נתחיל בכך שחמותי אישה באמת טובה!
היא באמת צדיקה גם... מאוד נותנת מרחב אישי, ולא נדחפת לנו בחיים בכלל, שזה ממש לא מובן מאליו.
באמת בתחילת הנישואים שלנו, היא מאוד מאוד אהבה אותי, העריכה אותי, היא נהנתה להשוויץ בי שאני מוכשרת ויפה (?!), וממש החזיקה ממני... וגם היא ממש עפה על בעלי , התפארה בו מאוד כמה הוא טוב בזה ובזה, וכשהוא היה ילד הוא היה עושה ככה וככה וכמה הוא יפה (אותם סיפורים בול, 8 שנים אני שומעת... כל שבת שאנחנו שם...חחח שתהיה בריאה)..
בקיצור, היה ממש נעים אצלה, לאט לאט הגיעו הילדים והיא גם התלהבה מהם מאוד ואהבה אותם. במקביל היא עברה תקופה קשה בחיים, בעיות בריאותיות קשות שהשפיעו על הנפש שלה מאוד, השתדלנו מאוד לסייע לה, בעיקר בעלי, אני באמת לא יכולה לשפוט אותה, אבל עדיין קשה לי מאוד! אני כמובן כל השנים הייתי כלה טובה , תמיד פרגנתי לה במילים, במתנות, עוזרת לה בבית, בהריונות פחות, אבל השתדלתי..
בקיצור, ככל שעוברות השנים אני מרגישה שהיא לא מעריכה אותי, לא מקשיבה לשום! אבל לשום!! מילה שלי!!! אני לא יכולה לתאר כמה זה מתסכל ופוגע.. אני מתחילה להגיד איזה משהו על העבודה שלי/על משהו שקרה לי/על קניות/עיצוב/ בישולים/ ווטאבר, היא קוטעת אותי ומתחילה לדבר ולדבר בלי סוף. אני כל הזמן מקשיבה ומקשיבה, והילדים רוצים יחס במקביל ותמיד אני שמה אותה לפניהם כדי לכבד אותה שאני מקשיבה לה, אבל כשאני משחילה איזה משפט , היא לא קשובה בעליל!!! ואני כל פעם אומרת לעצמי, איזה הבלה אני, למה התחלתי לספר?! הרי אני יודעת שהיא לא קשובה בשום צורה, אז למה לתת לעצמי את ההשפלה הזאת שאני אויר? וכל פעם בטעות אני מתחילה להגיד משהו ומתחרטת. הקטע שהכי כואב שאני מספרת לה על חכמות של הילדים, זה הנכדים שלך!! תקשיבי, זה בשבילך, תהני מהחכמות שלהם, מהמתיקות שלהם, והיא כזה- 'אה, יפה.. הבן של זאת וזאת עושה ככה וככה , והבת של זאתי מצחיקה כזאת אומרת ככה....וההוא ככה ואני הייתי עושה ככה ו.. ו...'
מה? הילדים שלי לא מעניינים? זה מעליב!! ובכלל כשהיא רואה אותי אני בכלל לא מרגישה שהיא שמחה ככ לפגוש אותי, בחיי, לא עשיתי לה כלום! בחיים לא אמרתי לה מילה לא במקום , תמיד כשיש ןיכוחים משפחתיים (ויש הרבה), אני ת-מיד לצידה! זו תחושה ממש קשה כי אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי, אני מתאמצת הרבה מעבר לכוחותיי כשהייתי בהריון כדי לעזור, כדי להרגיש טיפה יותר מוערכת, אבל זה לא עוזר, ואני גם מותשת, וגם לא מקבלת יחס נעים וגם כועסת על עצמי שאני 'מתחנפת' ולא אמיתית עם היכולות שלי.
הקטע שהיא כל הזמן מתלהבת על איזה כלה אחת, ועל חתן אחד (אני לא מקנאה בהם חלילה, באמת שמחה בשבילהם) ואמרתי לעצמי, תתחילי להשלים עם זה, זכותה להתחבר למישהו יותר ממך, אבל כשזה הגיע לילדים זה ממש שבר אותי. הם ממש רוצים יחס ממנה, היא אוהבת אותם מאוד , אבל כבר לא ממש מתלהבת כשהם באים והכי מעצבן שהיא לא מקשיבה להם בכלל! לא משקיעה בהם ביחס (היא כן נותנת להם ממתקים ודברים כאלה, אבל יכולה להיות שבת שלמה שאנחנו שם לבד! והיא לא ישבה איתם רגע אחד נורמאלי. או שהיא עסוקה בארגונים, או בלישון, או בלקרוא תהילים, או עם חברנ שלה, או שהיא פשוט מדברת איתי או עם בעלי בלי סוף(וכאמור, אין לי יכולת להגיד משהו, רק מקשיבה לה) יש לך רגע לשמוע מה הם אומרים? והם מנסים להגיד דברים וכל מה שהיא עסוקה בו זה להגיד להם- לא נוגעים בזה, לא לטפס, לא לקפוץ, לא ללכלך, לא, לא , לא... ואני כל השבת במתח שלא יעשו דברים שלא מוצאים חן בעיניה, אני מרגישה שאני חונקת אותם, הבית שלה מוזיאון, זכותה שזה יהיה הבית שלה, אבל אני יוצאת בסוף שבת מותשת וכעוסה ופגועה , כל השבת כעסתי על הילדים שלא שלא שלא... מסכנים. פעם אחרונה שהיינו שם, היא ממש כעסה על הבן שלי שזרק לא בתוך הפח ואני מממש נבהלתי ונפגעתי בשבילו.
