה חדשנית, למרות שמדבריך נראה שאתה כן רואה בעיה בדבר כזה. לענ"ד עיקר המחויבות היא לתלמוד, ישנה גם מחויבות לא לגמרי מוגדרת לראשונים, ומחויבות הרבה יותר נמוכה לאחרונים (ובכללם השו"ע לענין הזה, כיון שהמחוייבות לראשונים היא לא לפסיקת ההלכה של פוסק ספציפי כזה או אחר אלא למסגרת הפרשנויות שהם יצרו. עיקר הבעיה היא בלפסוק משהו שלא קיים, לא כשמישהו סומך על הרשב"א, בזמן שהשו"ע ראה לנכון לסמוך דוקא על הריטב"א.)

כמובן שהדברים האחרונים שכתבתי שנויים במחלוקת. אבל אם בגלל מחלוקות בסדר גודל כזה ניטול מאנשים את התואר רב, מצבנו יהיה בכי רע, דם ואש ותימרות עשן.

ולא בכדי הזכרתי בהתחלה שיש כאן דיון שקשור לנקודות מוצא שונות ודרכים שונות.

ג'- לגבי ההסכמות, בכלל לא מופקע בעיני מה שכתב פה "בן מכיר". לצערי הרב.

אני יכול להבין שבעיניך זה אולי נראה דבר נורא ואיום שאני יכול לחשוב ככה. וזה באמת מצער אותי שזה לא נראה לי נורא ואיום להעלות כזו אפשרות על הדעת. אבל ראיתי מעט דברים מפתיעים מאד בחיי, ואני מבין שלפעמים דברים הם מורכבים, והכרעות מתקבלות במצבים אפורים, ומצבים נהיים אפורים בגלל מורכבויות שונות ומשונות.

אז כן, גם הסעיף הזה קשור גם להנחות יסוד וזוויות הסתכלות שונות.

חלילה לי מלזלזל בגלל זה ברב ליאור שליט"א או ברב מאזוז שליט"א. כמו שאמרתי, אם בגלל מחלוקות בסדר גודל כזה ניטול מאנשים את התואר רב, מצבנו יהיה בכי רע.

איך יכול להיות שזה לא גורם לי לזלזל בהם?

כנראה שגם זה קשור להנחות יסוד וזויות הסתכלות שונות...

והדברים ארוכים

א. מה פתאום? איך היחס של הרב קוק לשיטתך היה כזה?! הרי מרן הרב נלחם בהם! [עיין במאמרי הראיה, עמ' 511- מקור שהרב מלמד הביא, וטוען כי הוא "רק בא למנוע התבוללות עקב הסרת המחיצה ולא דחיית הרפורמה". ומאוד קשה לומר כן]. וכן האמירה של הרב מלמד ש"לדוגמה, מצטטים את הרבנים הראשיים, הרב הרצוג זצ"ל והרב ניסים זצ"ל, שדיברו בחומרה רבה נגד היוזמה להקים בית כנסת רפורמי בירושלים. אולם כתבו כך כאשר חשבו שניתן למנוע זאת, כדי שכולם ימשיכו להיות קשורים לבתי הכנסת המקובלים. אבל ברור שלא התכוונו שיצטטו את דבריהם כאמירה כללית על הרפורמים."- במחילה מכת"ר, היחס לרפורמים אצל רוב מוחלט [ואולי אף כל] של גדולי ישראל מאז הרפורמה הוא לשלילה, וזה ש"לא ניתן למנוע" לא אומר שלא ננסה להילחם ו/או שיחסנו אליהם ישתנה (יש מקרים שבהם כן, אבל לא בדברים מסוג זה)

הערה: לא באתי לפגוע ח"ו ברב מלמד, אלא אלו כמה תהיות שעלו לי..

ב. מה זאת אומרת "אינני רואה בעיה בפסיקה חדשנית"? יש סיבה למה לא פסקו כן עד עכשיו, וצריך לחשוב טוב טוב למה.. בכל מקרה, אינני בטוח שפוסקי דורנו יכולים לחלוק על פסקי האחרונים [והמשנ"ב בכללם] בלי סימוכין חזקים מאוד.

