בעיני אתה אומר את זה כי יש לנו (כלומר לדור שלנו) נטייה כזו לביקורת עצמית.

"בנים עובדים קשה יותר על שמירת תורה ומצוות"? מניין הקביעה הזו?

מעולם לא הבנתי את הקביעה שנשים נמצאות אוטומטית במקום גבוה יותר (ואם יש לך מקור לעניין אשמח לשמוע).

ולגבי התחום הספציפי שהדגשת בתגובה הזו-

א. גם לבנות יש התמודדויות בתחום המיני. (אולי יותר בתחום של הלהיראות ופחות בלראות)

ב. עצם הימצאות ההתמודדות לא מעידה על רמת צדיקות, אלא כמה אתה נתון בידי היצר בהתמודדות הזו. 

ג. זה לא התחום היחיד שקובע רמת צדיקות. יש עוד כל כך הרבה פרמטרים, ולא הוגן ולא נכון בעיני לתלות את זה רק בזה.

(ומחילה מהפותחת על הניצלו"ש הקל)

אולי פה הפתח שזה גורם לאנשים לא להרגיש נעים..

זה נשמע כביכול שיש פה צד שהוא פחות משמעותי.

להיות בת צדיקה?

אתה לא חושב שיש בנות שיש להן קושי עם צניעות? שיש להן קושי עם שמירת ההלכה? שיש להן קושי להרגיש מחוברות? שקשה להן להתפלל? שקשה להן לשמור על עצמן מכל התרבות שיש מסביב? שקשה להן לא לשקוע בחומריות ולשכוח מהרוח? שקשה להן לתקן את המידות? 

למה אי אפשר לקבל שגם לבנות קשה? כשבפועל רואים המון בחורות דתיות שיש להן קושי?

גם אפשר להבין מהדברים שלך שאין סיבה לבת לא להיות צדיקה, כי זה לא מסובך כל כך. ולכאורה כל הבנות שיש להן קושי והתמודדות הן לא בסדר. אבל זה שלגברים יש התמודדות, זה מובן וצריך להכיל את זה. ברור לי שלא לזה התכוונת, אבל זה מה שיוצא מהדברים.

@מדרשיסטית20

החיים הם לא סיפורי צדיקים. מחפשים סגנון דתי מסוים ומידות טובות, זהו.

לגיטימי להיפרד על פערים דתיים. גם אני נפרדתי בגלל זה מספר פעמים. 

אם הוא באמת אמר לה את זה ככה, שהיא לא מספיק שמורה או צדיקה, זה ממש חסר טאקט. אבל מהלשון שלה "כי כנראה אני לא מספיק..." רואים שהיא מרגישה שבגלל זה הוא חתך, והיא מגדירה את זה כלא מספיק צדיקה או שמורה, אך הוא לא אמר לה את זה ככה.  

לכן אני לא מבין מה הבחור עשה לא בסדר. הוא החליט שיש ביניהם פערים דתיים, וזה לא מתאים לו. לגיטימי לגמרי. הוא לא טען שהיא לא מספיק צדיקה או שמורה. היא הגדירה את זה ככה, כי ככה היא מרגישה, ולכן היא פורקת כאן. היא מרגישה בעצמה שהיא לא מספיק צדיקה (כפי שהיא פורקת), בגלל זה היא מפרשת שהפרידה ממנה זה בגלל הדבר הזה שכואב לה. 

באמת לזה התכוונתי, אגב @נוגע, לא נוגע  ו@advfb ו@shaulreznik  באמת הייתי באמצע לכתוב שהתחושה שלי לא הייתה שאני פחות צדיקה ביחס אליו, אלא שביחס לאישה שהוא מחפש... לא היה התנשאות או תחרות או משהו.

תחושה שלי נטו, הוא אחלה בחור, לא מאשימה אותו. כנראה מבחינתו יש פער, מבחינתי באסה כי שואפת למשהו שכנראה אני בפער גדול ממנו והקשר הזה היה שיקוף לכך.


זה נטו תחושה שלי מהחוויה שלי, לא ממה שאותו האיש שידר.


ותודה למי שחיזק אותי.

מאחל לך שתרגישי טוב ותהיי שלימה עם עצמך ועם המדרגה שבה הקב"ה שם אותך.

על פי מה רמת הצדיקות נמדדת? על פי השאיפות? על פי המעשים? על פי שניהם?

השיקוף הזה שם אותך במקום שיכול לעורר חשיבה מחדש.

חשיבה שבעז"ה תביא להעצמה.

אני רואה טעם בזהירות הזאת.

צריך לדעת מתי היא שייכת ומתי היא לא.

