בן שנתיים וחצי (ויש עוד תינוקת בבית). ילד מקסים, חכם, כשרוני ומלא באהבה.
אבל מעוכב בדיבור. בטיפול והתקדם המון!!! אבל עדיין מעוכב. איתנו זה עוד בסדר, אבל בגן משתמש בפחות מילים.
מעבר לעיכוב בדיבור, יש עוד דברים מדאיגים. כרגע לא מדברים על אוטיזם וכאלה, אבל אני דואגת. למשל, בגן מתקשר יפה עם הגננת והסייעת לפי מה שהגננת אומרת לי (והיא לחלוטין מודעת לעיכוב ולטיפול שלו והכל), אבל פחות מתעניין בילדים האחרים.
אין בעיה של קשר עין, שזה אולי בצד המרגיע.
מאוד קשה לי...
בכל פעם שאני רואה ילדים אחרים בגילו (או אפילו קטנים יותר) זו ממש תזכורת כואבת לכמה הוא מעוכב.
ממש קשה לי שדברים שבאים באופן טבעי אצל ילדים אחרים אצלו כרוכים במאמץ וטיפול ולעבוד על זה הרבה ומאמץ גדול מצד כולם. כאילו מרגישה שכל דבר פעוט זו התמודדות ענקית בשבילו וכרוכה במאמץ בשבילו (או אולי אפילו סבל).
קשה לי עם הלוגיסטיקה של הטיפול וכל מה שהוא מפסיד בגן בגלל זה (ואנחנו מפסידים עבודה כמובן).
קשה לי שהראש כל הזמן מוטרד מה יהיה ואיך יהיה, ואם בסוף הוא יהיה ״בסדר״. אני כל הזמן דואגת לגביו. כל הזמן אבחונים ושיחות עם רופאים וכל מיני.
גם לא נעים לי להגיד, אבל אני גם קצת מתביישת בו נראה לי... ״מזל״ שיש קורונה אז לא פוגשים אף אחד, אבל כאילו מטריד אותי לחשוב נניח שנפגוש חברים עם ילדים בגיל דומה והם יראו כמה הוא מעוכב וכמה לא מדבר יותר מדי וכמה לא מתעניין בילדים אחרים. וכשיש ילדים אחרים באיזור הפער מאוד מורגש.
קשה לי עם המחשבות למה זה קרה דווקא לו (ולי), ולמה דווקא הוא ככה.
גם קשה לי עם תחושת האשמה, שאולי זה בגללי. יודעת שכלית שלא, אבל לא מצליחה להמנע מזה. אולי משהו לא טוב שעשיתי בהריון. אולי לא הייתי סבלנית מספיק כשנולד והיה בכיין. אולי עשיתי משהו שגרם לזה.
מאוד מתקשה להתמודד ואשמח לשמוע מאחרות.
אני רק ממש ממש מבקשת בלי תגובות בסגנון ככה הקבה רוצה וזה מה שהכי טוב בשבילך ובשבילו ותסמכי על הקבה שזה הכי טוב. אני לחלוטין לא במקום הזה ותגובות בסגנון הזה ממש לא מחזקות אותי אלא בדיוק להיפך.
אבל מעוכב בדיבור. בטיפול והתקדם המון!!! אבל עדיין מעוכב. איתנו זה עוד בסדר, אבל בגן משתמש בפחות מילים.
מעבר לעיכוב בדיבור, יש עוד דברים מדאיגים. כרגע לא מדברים על אוטיזם וכאלה, אבל אני דואגת. למשל, בגן מתקשר יפה עם הגננת והסייעת לפי מה שהגננת אומרת לי (והיא לחלוטין מודעת לעיכוב ולטיפול שלו והכל), אבל פחות מתעניין בילדים האחרים.
אין בעיה של קשר עין, שזה אולי בצד המרגיע.
מאוד קשה לי...
בכל פעם שאני רואה ילדים אחרים בגילו (או אפילו קטנים יותר) זו ממש תזכורת כואבת לכמה הוא מעוכב.
ממש קשה לי שדברים שבאים באופן טבעי אצל ילדים אחרים אצלו כרוכים במאמץ וטיפול ולעבוד על זה הרבה ומאמץ גדול מצד כולם. כאילו מרגישה שכל דבר פעוט זו התמודדות ענקית בשבילו וכרוכה במאמץ בשבילו (או אולי אפילו סבל).
קשה לי עם הלוגיסטיקה של הטיפול וכל מה שהוא מפסיד בגן בגלל זה (ואנחנו מפסידים עבודה כמובן).
קשה לי שהראש כל הזמן מוטרד מה יהיה ואיך יהיה, ואם בסוף הוא יהיה ״בסדר״. אני כל הזמן דואגת לגביו. כל הזמן אבחונים ושיחות עם רופאים וכל מיני.
גם לא נעים לי להגיד, אבל אני גם קצת מתביישת בו נראה לי... ״מזל״ שיש קורונה אז לא פוגשים אף אחד, אבל כאילו מטריד אותי לחשוב נניח שנפגוש חברים עם ילדים בגיל דומה והם יראו כמה הוא מעוכב וכמה לא מדבר יותר מדי וכמה לא מתעניין בילדים אחרים. וכשיש ילדים אחרים באיזור הפער מאוד מורגש.
קשה לי עם המחשבות למה זה קרה דווקא לו (ולי), ולמה דווקא הוא ככה.
גם קשה לי עם תחושת האשמה, שאולי זה בגללי. יודעת שכלית שלא, אבל לא מצליחה להמנע מזה. אולי משהו לא טוב שעשיתי בהריון. אולי לא הייתי סבלנית מספיק כשנולד והיה בכיין. אולי עשיתי משהו שגרם לזה.
מאוד מתקשה להתמודד ואשמח לשמוע מאחרות.
אני רק ממש ממש מבקשת בלי תגובות בסגנון ככה הקבה רוצה וזה מה שהכי טוב בשבילך ובשבילו ותסמכי על הקבה שזה הכי טוב. אני לחלוטין לא במקום הזה ותגובות בסגנון הזה ממש לא מחזקות אותי אלא בדיוק להיפך.