ג. לגבי מה שכתב בן מכיר [ומה שכתבתי אני למעלה]- לצערי מסכים שבחלק מהמקרים הדבר נכון, אבל לא באופן גורף. דהיינו: נכון שלעתים התלמידים מראים לרב דבר מעוות, אבל יש לי אמונה בגדולי הדור הזה [גם אם לעתים רחוקות מאוד נתגלה שטעו, ע"ע אוסלו והרב עובדיה]

א'. לא התכוונתי ליחסו של הרב קוק לרפורמים, אלא ליחס שלו לחילונים.

ב'. זה בכלל לא ברור שלא פסקו ככה עד עכשיו. לאורך כל הדורות היו פוסקים שמרנים ופוסקים לא שמרנים. (הגר"א למשל הוא דוג' יחסית קיצונית של פוסק מאד לא שמרן. כמובן שהוא לא היחיד, וכמובן שיבואו המסבירים ויסבירו למה הגר"א הוא יוצא דופן וכו'. אבל יש גם הרבה דוג' אחרות. אם זה ממש מעניין אותך, אתה מוזמן לשאול, אפשר גם בפרטי כי בימים הקרובים לא אהיה כאן ולא יודע מתי אגיב. אבל למשל הרמב"ם הוא דוג' לפוסק לא שמרן גם כן (מה שבאמת הכעיס מאד את הראב"ד בזמנו, שיצא נגדו למלחמה של ממש ולא חסך בשבט לשונו). גם הרב דב ליאור הוא לא הכי שמרן שיש.)

בעיקרון, בתכונות הנפש יש קשר מסוים בין שמרנות לדתיות, ולכן בדורות האחרונים שבהם היתה מלחמה גדולה בחילוניות, נוצרו שני תהליכים- הפחות שמרנים נהיו פחות דתיים, והיותר דתיים נהיו יותר שמרנים (ע"ע 'חדש אסור מן התורה'). זה לא אומר שכך זה צריך להיות מצד האמת.

ג'. לגבי המכתב של הרב מאזוז, הוא מאד מעורפל, כפי שכתב בן מכיר. מה שבהחלט מאפשר להבין שמישהו שכנע אותו להסיר את ההסכמה. ועוד, שלכאורה מה קשור שם ענין הרפורמים? אלא על כרחך שמדובר פה בתחומים האפורים שגורמים להחלטות שאינן בהכרח מבוררות כראוי וכנ"ל. לגבי הרב דב ליאור, איני יודע, ועדין לא אהיה מופתע לגלות שהדברים נעשו בלי בירור מעמיק מספיק, בייחוד כשמדובר ברב "בעייתי" שגם מדבר עם רפורמים.

א. אין שום סיבה להשוות חילונים לרפורמים. חילונים- בגדר "תינוקות שנשבו" [אפילו אם אינם שומרים תורה ומצוות מרצון], שעדיין מודים כי היהדות האמיתית היא תורתנו הקדושה וכל פסיקת ההלכה לדורותיה. רפורמים- בגדר כופרים ומינים המבעטים בתורה וקורעים אותה לגזרים [לא פיזית, הכוונה היא על ההלכה].

ב. בלי קשר לשמרן/ליברל, אם לא פסקו עד עכשיו לעשות זאת מנימוקים ברורים, אין סיבה לעשות זאת כל עוד אין תשובה טובה לשאלה "למה הנימוקים לא רלוונטיים" [כמו שאתה מבין, הנימוקים רלוונטיים גם היום]. בכל מקרה, לפעמים פסיקה מקילה מדי זה מרחק נגיעה מהתהום. זה נכון לטהרת המשפחה וגם ליחסנו לרפורמים, שבשניהם אם עיוותנו [ח"ו]- קשה מאוד לתקן.

