איך הראש שלי מסתובב.
תמיד המחשבות שלי רצות בפול קילומטר,כאילו הן מחוברות לאוזניות שצורחות,"רוצו,רוצו,רוצו מהר וחזק לפני שיתפסו אתכן"
אבל האמת,אני רוצה לארוב רגע למחשבות,באיזו צומת דרכים מסוכנת ולהתנפל עלייהן בחיבוק מוחץ עד שיפסיקו את המרתון ויסתכלו לי רגע בעיניים ויאפסו את הנשימות
שא
שא
מחשבות
שא...
תירגעו.
תנש
מו
.
אבל אז הן יורקות עלי את עצמן והראש שלי מתחיל להיכנע שוב ללחצים.
'למה אלוקים ברא אותך ככה עם מליוני חלקים לא פתורים?
אין לך כבר יכולת לחבר פאזלים.
את מהאלה שמחברים וישר מדביקים את זה לקיר בדבק שלוש שניות שמרגישות נצח ומהר,רק שלא יפול,שלא יישבר,שלא יגרום לך שוב להתפרק יחד עם הפאזל ולאסוף את עצמך,חתיכות חתיכות,
שוב ושוב ושוב.
על מי את עובדת...
ונכון את רוצה לירות את ביעבוע הלב שלך בצרורות,שיפגע במישהו, שירגיש?
רוצה מישהו שירגיש אותך וילטף ויחבק ויחבר את עצמך מחדש---'
אני תופסת את הראש חזק,מנסה לעצור אותו ומעשנת את האוויר הקר, מסתפקת בזה.
גמרתי עם הסיגריות מזמן,הן כבר לא מזהות בי את האמון הזה של אז.
הפה שלי דורש לגימת בירה.
נשארתי רק עם עצמי ועם שמלות וחלומות אה,וצעקות קטנות שלא נשמעות כבר,שעייפו מלעוף,שמתות להיקבר ולהצמיח שורשים וליצור בריאות חדשות,מתוקנות שמגיעות עד לב השמיים.
איך כל חיים,נולדים בכאב.
היום חשבתי על מנשה ואפריים,שנולדו כתוצאה מאונס.
רציתי שהדמעות על אסנת-אימם,יצאו ממחסני הכאב והבאסה אבל הן יצאו לי מהמוח השלם,החושב בריא,המתוקן.
היא יכלה ליפול,אסנת.
יכלה להחליט שהיא גונזת את כל חלומותייה בתוך קופסת קרטון מעוצבת קשורה בסרט אדום שמזהיר,'הי סכנה,לא לגעת פה' ולהשליך אותה עמוק למצולות היאור ולטבוע יחד עם העבר,ההווה והעתיד שלה ולנתק שושלת.
אבל היא בחרה לקחת את הכאב הזה וללדת מימנו זוג חיים גדולים, ראשי אומה.
היא בחרה להסתכל לכאב בעיניים,באמת להתחבר איתו ואז להעיף אותו ברגע אחד לאלף העזאזל של מצרים.
~
אני כבר בסדר,הולכת אסופת שיער ואסופת נפש בתלם הזה של כולם עם נעליים ולא דורכת על קוצים ובדרך כלל לא טובעת ולפעמים אפילו קצת מגלה ניצני פריחה בימים שבהם השמש ממש מגלה סימני חיים והארות ומכריחה אותי להעתיק מימנה ולזהור.
לימודים,עבודה,רשימות מכולת שמבזבזות לי את כל המשכורת החודשית.
אז
מה.
בין כל השחור לבן הזה של החיים,בתוך הסדר המקובע הזה,אני חייבת לזכור שאני שחר,אני שחר.
אני מאירה,אני מולידה אור מתוך חושך ומבדילה מימנו את כל מה שלא צריך ומקדשת את מה שכן.
שום דבר לא מובן מאליו.
אני שחר
שגורמת לחיים עצמם לחיות ולא רק לסמן שהיית פה,עם כרטיס עובד ותיק חום של אנשים ששורדים ובסוף התקופה מקבלים משכורת רעב וסימון של וי מתון.
אני שחר,
שמעלה חיים מתוך החושך,שמכניסה בדלתה את השמש,
שחר,
זאת שמזמינה את הציפורים לשרוק ולזמר בשעות האלו,המיוחדות,כשכל העולם עדיין טהור מהלילה.
אני אותה דמות,כמו כולם,שבוראים חיים גדולים מתוך עומק הכאב.