וכמובן שאין מצווה לפגוע לא בשם כך ולא בשם מישהו אחר.

אנשים שאכפת להם חוו על בשרם את הגאווה הדתית הלא חיובית שקיימת.

הם טועים ומקשרים את זה סוציאטיבית לכל מה שדומה.

זאת חולשה. אני מבין מאוד מאיפה היא באה.

ממש ממש לא רואה צורך לזלזל בחולשה הזאת גם אם היא מביאה לידי טעות.

אני לא חושב שזאת טעות מחוסר רצינות אלא להיפך, מיתר רצינות.

טעיתי פה, ואני טועה הרבה פעמים, ולפעמים אני חוזר על טעויות שלי בלי משים בגלל הטעיות אסוציאטיביות. מודה.

מה בנאדם רשאי לעשות כשפוגעים בציפור נפשו...?

זה נראה לי הכיוון.

אתה חושב שהתשובה היא פשוטה?

גם אם אחרי חשיבה אפשר להגיע לתשובה מסויימת, אני חושב שריגשית זה מעבר פחות פשוט.

האם אפשר להתעלם מפגיעה בכבוד התורה?

האם מותר לפגוע בעקבות כך?

פגיעה בעקבות פגיעה בכבוד התורה היא מוסיפה כבוד לתורה? לא תמיד.

ואני מסכים איתך שפשרנות בקיום מצוות וביראת שמיים זה דבר רע שלא צריך להתעלם ממנו

דווקא בגלל זה כבוד הבריות הוא חלק מזה. 

מה היחס בין החלק הזה לשאר החלקים?

זה בדיוק המורכבות.

מה זה "הכלה"?

מה זה שיפוטיות?

את מה יש להכיל ואת מה לא?

לא שופט את השיפוטיות, כן פונה אליה.

כי עולם ערכי זה דבר שהוא אישי פר בנאדם.

לא חושב שאדם יכול להכנס לעולם הערכי של חברו ללא רשות

ולכן גם אם למישהו יש עולם ערכי פגום, זה ממש לא ענייני להכנס לזה בצורה שלא תהיה נעימה.

אני חושב שאפשר להיות בעל עולם ערכי חזק ויציב ולא מתפשר כהוא זה ולא צריך להכנס לעולמם הערכי של הסביבה ללא רצונה.

אני בין מי שטעה בשרושר הזה ואני מודה בכך

ולא נעים לי לקרוא את מה שכתבת בגלל הסגנון ולא בגלל התוכן.

ולכן היה חשוב לי להדגיש שמותר לטעות, ולא כל מי שטעה הוא עשה את זה מתוך צביעות או מתוך רצון לפגוע בך או כל מה שכתוב. היה חשוב לי להדגיש כי זה יכול להשתמע מכך.

חוץ מזה - לא נעים באמת סגנון הכתיבה המתקיפה.

אני לא שופט אותך לרגע בכלל בכלל ואני לאמ טיח בך אשמות ולא נכנס לכוונות שלך.

באלי לומר - אתה יכול להביע ביקורת בצורה יותר נעימה.

האם אתה חייב? לא.

האם אני שופט אותך בגלל שזה אני חושב שזה לא נעים? ממש ממש ממש לא.

ואם אתה לא מסכים איתי לגבי הסגנון זה לגיטימי

לשנינו מותר להביע את הדעה כלפי העניין.

שלך על התוכן?

מבחינתי שתיהם לגיטימיות

בגלל שאתה קישרת את זה לדיונים על העבר..

ופה היית בסדר גמור מבחינת ההתנסחות אבל הקישור לעבר הוא לא נכון בעיני.

היה פה (בעבר) דברים חמורים שלא צריך להעלים אותם, גם אם עכשיו אתה צודק לגמרי.

אתה לא קורבן רק של גישה צבועה ומתחסדת. ממש לא.

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

ואם חוששים שהצד השני לא יודה על האמת (שב"כ....?)

אז אולי כן להיפגש ובמהלך הפגישות ניתן להבין לבד.

וגם, אולי הבחור מאוד רוצה קשר, אז הוא אומר כך.

לפי ענ"ד.

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

המטרה באמת היא למצוא את האישיות שמאחורי המעשה, 

ולכן להגיד לילד "כל הכבוד שהתאמצת", זה לראות אותו, לראות את המאמץ שהוא עשה.

לכן לצורך העניין, פחות משנה מה המקרה בדיוק, השאלה אם מאירים חלק טוב ומהותי באישיות או שאנחנו מתמקדים בעניין חיצוני במחמאה.

הוא כמובן לא קשור לכאן

באמת פחות התכוונתי לעניין שהוא לא אישי, אבל זה נשמע גם טוב מאוד

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?