ג. אני מסכים איתך, וזו בול הנקודה: המכתבים הנ"ל באו גם שלא להראות תמיכה במעשיו של הרב, אפילו אם הספר כשלעצמו טוב. אני לא משווה, אבל הרעיון מאחורי המעשה קרוב לשריפת ס"ת שכתבוהו מינים- שאע"ג שהספר עצמו כשר, זה על מנת להביע הסתייגות מהכותבים.

א. רבים מהחילונים של אז היו מומרים להכעיס, וממש לא בדיוק ה'תינוקות שנשבו' הקלאסיים. מלבד זאת, יותר משאני בא להשוות בין המעשים של הרב קוק למעשים של הרב מלמד, אני בא להשוות בין הכוונות של הרב קוק לכוונות של הרב מלמד. ואני מבטיח לך שהרבה מאד מהדברים שהרב קוק עשה, היו נראים אז רע מאד. רע מאד מאד. לא לחינם היו רבים וגדולים שיצאו נגדו בחריפות נוראית, ואף החרימו אותו.

היום כבר התרגלנו לאיזשהו שלום עם החילונות ועם הציונות, מסיבות רבות. אז זה ממש לא היה ככה.

מה שאני מבין מזה, שיכול להיות שרב צדיק, מכוונות טהורות, ינסה ליצור שיח וקרבה גם לאנשים שהם פסולים ובעייתיים מאד. 

ב. כמה פסיקות חריגות כאלה אתה מוצא בפסיקות של הרב מלמד? והאם הוא היחיד שפוסק בזה להקל כנגד כל הפוסקים הקיימים?

לגבי הפסיקה הספציפית שהתייחס אליה הרב מאזוז, אז ודאי שהיום המצב שונה מאד מבעבר, ולכן בהחלט יש היגיון לפתוח את הסוגיה הזו שוב (יש היגיון אין פירושו שבהכרח חייבים להסכים עם המהלך. אבל יש בו היגיון). היום יש הרבה יותר גירושין, ובכלל חיי הנישואים הם דבר מורכב בהרבה היום. ויש עוד מה להאריך. אגב, גם היתר מכירה נתמך בטענה שהקושי המעשי הוא גדול מאד ושמדובר בצורך חיוני.

בכל מקרה, אתה יכול לומר שלדעתך להתיר דבר כזה זה נורא ואיום, אבל להגיד שבגלל זה הוא לא רב זה משהו אחר.

אפילו בזמן הגמרא, היה מושג של "בי דינא שריא", ושם זה למי שהתיר כמה גזירות חמורות בנות דורות רבים. אבל לא בגלל זה אומרים שהוא לא רב. יש הבדל בין העברת ביקורת ואי הסכמה לבין החרמה והסרת לגיטימיות.

ג. אני שמח לראות שאנחנו מסכימים על העיקרון שבהחלט יתכן שההתנגדות היא לא מבוססת בהכרח על מחלוקת הלכתית אלא על משהו שמעבר. מה שכן, זה שאני לא מתחבר כלל לגישה המחרימה את הרב מלמד מלכתחילה...

ובימים הקרובים אני לא אהיה כאן, אבל אולי אחר כך אנסה לכתוב קצת באריכות את דעתי על הנושא הזה, שבאמת נראה שהוא בסופו של דבר לב הענין.

א. נכון, זה לא היה "תינוק שנשבה" קלאסי, אבל זה גם לא היה ניסיון ליצור דת יהודית אחרת. הרפורמה כן. אגב, אומרים שחצי אמת יותר גרוע משקר מוחלט- כי שקר מוחלט ידוע שהוא שקר, ואילו חצי אמת מנסה להתחרות עם האמת השלמה. כנ"ל לענייננו. [ובניגוד לרפורמה, אין בחילון סכנה שיאמר "זו הדת היהודית שצריכה להיות ע"פ התורה"].

ב. לגבי הפסיקות עצמן- יש לבדוק כל מקרה לגופו, אך בכל מקרה בו הוא דעת יחיד- צ"ע. ובמיוחד בטהרת המשפחה.

