ה' שפתיי תפתח
הי יקרה,
מנסה להגיב מתוך 'אחוות אימהות' גדולה... 
כמוני כמוך, וגם אצלנו הילדים הגדולים יכולים לאתגר אותנו ממש-ממש. ב''ה.
עניין החוצפה - לי עוזר לזכור שכבר בגמרא כתוב שלקראת סוף כל הדורות, רגע לפני הגאולה, 'פני הדור (יהיו) כפני כלב'. כלומר שהחוצפה תהיה בכל מקום בעולם בערך. אני ממש רואה איך הדור שלי היה חצוף יותר מהדור של ההורים שלי. ואני רואה את הדור של הילדים שלי, וזה עם פי כמה יותר חוצפה ממה שראיתי כשגדלתי... וזה לא רק ילדים כלפי הוריהם וכלפי מוריהם. זה מצוי המון בתרבות שלנו. בתקשורת. מול אנשים מלומדים. מול רבנים. בכל מקום שבו הזול והרדוד מתחרה ביקר ובאיכותי בלי למצמץ אפילו. ואיפה לא.
אז ברובד הפשוט, אני מתנחמת בזה שזאת תופעה שהיא לא רק אצלי בבית. ושזה למעשה אחד ממבשרי הגאולה. שזה כמובן אחד הדברים הכי מעודדים בעולם.
וברובד העוד קצת יותר עמוק (ואני חושבת שזה רעיון ששמעתי מהרבנית ימימה מזרחי פעם), אני חושבת שהחוצפה הזאת היא הצד השני של מטבע יקר ערך ממש. דור שיודע להתעקש ולעמוד על שלו ממש. דור שלא עוד נשלט יותר על-ידי אחרים - אלא לומד להיות השליט של עצמו. זה עדיין בוסרי מאד וזה לפעמים הולך לכיוונים לא רצויים (כמו כל החוצפה הזאת). אבל בע''ה עוד נזכה לעדן את זה ולהגיע למקום מאוזן ובריא, שיאפשר לנו למלא את תפקידינו של אור לגויים בעולם. מקום שבו עם ישראל ידע בגאון להגיד 'אנחנו עם סגולה, ואנחנו כאן כדי לקרוא בשם השם בעולם הזה' בלי להתבלבל יותר. קשה לי להעביר את הרעיון בצורה ממש רהוטה, אבל אולי משהו מכל זה הגיע אלייך בכל זאת על-ידי מה שתמצתי.
עניין ההתעלמות - האם בדקת אם הוא מתעלם באמת ובמכוון? או שאולי הוא פשוט קצת מעופף? נגיד אחד הילדים שלי יכול לתת לנו רושם שהוא *בוחר* לא לשמוע אותנו. אבל האמת היא שהוא פשוט כל-כך נשאב בדברים שלו שהוא סוג של באמת לא שומע את מה שאנחנו מבקשים ממנו.
* אפשר לעשות כל פעם וידוא שמיעה והבנה - ''מיכאל, תסתכל אלי עכשיו בעיניים. שמעת את מה שביקשתי ממך? מה אמרתי לך?''
* אפשר לקיים איתו שיחה ייעודית על הנושא הזה ולשקף לו ברוגע איך זה מרגיש כשמנסים לתקשר עם מישהו והוא מתעלם מאיתנו. אפשר לשאול אותו איך הוא היה מרגיש אם היה מדובר במקרה הפוך. האם הוא לא היה מרגיש 'שקוף' ולא חשוב בעינייך? האם זה לא היה פוגע בו?
תפילות - אפשר לפתוח כל יום בתפילה אישית עליו. לקרוא מדי הדלקת נרות את 'תפילת השל''ה' (עצה שקיבלתי ממשהי). ממש לבקש, לבקש, ולבשק עוד מריבונו של עולם עליו. מנחת ההורים זיוה מאיר אומרת שבכל מקום שאנחנו תקועים מול הילדים שלנו, זה הזמן להוציא את הקלף של ''השותף השלישי''. מתוך ''שלושה שותפים לאדם - אביו, אמו והקב''ה''. ריבונו של עולם הוא השותף שלנו כאן. וזה לא סתם שותף. זה שותף כל יכול. ב''ה גם לנו יש לא מעט קשיים בבית, אבל באמת שזכיתי לראות עין בעין בהמון הזדמנויות איך פנייה להקב''ה חוללה ניסים באותה הסיטואציה שנתקענו לתוכה.
