הכינור נדם מאוד. השולחן אוחז בו כבר תקופה.
והנער - הוא הביט בו בשקט, ראשו על ידו, ורגליו הקטנות מתנדנדות מהכסא, מהקצה. הוא לא היה עייף בכלל, אך ידיו כבר לא הספיקו. בתחילה כשלמד לנגן, הכינור הפיק בקשותיו; קטעים קטנים, קטעים נאים, גם סתם קטעים. אט אט צבר ניסיון וליבו נדלק, והרתיחה הניעה את ידיו. מושך ודוחף, מעלה ומוריד, ותווי כינורו מטפטפים לעולם.
ויום אחד נולד בו מעיין - נבקע בשטף גדול. ניגוניו, מנגינותיו ויתר צליליו, שצפו בתוך עולמו. בתחילה עוד ניסה לנגן, לנאום את קול הנגינה. אבל ידיו לא הספיקו; צליל רדף צליל ומנגינה דחקה בחברתה, ומעיין ליבו דהר בשטף גדול.
והכינור נדם מאוד. הוא לא היה עייף בכלל, אך ידיו כבר לא הספיקו.
אז הוא הביט בו בשקט, מחשבותיו פורטות בו בעוז, וכך עולה לה מנגינה, נטולת סוף ושכוחת התחלה. הנה התעלתה נגינתו, השתחררה מכבלי החומר. עתה, לא עוד מוגבלת בין ידיו.
ולפעמים הוא תוהה, אם אמנם אכן זה כך, האם השתחררה לה המנגינה או שמא אבדה בעולמה? אם חומר אין, האם ישנו צליל עדיין? האם תוויו הפכו חופשיים או שמא נכלאו בעולם שאין בו סוף? ובנתיים, ראשו על ידו, ורגליו הקטנות מתנדנדות מהכסא, מהקצה.
טוב, אז אני לא יודע לנגן בכלל, וזה גם לא שיר פריקה. האמת זה בהשראת משימה שהתבקשתי לעשות אתמול. סתם חשבתי לשתף, כי בדר"כ אני יותר בתחום השירים ולא בפרוזה וסיפורים.
והנער - הוא הביט בו בשקט, ראשו על ידו, ורגליו הקטנות מתנדנדות מהכסא, מהקצה. הוא לא היה עייף בכלל, אך ידיו כבר לא הספיקו. בתחילה כשלמד לנגן, הכינור הפיק בקשותיו; קטעים קטנים, קטעים נאים, גם סתם קטעים. אט אט צבר ניסיון וליבו נדלק, והרתיחה הניעה את ידיו. מושך ודוחף, מעלה ומוריד, ותווי כינורו מטפטפים לעולם.
ויום אחד נולד בו מעיין - נבקע בשטף גדול. ניגוניו, מנגינותיו ויתר צליליו, שצפו בתוך עולמו. בתחילה עוד ניסה לנגן, לנאום את קול הנגינה. אבל ידיו לא הספיקו; צליל רדף צליל ומנגינה דחקה בחברתה, ומעיין ליבו דהר בשטף גדול.
והכינור נדם מאוד. הוא לא היה עייף בכלל, אך ידיו כבר לא הספיקו.
אז הוא הביט בו בשקט, מחשבותיו פורטות בו בעוז, וכך עולה לה מנגינה, נטולת סוף ושכוחת התחלה. הנה התעלתה נגינתו, השתחררה מכבלי החומר. עתה, לא עוד מוגבלת בין ידיו.
ולפעמים הוא תוהה, אם אמנם אכן זה כך, האם השתחררה לה המנגינה או שמא אבדה בעולמה? אם חומר אין, האם ישנו צליל עדיין? האם תוויו הפכו חופשיים או שמא נכלאו בעולם שאין בו סוף? ובנתיים, ראשו על ידו, ורגליו הקטנות מתנדנדות מהכסא, מהקצה.
טוב, אז אני לא יודע לנגן בכלל, וזה גם לא שיר פריקה. האמת זה בהשראת משימה שהתבקשתי לעשות אתמול. סתם חשבתי לשתף, כי בדר"כ אני יותר בתחום השירים ולא בפרוזה וסיפורים.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