ראשית לגבי ההערה שזו רק הצדקת תחזית: מה שצריך לראות כאן, זה שאני יודע מה שאני מדבר... ולהתחיל להוציא את הראש מהחול. הרי זה ממש מעגל חסר סוף: כשאני מסביר מה הבעיה בו צועקים עלי שאני לא יותר חכם מהרבנים ולמה הם לא אומרים מה אני אומר, וכשהם כן אומרים כמוני -   מתחמקים ב"הם לא התכוונו" "עבדו עליהם" וכו'. כללו של דבר - זה לא שבאמת יש לכם טענה, לא שיש לכם כנות וחתירה ליושר, אלא שנעצתם חץ ואתם צובעים סביבו מה שמסתדר. העיקר לטעון שהרב מלמד קודש קדשים...

מכל הרבנים אתם מתעלמים ומתרצים תירצים. נו, יש תופעה כזו של אנשים שעושים רק מה שהם חושבים ולא מוכנים לקבל שום סמכות, הוא עצמו כזה, וכעת גם אתה מוכיח שאתה כזה, ברכותיי.

וכדרך המחנה שלכם, מי שחולק עליכם ישר הופך בעיניכם לאחד שלא מוכן לשמעו שום דעה אחרת. ככה אתם מצליחים לייצר דה לגיטימציה. אבל מובן לכל אדם ישר שזה שקר ועוול גמורים. אני מוכן לקבל הרבה דעות והמון גדולים, אני לא שולל את הסמכות ההלכתית לא מהרב סולובייצ'יק ולא מהאדמו"ר מסאטמר. אבל המחשבה המטומטמת שם אפשר להכיר בעשר דעות אז חובה גם להכיר במאה, המחשבה האוילית שאם מבינים שלא פוסלים כל מי שחושב אחרת - אז אי אפשר לפסול אף אחד בעולם. היא מחשבה חילונית וכפרנית, שקוראת תיגר על מושגי האמת והמחוייבות ליהדות. מובטחני בך שאם היית בימי צדוק ובייתוס היית אומר את אותו דבר... "וכי את ר' ישמעאל דחינו מפני ר' עקיבא? כך גם לא נדחה את צדוק מפני הפרושים". והיית מוסיף פרפראות כיד המלך כמו שעשית בתגובתך זאת, פרפראות שנועדו להגחיך את מי שזועק חמס על עקירת התורה ומנסה נואשות להסביר שהגבולות רחבים, אבל הם נגמרים היכנשהוא. לא כל דעה היא לגיטימית ולא כל אדם הוא בר סמכא.

לגבי שאר הנקודות:

א. אם אני מבין נכון, אתה אומר - כמו שהרב זצ"ל יכל לפעול למרות ויכוחים עם אחרים, גם הרב מלמד יכול. כמו שלרב היו מתנגדים, גם לרב מלמד יש מתנגדים... למותר לציין שההשוואה מגוחכת, הרב זה הרב והרב מלמד זה הרב מלמד. כל אחד מבין שיש גבולות סמכות. לא כל אדם ואדם יכול לעשות מה שבא לו ולצפצף על כל ענקי הדורות כי "גם הרב קוק". (אפילו ההבנה הפשוטה - שמבקריו של הרב היו לכל היותר ברמה שלו, אך בודאי לא גדולים ממנו. ההיפך הגמור מהנידון דנן, כניכר לכל בר דעת)

מעבר לכך, יש קצת יותר מידי שיגעון גדלות בלטעון שהרב מלמד הוא היחיד שמבין את הרב זצ"ל, ולא אף אחד אחר מכל תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הרב והרצי"ה. כולל לא ענקים מובהקים כהרב חרל"פ, הרב ישראלי, ר' אברום וכו'. וכולל גדולי דורינו אנו - הרב דרוקמן, הרב ליאור, הרב אריאל וכו'.