תמיד המחשבות שלי רצות בפול קילומטר,כאילו הן מחוברות לאוזניות שצורחות,"רוצו,רוצו,רוצו מהר וחזק לפני שיתפסו אתכן"
אבל האמת,אני רוצה לארוב רגע למחשבות,באיזו צומת דרכים מסוכנת ולהתנפל עלייהן בחיבוק מוחץ עד שיפסיקו את המרתון ויסתכלו לי רגע בעיניים ויאפסו את הנשימות
שא
שא
מחשבות
שא...
תירגעו.
תנש
מו
.
אבל אז הן יורקות עלי את עצמן והראש שלי מתחיל להיכנע שוב ללחצים.
'למה אלוקים ברא אותך ככה עם מליוני חלקים לא פתורים?
אין לך כבר יכולת לחבר פאזלים.
את מהאלה שמחברים וישר מדביקים את זה לקיר בדבק שלוש שניות שמרגישות נצח ומהר,רק שלא יפול,שלא יישבר,שלא יגרום לך שוב להתפרק יחד עם הפאזל ולאסוף את עצמך,חתיכות חתיכות,
שוב ושוב ושוב.
על מי את עובדת...
ונכון את רוצה לירות את ביעבוע הלב שלך בצרורות,שיפגע במישהו, שירגיש?
רוצה מישהו שירגיש אותך וילטף ויחבק ויחבר את עצמך מחדש---'
אני תופסת את הראש חזק,מנסה לעצור אותו ומעשנת את האוויר הקר, מסתפקת בזה.
גמרתי עם הסיגריות מזמן,הן כבר לא מזהות בי את האמון הזה של אז.
הפה שלי דורש לגימת בירה.
נשארתי רק עם עצמי ועם שמלות וחלומות אה,וצעקות קטנות שלא נשמעות כבר,שעייפו מלעוף,שמתות להיקבר ולהצמיח שורשים וליצור בריאות חדשות,מתוקנות שמגיעות עד לב השמיים.
איך כל חיים,נולדים בכאב.
היום חשבתי על מנשה ואפריים,שנולדו כתוצאה מאונס.
רציתי שהדמעות על אסנת-אימם,יצאו ממחסני הכאב והבאסה אבל הן יצאו לי מהמוח השלם,החושב בריא,המתוקן.
היא יכלה ליפול,אסנת.
יכלה להחליט שהיא גונזת את כל חלומותייה בתוך קופסת קרטון מעוצבת קשורה בסרט אדום שמזהיר,'הי סכנה,לא לגעת פה' ולהשליך אותה עמוק למצולות היאור ולטבוע יחד עם העבר,ההווה והעתיד שלה ולנתק שושלת.
אבל היא בחרה לקחת את הכאב הזה וללדת מימנו זוג חיים גדולים, ראשי אומה.
היא בחרה להסתכל לכאב בעיניים,באמת להתחבר איתו ואז להעיף אותו ברגע אחד לאלף העזאזל של מצרים.
~
אני כבר בסדר,הולכת אסופת שיער ואסופת נפש בתלם הזה של כולם עם נעליים ולא דורכת על קוצים ובדרך כלל לא טובעת ולפעמים אפילו קצת מגלה ניצני פריחה בימים שבהם השמש ממש מגלה סימני חיים והארות ומכריחה אותי להעתיק מימנה ולזהור.
לימודים,עבודה,רשימות מכולת שמבזבזות לי את כל המשכורת החודשית.
אז
מה.
בין כל השחור לבן הזה של החיים,בתוך הסדר המקובע הזה,אני חייבת לזכור שאני שחר,אני שחר.
אני מאירה,אני מולידה אור מתוך חושך ומבדילה מימנו את כל מה שלא צריך ומקדשת את מה שכן.
שום דבר לא מובן מאליו.
אני שחר
שגורמת לחיים עצמם לחיות ולא רק לסמן שהיית פה,עם כרטיס עובד ותיק חום של אנשים ששורדים ובסוף התקופה מקבלים משכורת רעב וסימון של וי מתון.
אני שחר,
שמעלה חיים מתוך החושך,שמכניסה בדלתה את השמש,
שחר,
זאת שמזמינה את הציפורים לשרוק ולזמר בשעות האלו,המיוחדות,כשכל העולם עדיין טהור מהלילה.
אני אותה דמות,כמו כולם,שבוראים חיים גדולים מתוך עומק הכאב.