לשים לב לכל הטוב שבו - אפשר לייעד מחברת ולכתוב כל יום שלושה דברים טובים על הילד. אפשר להקפיד כל לילה לפני השינה לשבח אותו על כך וכך דברים טובים שהוא עשה היום או שהוא עושה באופן כללי. נשמע שהוא במעין לופ שלילי כזה. סיכוי טוב שהוא כבר מתחיל לראות את עצמו כילד שעושה בעיות. המטרה שלנו היא להפוך את הגלגל ולהזכיר (לעצמינו קודם ולאחר מכן גם) לו שהוא ילד טוב. שגם אם הוא טעה פה ושם ולא התנהג כראוי, במהות שלו (החלק האלוקי שבו) וגם בפועל באיך שהוא מתנהג, אתם כן מצליחים לראות המון טוב. טל בן שחר כותב שכש''מסתכלים על היש, היש גדל''. אנחנו רוצים להסתכל על הטוב שבו ולהעצים אותו. בהכי הרבה כוחות שרק נצליח לגייס. ''כי הם חיינו''. הגידול של הילדים האלה, חיינו הם ממש (לפחות חלק עצום מהם). ולכן אין לנו ברירה אחרת חוץ מלהמשיך לחנך באמון גדול בטוב שלהם, כנגד כל הכוחות שמושכים אותנו לכיוון העצבים והייאוש.
לנסות להשתחרר מהמבוכה - ולזכור שבסופו של דבר, הילד שלי הוא לא אני. אז הוא המון מוריד את הכיפה. זה ממש לא נעים. ''לא ככה אמור להיות''. ילד יהודי שומר מצוות אמור להיות עם כיפה על הראש. אבל בסך הכל, אין לנו שליטה מוחלטת עליו. כמו שאני לא יכולה למנוע מילד בן 3 להימרח על הרחוב ולצעוק בבכי לעיני כל בגלל שלא הרשיתי לו X. בסופו של דבר אנחנו מוגבלים במה שאנחנו יכולים לגרום לילדים שלנו לעשות או לעשות. לפעמים אפשר לעודד בכיוון של מצבע עם פרס. לפעמים אפשר לעודד עם סיפורי השראה והרבה דיבור על החשיבות של. לפעמים אפשר לתזכר. אבל לפעמים, הבחירה שלנו תהיה לשחרר אותו סביב נושא ספציפי. כי בתור ההורים שלו, אנחנו נרגיש בחושים שלנו שכל דרך אחרת כרגע לא תעזור ואולי חלילה רק תזיק. ואנחנו לא רוצים להזיק. להיפך, אנחנו רוצים שהגישה ממנו אלינו תישאר פתוחה. כי אנחנו יודעים שבריצה למרחקים, זה מה שיהיה באמת חשוב.
אז אנחנו מבפנים נדע למה אנחנו לא מתעקשים יותר על הכיפה. אבל נשאר הנושא של 'מה אחרים יחשבו עלינו'. וזה יכול להיות ממש מביך, להיות זוג הורים דתיים/חרדיים ולהסתובב ליד ילד שכל הזמן שם את הכיפה בכיס. או לארח חברים והילדים שלנו קורא על הספה בלי כיפה. זה אתגר אמיתי - לזכור שהילדים שלנו לא באמת יכולים לשמש כחלון ראווה שלנו, שמראה כלפי חוץ כמה החינוך שלנו טוב וכמה, בתור משפחה, אנחנו במקום של הצלחה. אנחנו נדרשים לחנך לנערים ולנערות שלנו על פי דרכם. להתבונן בצורה הכי אמיתית שאפשר ולהחליט מה האסטרטגיה הטובה ביותר כדי שיעלו הסיכויים ש*לטווח הארוך* הם כן יגדלו להיות אנשים נאמנים לתורת ישראל ולעם ישראל. ולפעמים האסטרטגיה תהיה לשחרר נקודה מסוימת, על אף שהיא עלולה להסב לנו לא מעט מבוכה. מתוך המקום הכי עניו שיש בתוכנו ושאומר ''ריבונו של עולם. כמה לא נעים זה בשבילנו. אבל התלבטנו, חשבנו ובדקנו והגענו למסקנה שבנקודת הזמן הזה, הדבר הנכון הוא שאנחנו נישא את המחיר למען שמך הגדול. כדי שבעזרתך הוא בסופו של דבר *יבחר* לדבוק בכיפה שלו ובך''.