בנוסף, אין חכמה יתירה בלטעון שהוא הולך בדרכם כי הוא מתייחס לרפורמים כמו יחסם לחילונים, בעוד שהם עצמם חילקו חילוק מובהק בין חילונים לרפורמים. משמע - הוא חושב שגם הם טועים. ורק הוא מבין. לך סבבה עם זה, כי אתה בדיוק כמוהו, כמו שכבר ציינתי בפתיחת הדברים. בסדר, נח לכם לפרוק את עולם של כל גדולי ישראל - רק תודו על האמת.

ועל כל זאת, מרן הרב זצ"ל מעולם לא עקר הלכות מובהקות ולא קרא תיגר על ראשונים ואחרונים ללא ביסוס. ככה שהטיעון מלכתחילה לא רלוונטי.

ב. אני לא הולך להתווכח "מי לא הבין". דיינו בכך שהרב מלמד החליט להתיר דברים שכל הפוסקים אסרו, ונגד העובדות המדעיות כפי שהוכיח הרב קמינצקי במאמרו. 

אם אתה מודה שאינך מבין בפסיקותיו, אז אל תביע דעה. עובדה היא, וכך כתבו הרב ליאור והרב מאזוז, שהוא מתיר דברים אסורים. לא מרגש אותך? זכותך. אבל טענה זה לא. יש אנשים  גם חילול שבת לא מרגש אות, ועדיין לא הסקנו מזה שמותר לחלל שבתם. הבעיה היא אצלם ואצלך.

אתה כותב "כל עוד הפסיקה היא הגיונית ונשענת על מקורות חזקים", אבל זה בדיוק הבעיה. ה"פסיקה" שלו אינה הגיונית, ואינה נשענת על מקורות.  הנושא הוא לא "חדשנית" אלא "אנטי'ת". הוא לא מחדש דברים חדשים, אלא עוקר דברים ישנים. הוא פשוט לא שם קצוץ על אף אדם ששמו אינו אליעזר מלמד.

אני אחזור שוב: הרב מלמד באופן סיסטמתי מתיר דברים נגד ראשונים ואחרונים מפורשים, נגד פוסקי דורינו ופוסקי הדורות הקודמים, מסברת עצמו וללא ביסוס ראוי לשמו. הלכך - מי שמעוניין לשמור את ההלכה - לא יוכל לסמוך עליו. משוואה פשוטה. הרב ליאור והרב מאזוז הבינו את זה, אתה ודומיך עוד לא.

ג. כמו שכתבתי לאורך תגובתי. כשרבנים לא אמרו כלום - טענתם "הנה יש הסכמות". כשחוזרים מההסכמות - אתם אומרים "עבדו עליהם". כללא דמילתא: אתם פורקים מעליכם עול כלשהוא של שמיעה לסמכות. עושים מה שרוצים ומתחמקים מלהכיר בעובדות. שום רב לא יצליח להזיז אותך מעמדתך ושום טענה לא תגרום לך להודות עלה אמת. לבריאות.

אגב, אם אתה טוען שאתה כן מחפש אמת - אתה מוזמן להתקשר לרב ליאור. אני עשיתי את זה ביום ראשון ושמעתי ממנו מילה במילה את דבריו. לא עבדו ולא נעליים. יש לך פקפוק? תתקשר ותשאל. אל תתחמק בתירוצים.

היא שאתה חושב שאתה מבין את הלך המחשבה והנחות היסוד שלי. כשלאמיתו של דבר אתה לא יודע עלי כמעט כלום.

(וגם בתגובות קודמות שקיבלתי ממך, כמו למשל זו על קורח, היית בטוח משום מה שאתה מבין מה עומד מאחורי הדברים שלי. למרות שכאמור- אתה לא מכיר אותי, ולא יודע עלי כמעט כלום. ואילו היית יודע- אני מפקפק מאד שהיית כותב לי דברים שכתבת.)

