השאלות חודרות - התירוצים... אשמח לשמוע את הארותכם.
שאלה עצומה מקשים האחרונים בפרשתנו. כאשר רחל מבקשת מאחותה לאה את הדודאים שאסף ראובן בנה, טוענת כלפיה לאה: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי?!" ולכאורה – איזו חוצפה! והלא גילו לנו חז"ל, שלולי צניעות שהייתה בה ברחל, שגילתה לאחותה את הסימנים שמסר לה יעקב כדי שלא יוכל לבן לרמותו להכניס לו את לאה תחת רחל, לא הייתה לאה נישאת ליעקב! א"כ מה פשר ה"חוצפה" של לאה לטעון כלפי אחותה שהיא גוזלת ממנה את "אישהּ"?
ורחל? רחל מבליגה, מסכימה לתנאים של לאה ומוכרת את "משכבו של צדיק" לאחותה. תימה!
יישוב המעשה על הלב יתברר על ידי תירוץ שאלה אחרת בפרשה.
כדי ליישב את המעשה על הלב עלינו לישנה עוד נקודה תמוהה בפרשה. כאשר רחל רואה שמנעה ה' מלדת היא מבקשת מיעקב שיבוא על שפחתה, בלהה, והיא "תבנה" ממנה. דרישה בעלת לשון שוה ראינו בדברי שרה לאברהם ש"שידכה" לו אמתה, הגר. שם מסביר המלבי"ם שקנאת הירך בין אישה לצרתה מעוררת את הכח המוליד לפעול. אם כן, בפשטות זו גם כוונת רחל בבקשתה מיעקב לכנוס (לישא) את בלהה שפחתה. ונשאלת השאלה – למה נזקקת רחל לשפחתה? והלא יש לה כבר צרה! לאה אחותה!
אלא יישוב הדברים כך הוא: אחר שרחל ויתרה כל כך ללאה וגמלה איתה חסד כל כך גדול – היא לא יכולה לשנוא את אחותה. כך הוא סדרו של עולם, אחר שגומלים חסד רב אם אדם מסוים נקשרים אליו וכבר כמעט שאי-אפשר לשנאתו באופן עמוק (וכמו יחסי אב ובן), לכן רחל לא מתקנאת מירך לאה וכאשר לאה מדבר אליה בחוצפה (לכאורה) – אין הדבר מעורר אצלה כלום.
אולם עדיין ישנה שאלה – מאין באה חוצפה כל כך גדולה לאחת מאימותינו הקדושות, לאה אמנו? פשר הדברים כך הוא: לאה, כמו פנינה צרתה של חנה (נשות אלקנה), מנסה לצער את רחל כדי שתתחזק בתפילה לה' שיושיעה ויתן לה בן. הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת שמעשיה של פנינה אכן עבדו אולם היא נענשה מחמת הצער שגרמה לחנה – מה שאין כן בלאה, שלא ראינו שנענשה שכן רחל כלל לא נפגעה ונצטערה מדבריה של לאה מכח האהבה של גמילות חסדים שנבנתה ביניהן.
