מצד אחד חברים פחות דתיים אבל דוחפים להצלחה
מצד שני חברים יראי שמים אבל עם תמיד נותנים אוירה של כניעה למצב
אני אסביר מאיפה זה הגיע,
לאחרונה חידשתי קשר עם חברים מהעבר - כשעוד לא הייתי דתי והם עדיין לא שומרים מצוות,
והם עושים ערבי על האש וכו'
וכשאני יושב איתם (וזה על חשבון לשבת עם החברים הקבועים) אני רואה שכל אחד פתח עסק, כולם נשואים. כל אחד יש לו ידע בתחום מסויים ומדבר על זה
בקיצור, השיחה איתם מלאה בידע, ברעיונות איך להצליח, הם רואים שאני רווק ישר שואלים אם לסדר משהו
בקיצור, לשבת איתם זה מעורר להצליח - בלי קשר לשמירת מצוות או לא.
ופתאום נופל לי האסימון שהחברים שלי כרגע הקבועים הם אמנם חברים טובים ויראי שמים...
אבל לא מעשיים כמעט בכלום, כל השיחות מגיעות לכך שהעולם אשם בכישלונות שלנו, הבחורות אשמות שלא מתחתנים, ואי אפשר להצליח וכו' וכו'
אתם מבינים.. אוירה של אי אפשר להצליח ואין במה. כמה שאני אוהב אותם, ולא חושב עכשיו לנתק קשר ח"ו אבל מרגיש שאיתם הכל עומד במקום.
מרגיש דילמה שאני לא יודע מה לעשות..
והקטע שזה קצת אחד על חשבון השני...מה הייתם עושים?
ומרגיש גם לא נעים כאילו אני מתנשא שבוגד בחברים הטובים.