אם תשים לב, אתה לא מנסה רק לענות על הדברים שאמרתי, אלא עושה הרבה יותר מזה- בכל שלב של התגובה אתה מסביר לא רק שאני טועה ושהטיעונים שלי לא רלוונטיים, אלא אתה מסביר שבעצם יש לי בעיה שורשית ומהותית המסמאת את עיני ומפריעה לי לראות את האמת הבהירה.

אני אכן לא יודע עליך כלום. אני יודע רק מה שכתבת במפורש. קח אחריות על דבריך במקום להאשים אותי.

ונכון מאוד, אני באמת חושב שיש בעיה שורשית למי שמביע דעה בנושא שהוא מודה שהוא לא למד, ועוד מתיימר בשם הבעת הדעה הלא מקצועית הזו גם להוציא שם רע על הרב ליאור והרב מאזוז. 

ולדעתי אני כותב תשובה חכמה, ואני כותב אותה מתוך הזדהות עם הדברים, ולא מתוך ניסיון להתחמק או להצטדק, והתגובה שאני מקבל היא- אתה סתם מתרץ תירוצים, בורח מהתמודדות, לא מוכן להקשיב, ו"שום רב לא יצליח להזיז אותך מעמדתך ושום טענה לא תגרום לך להודות על האמת", אז אין לי מוטיבציה להמשיך את הדיון?

כאילו מה, אז אני אנסה להסביר את עצמי, ואז שוב תגיד לי שבעצם לא אמרתי כלום?

אם היית אומר לי- אני מבין שאתה חושב ש-א', ב', ג', אבל אני חושב שאתה טועה כי ככה וככה, אז אתה נותן מקום לדיון. אבל אם ברגע שאתה שומע דעה שלא מסתדרת לך אז אתה שולל את הלגיטימציה שלי- אז אתה נותן את התחושה שגם אם אני אמשיך להגיד דברים חכמים (שהרי אני חושב שגם הדברים שאמרתי לעיל הם חכמים, לא אמרתי אותם כי חשבתי שהם טפשיים), אז אתה תסביר שאני תומך עיוור של הרב מלמד-

"זה לא שבאמת יש לכם טענה, לא שיש לכם כנות וחתירה ליושר, אלא שנעצתם חץ ואתם צובעים סביבו מה שמסתדר. העיקר לטעון שהרב מלמד קודש קדשים...

מכל הרבנים אתם מתעלמים ומתרצים תירצים. נו, יש תופעה כזו של אנשים שעושים רק מה שהם חושבים ולא מוכנים לקבל שום סמכות, הוא עצמו כזה, וכעת גם אתה מוכיח שאתה כזה, ברכותיי."

לא מוצא טעם להמשיך בדיון באופן כזה.

ואני מוחה על כך שאתה חושד אותי בחשדות שווא, בגלל שמשום מה הטענות שלי לא נראות לך לגיטימיות.

אבל זה לא שזו היתה התשובה, אלא שהסברתי מדוע דבריך אינם נכונים, ועל גבי זאת הוספתי את ההבהרות האלו.

מה שכן, תתחיל לעמוד מאחורי דבריך, אם כשרבנים אומרים מה שאומרים אתה אומר שהם לא מבינים מה שהם מדברים, אל תתקרבן כשאני אומר שאתה עושה מה שאתה רוצה ורבנים לא מצליחים להזיז אותך מעמדתך.

והיות שהבהרתי היטב מנין בדבריך אני שואב את דברי, ומדוע זה מה שמוכיחים דבריך, ממילא אין זה ש"משום מה" אלא שנימקתי כראוי מדוע זה העולה מדבריך. ממילא אין זה חשד שוא, אל שבנוסף להנ"ל אתה גם מסרב לעמוד מאחורי דבריך ומשמעותם. אז לא ידיד, אי אפשר לתפוס את החבל משתי קצותיו.

לגופו של ענין שוב אחדד: א. אינני פוסל "כל מי שלא חושב כמוני". אני מאוד רחוק מזה. ישנם אנשים בודדים שאותם אני "פוסל" מפני שהוראותיהם אינן כהלכה לפי כל קנה מידה אורתודוכסי מקובל. מי שמסרב לקבל זאת - הינו כמי שמסרב לקבל אמירה שאין לסמוך על רופא שפועל בניגוד למדע.