לשחרר ובמקביל לבחור להאמין - אין לנו דרך לדעת מה יהיה עם הילדים כשהם יגדלו. והאמת הכואבת היא שאין לנו שום תעודת ביטחון שהם לא יסורו מהדרך שאנחנו מייחלים להם חלילה. אף אחד עוד לא המציא את הנוסחה המושלמת לחינוך ילדים שעובד בוודאות. אז הכל יכול לקרות, וחלק בתוכנו צריך להיות ערוך גם לאפשרות כזאת. יש בזה משהו שמשחרר את הכיווץ הזה, שאני מאמינה שאת מדברת עליו כשאת כותבת שאת מרגישה פיזית לא טוב בגלל זה. הילד שלי הוא לא אני ואין לי שליטה מוחלטת על העתיד שלו. אז מוטב שאני אשחרר את הפחדים שממלאים אותו ושאני אסמוך על הקב''ה שלא משנה מה יהיה המסלול שלו, זה יהיה בהשגחה פרטית ומדויקת, ושהכל יהיה לטובתו. אני עושה את ההשתדלות המקסימלית שלי. אני ובעלי. ומעבר לזה, זה כבר בידיים של הקב''ה.
ומאידך, אני רוצה להאמין שהילדים שלי יתגברו על הצדדים המורכבים שלהם כרגע ואני מטפחת את האמונה הזאת. שימי לב שכאן אני משתדלת לא להיות בניסיון לשלוט בעתיד. אלא רק להאמין. לטפח חזון חיובי. שבו הילדים שלי גדלים להיות אנשים טובים. יהודים טובים. מחוברים בכל חלק וחלק שלהם לזהות שלהם, למורשת שלנו, לתורה ולמצוות, לארץ ישראל ולעם ישראל. שהם עושים דברים גדולים בחיים שלהם. שהם מנפים את כל הכוחות שה' נתן להם (וכל-כך איתגרו אותנו בילדותם) לדברים חשובים וטובים מאד. שהם בעלי חסד ובעלי משפחות שמחות, בריאות ויפות. המון פעמים, אני מנסה לצאת מהווה הכאוטי שבו אני נמצאת, ולוקחת את עצמי בדימיון לכל הטוב שהם עוד יהפכו להיות. יש לזה כוח מרגיע וממקדם. ואני מאמינה שאיכשהו זה עובר גם אליהם, ברמת התדר. שהם מרגישים איכשהו שאני סומכת עליהם שהם יצליחו לנווט אל תוך הגלים הלפעמים סוערים של העולם הזה ויהיו מסוגלים בע''ה לבנות לעצמם חיים ראויים וטובים עד מאד.
הנחיית הורים - עוד לא ניסינו אבל זה כיוון שמעניין אותי לאחרונה. ראיתי שהזכירו את זה גם בשרשור הזה. מאמינה שיכול להעניק עוד כלים, עוד נרמול (כמה נצרך!) ועוד זוויות ראייה.
טיפולים - כל הכבוד ממש על כל מה שהענקתם לו. זה ממש לא פשוט וזה דורש המון מאמץ ומשאבים. האם הייתם מרוצים מהטיפולים? האם יש עניין לחפש משהו נוסף / שונה / משלים?
להתמלא בעצמך - כך שגם אם הוא ימשיך לאתגר אתכם, זה לכל הפחות יפגוש בך כשאת ''על מיכל מלא'' (או לפחות כמה שיותר קרוב לזה). ממש להתאמץ לדאוג לעצמך. כדי שתהיי עם כוחות ושתוכלי להמשיך לחנך לא מתוך תשישות אלא מתוך מקום כמה שיותר רגוע, שמח ומלא.
כמובן שההתנהגות של הילדים שלנו יש בכוחה להתיש אותנו. המטרה שלנו היא שמהצד השני נוכל לאזן את התשישות הזאת על-ידי דברים שמסבים לנו שמחה, כוחות ואנרגיות בונות. יציאות זוגיות. תחביבים. ספורט. זמן אישי עם עצמך וכו'. ככה אנחנו שומרות על עצמינו, וגם על הזוגיות שלנו, על שאר הילדים שלנו -- ואני מאמינה שבסופו של דבר זה ישפיע לטובה גם בהקשר של אותו הילד. בע''ה.
המון ברכה והצלחה!!!
לכם ולכולנו למעשה...
ושנזכה לרוות נחת אינסופית מכל ילדינו וצאצאינו. אמן!