הקטע, שכבר מזמן אמרתי לבעלי שהיא כבר לא מתה עליי, וכבר לא כזה שמחה כשאנחנו באים, והוא לא הסכים איתי , ופתאום הוא התעורר וגילה שזה נכון. היינו בבר מצווה והיא כל הזמן הייתה עם נכדים מסויימים ועם שלנו בקושי. באמת שהילדים שלנו ילדים טובים , חכמים, נקיים... ולא כי אני אמא שלהם, זה פוגע. דיברנו על זה קצת, אבל יש לי צורך להתבחבש בזה מאוד מאוד כדי לשחרר שנה שאני שותקת, כי בעלי לא הסכים איתי והרגשתי שאין לי עם מי לדבר, והוא אמר שאני סתם מחפשת להיפגע.. אני לא מדברת עליה בחיים האמיתיים כדי לא לפגוע בכבודה ובכבודו של בעלי, שזו אמא שלו. אבל רציתי פשוט לפרוק ןלהתבחבש בזה. אז נפלתי עליכן 🤭
ושוב אני אומרת שהיא באמת אישה מאוד טובה ואכפתית, בעלי אמר לע שהוא ידבר איתה על זה ואמרתי לו שלא יעז! היא תתחיל להתנצל אלף פעמים ולהסביר את עצמה שנתיים ואני אמות מבושה...
היא באמת צדיקה גם... מאוד נותנת מרחב אישי, ולא נדחפת לנו בחיים בכלל, שזה ממש לא מובן מאליו.
באמת בתחילת הנישואים שלנו, היא מאוד מאוד אהבה אותי, העריכה אותי, היא נהנתה להשוויץ בי שאני מוכשרת ויפה (?!), וממש החזיקה ממני... וגם היא ממש עפה על בעלי , התפארה בו מאוד כמה הוא טוב בזה ובזה, וכשהוא היה ילד הוא היה עושה ככה וככה וכמה הוא יפה (אותם סיפורים בול, 8 שנים אני שומעת... כל שבת שאנחנו שם...חחח שתהיה בריאה)..
בקיצור, היה ממש נעים אצלה, לאט לאט הגיעו הילדים והיא גם התלהבה מהם מאוד ואהבה אותם. במקביל היא עברה תקופה קשה בחיים, בעיות בריאותיות קשות שהשפיעו על הנפש שלה מאוד, השתדלנו מאוד לסייע לה, בעיקר בעלי, אני באמת לא יכולה לשפוט אותה, אבל עדיין קשה לי מאוד! אני כמובן כל השנים הייתי כלה טובה , תמיד פרגנתי לה במילים, במתנות, עוזרת לה בבית, בהריונות פחות, אבל השתדלתי..
בקיצור, ככל שעוברות השנים אני מרגישה שהיא לא מעריכה אותי, לא מקשיבה לשום! אבל לשום!! מילה שלי!!! אני לא יכולה לתאר כמה זה מתסכל ופוגע.. אני מתחילה להגיד איזה משהו על העבודה שלי/על משהו שקרה לי/על קניות/עיצוב/ בישולים/ ווטאבר, היא קוטעת אותי ומתחילה לדבר ולדבר בלי סוף. אני כל הזמן מקשיבה ומקשיבה, והילדים רוצים יחס במקביל ותמיד אני שמה אותה לפניהם כדי לכבד אותה שאני מקשיבה לה, אבל כשאני משחילה איזה משפט , היא לא קשובה בעליל!!! ואני כל פעם אומרת לעצמי, איזה הבלה אני, למה התחלתי לספר?! הרי אני יודעת שהיא לא קשובה בשום צורה, אז למה לתת לעצמי את ההשפלה הזאת שאני אויר? וכל פעם בטעות אני מתחילה להגיד משהו ומתחרטת. הקטע שהכי כואב שאני מספרת לה על חכמות של הילדים, זה הנכדים שלך!! תקשיבי, זה בשבילך, תהני מהחכמות שלהם, מהמתיקות שלהם, והיא כזה- 'אה, יפה.. הבן של זאת וזאת עושה ככה וככה , והבת של זאתי מצחיקה כזאת אומרת ככה....וההוא ככה ואני הייתי עושה ככה ו.. ו...'
מה? הילדים שלי לא מעניינים? זה מעליב!! ובכלל כשהיא רואה אותי אני בכלל לא מרגישה שהיא שמחה ככ לפגוש אותי, בחיי, לא עשיתי לה כלום! בחיים לא אמרתי לה מילה לא במקום , תמיד כשיש ןיכוחים משפחתיים (ויש הרבה), אני ת-מיד לצידה! זו תחושה ממש קשה כי אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה להוכיח את עצמי, אני מתאמצת הרבה מעבר לכוחותיי כשהייתי בהריון כדי לעזור, כדי להרגיש טיפה יותר מוערכת, אבל זה לא עוזר, ואני גם מותשת, וגם לא מקבלת יחס נעים וגם כועסת על עצמי שאני 'מתחנפת' ולא אמיתית עם היכולות שלי.
הקטע שהיא כל הזמן מתלהבת על איזה כלה אחת, ועל חתן אחד (אני לא מקנאה בהם חלילה, באמת שמחה בשבילהם) ואמרתי לעצמי, תתחילי להשלים עם זה, זכותה להתחבר למישהו יותר ממך, אבל כשזה הגיע לילדים זה ממש שבר אותי. הם ממש רוצים יחס ממנה, היא אוהבת אותם מאוד , אבל כבר לא ממש מתלהבת כשהם באים והכי מעצבן שהיא לא מקשיבה להם בכלל! לא משקיעה בהם ביחס (היא כן נותנת להם ממתקים ודברים כאלה, אבל יכולה להיות שבת שלמה שאנחנו שם לבד! והיא לא ישבה איתם רגע אחד נורמאלי. או שהיא עסוקה בארגונים, או בלישון, או בלקרוא תהילים, או עם חברנ שלה, או שהיא פשוט מדברת איתי או עם בעלי בלי סוף(וכאמור, אין לי יכולת להגיד משהו, רק מקשיבה לה) יש לך רגע לשמוע מה הם אומרים? והם מנסים להגיד דברים וכל מה שהיא עסוקה בו זה להגיד להם- לא נוגעים בזה, לא לטפס, לא לקפוץ, לא ללכלך, לא, לא , לא... ואני כל השבת במתח שלא יעשו דברים שלא מוצאים חן בעיניה, אני מרגישה שאני חונקת אותם, הבית שלה מוזיאון, זכותה שזה יהיה הבית שלה, אבל אני יוצאת בסוף שבת מותשת וכעוסה ופגועה , כל השבת כעסתי על הילדים שלא שלא שלא... מסכנים. פעם אחרונה שהיינו שם, היא ממש כעסה על הבן שלי שזרק לא בתוך הפח ואני מממש נבהלתי ונפגעתי בשבילו.
הקטע, שכבר מזמן אמרתי לבעלי שהיא כבר לא מתה עליי, וכבר לא כזה שמחה כשאנחנו באים, והוא לא הסכים איתי , ופתאום הוא התעורר וגילה שזה נכון. היינו בבר מצווה והיא כל הזמן הייתה עם נכדים מסויימים ועם שלנו בקושי. באמת שהילדים שלנו ילדים טובים , חכמים, נקיים... ולא כי אני אמא שלהם, זה פוגע. דיברנו על זה קצת, אבל יש לי צורך להתבחבש בזה מאוד מאוד כדי לשחרר שנה שאני שותקת, כי בעלי לא הסכים איתי והרגשתי שאין לי עם מי לדבר, והוא אמר שאני סתם מחפשת להיפגע.. אני לא מדברת עליה בחיים האמיתיים כדי לא לפגוע בכבודה ובכבודו של בעלי, שזו אמא שלו. אבל רציתי פשוט לפרוק ןלהתבחבש בזה. אז נפלתי עליכן 🤭
ושוב אני אומרת שהיא באמת אישה מאוד טובה ואכפתית, בעלי אמר לע שהוא ידבר איתה על זה ואמרתי לו שלא יעז! היא תתחיל להתנצל אלף פעמים ולהסביר את עצמה שנתיים ואני אמות מבושה...
שראו שאני כבר על הקצה במשך איזה 3 שבתות, שאין לי רצון להיות שם ושלא טוב לי.
. עדיין מספיק קרוב בשביל תחומי עניין משותפים וחוויות מחברות