ב. בנידון דנן - הרב מלמד הוכיח את עצמו בגברא ובקמיעא, שהוא פוסק מסברת עצמו, חולק על ראשונים ואחרונים, הן כשהם בודדים והן בקונצנזוס. מסרב לקבל מרות בשום ענין, לא של הפוסקים הקדמונים, לא של פוסקי הדור הקודם ובהם רבותיו המובהקים, ולא של פוסקי וזקני דורינו. יתירה מכך - הוא אף מדבר בלגלוג ובז למי שסבור אחרת ממנו (אם כבר האשימו אותי בזה.. קישטוהו תחילה. הוא לא היסס מלכתוב מילים חריפות מאוד על גאוני הדור הזקנים ממנו בכמה עשרות שנים. ואפילו החזון איש טעם מנחת זרועו). עם זאת - אינני נכנס למהותו של אדם ולדון בעוה"ב שלו. זה לא מעניין אותי ולא רלוונטי, הדבר היחיד שחשוב הוא לאפרושי מאיסורא - צריכים לדעת שהוראותיו במקרים רבים מנוגדות להלכה, ולפיכך בלי כל קשר ל"לפסול" או "להחרים" - פשוט שומר נפשו אינו יכול לסמוך עליו. כמו רופא שפועל בניגוד למדע, כמו כלכלן שפועל בהיפוך מהמתמטיקה, וכמו יועץ נישואין שנאף.

ג. כל האמור באות ב' - אינו מסברתי האישית אלא מתוך דברי תלמידי חכמים מובהקים - בראשם הרב ליאור והרב מאזוז שכתבו דבריהם ברורות (והרב ליאור אף חזר וחידד באזני את הדברים באופן אישי). והרחבה ניתן לראות במאמריהם של הרב יגאל קמינצקי, הרב מתניה אריאל, הרב שמואל אריאל, הרב יואל קטן (וספוילר: עם הזמן יהיו לך עוד מקורות לקרוא. בעוד שהתמיכה בו התייבשה לחלוטין..). גם אלו שטוענים שאולי אחרים חושבים אחרת - שומה עליהם לנמק מדוע אי הכי אף אחד לא נחלץ להגן עליו, לא לעמוד על דמו. וכי כולם נהיו אגוצנטריים כ"כ?  כמה יצאו להגנתו לפני שנה? איפה כולם עכשיו? התשובה ברורה כמובן מאליה.

אה, שכחתי, היה מי שהגנו עליו - מרנן ורבנן ראשי גולת אריאל - הגר"א סתיו והגר"ע רביבי. מרפסין איגרי!

אמור לי מי חבריך...

מפסקיו מפי כו"כ תלמידי חכמים - מהם מהשורה הראשונה - אולי גם אני הייתי מאמין לקשקוש שהכל בגלל הרפורמים.

אלו שטויות והבלים של אנשים שלא ידעו בכלל שיש התנגדות ל"פסקיו" ולא ראו בהם שום בעייתיות עד שהתחילו להתפרסם דברים נגדו.

ההתנגדות היתה הרבה קודם (-שנה וחצי(!) לפני שנפגש איתם כבר שמעתי עליה בעצמי. מסתבר שהיתה קיימת לפני כן)

ואפילו ההחלטה לפרסם אותה התקבלה בעקבות טהרת המשפחה ולא בגלל הרפורמים אז די עם הקונספירציות.

תלמידי הרב אריאל מקימים אלטרנטיבה ל'פניני הלכה' - סרוגים

האם רבניה בודקים כל אחד מהם וסומכים עליו?

האם כל ספר שיש בישיבה נועד לפסוק הלכה מתוכו?

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.

כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף. 

שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר

אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.

באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.

אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.

אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות.

אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.

של אל תהיי צדיק מדיי

שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם