לא נעים לומר. באמת.
ואני מבקשת ממש ממש להיות רגישות איתי כי גם ככה זה עניין לא קל לשאת....
אבל אני מרגישה לפעמים דחייה מלגעת בגדולה שלי בת 5.
אני לא יודעת אם זה מה שהגיל מביא איתו או שזה עניין ספציפי איתה.
נתחיל עם זה שהיא מוצצת אצבע. בלי קשר לעובדה שזה מחרפן אותי זה גם מגעיל אותי אחר כך כשהיא נוגעת בי עם האגודל מלא ברוק ואני אומרת לה לא לגעת בי עם אגודל רטוב ושזה לא נעים לי. זה מה שמוביל לסיבה השניה- תולעים. כל היום עם אצבע בפה לא פלא שהיא תידבק כל חודשיים. זה מגעיל אותי ברמות כל ההתעסקות הזו בלילות הארורים הללו והיא כמובן גם לא משתפת פעולה כשאני משכיבה אותה על הרצפה להוציא את התולעים (סורי על התיאור) וזה מובן כי היא סובלת אבל זה הופך את כל הסיפור לעוד יותר מעצבן ובלתי נסבל. זה כבר נהיה שגרה בלתי נמנעת. ובגלל זה אני אף פעם לא נותנת לה לעלות למיטה שלנו
כי החשש שהיא עם תולעים כל הזמן מרחף באוויר. בעלי רצה פעם אחת לתת לה לישון במיטה שלו וכמעט הרגתי אותו כי אמרתי שמרפי ידאג לזה שהיא תקום עם תולעים באותו לילה ובאופן מצחיק ועצוב באמת ככה היה...
אנחנו מסבירים לה שהיא חייבת להקפיד בגן לשטוף ידיים עם סבון אחרי כל פעם בשירותים ועוזרים לה כשהיא בבית אבל זה לא עוזר. הסיבה השלישית שאני מרגישה שאני נגעלת זו העובדה שהיא לא מנגבת כמו שצריך אחרי השירותים בגן אז ממש לא באלי שהיא תתיישב עליי בשום הזדמנות בערך. בבית אנחנו עוזרים לה להתנגב אבל אני לא אתאר איך התחתונים שלה חוזרים לפעמים מהגן...
בנוסף, היא משחקת עם הפות שלה כל הזמן ולמרות שבשכל אני יודעת שזו סקרנות מינית בריאה והכל אני פשוט לא מצליחה שלא לחוש דחייה. היא לא תשטוף ידיים אחר כך כמובן אלא אם כן אני שם להזכיר לה ואז ברור לי שהדבר הבא זה להכניס אגודל בפה.
אוף אלה פשוט תחושות קשות. ממש לא מאמינה שבתור אמא זה מה שאני מרגישה.
אפילו את בעלי אני לא משתפת כי כל הזמן הזה אני אמרתי לעצמי "די נו... את תשדרי לה את הדחייה שלך אז חלאס תעברי הלאה" אבל אני רואה שאני תקועה על זה.
וגם ככה היא ילדה כל כך כל כך מאתגרת... עם אנרגיות מטורפות וברור לי שיש לה כוחות מדהימים אבל בחיי שזה קשה גם להתמודד איתה התנהגותית וגם עם כל הסיפור של ההגיינה.
עצות חכמות?
ואני מבקשת ממש ממש להיות רגישות איתי כי גם ככה זה עניין לא קל לשאת....
אבל אני מרגישה לפעמים דחייה מלגעת בגדולה שלי בת 5.
אני לא יודעת אם זה מה שהגיל מביא איתו או שזה עניין ספציפי איתה.
נתחיל עם זה שהיא מוצצת אצבע. בלי קשר לעובדה שזה מחרפן אותי זה גם מגעיל אותי אחר כך כשהיא נוגעת בי עם האגודל מלא ברוק ואני אומרת לה לא לגעת בי עם אגודל רטוב ושזה לא נעים לי. זה מה שמוביל לסיבה השניה- תולעים. כל היום עם אצבע בפה לא פלא שהיא תידבק כל חודשיים. זה מגעיל אותי ברמות כל ההתעסקות הזו בלילות הארורים הללו והיא כמובן גם לא משתפת פעולה כשאני משכיבה אותה על הרצפה להוציא את התולעים (סורי על התיאור) וזה מובן כי היא סובלת אבל זה הופך את כל הסיפור לעוד יותר מעצבן ובלתי נסבל. זה כבר נהיה שגרה בלתי נמנעת. ובגלל זה אני אף פעם לא נותנת לה לעלות למיטה שלנו
כי החשש שהיא עם תולעים כל הזמן מרחף באוויר. בעלי רצה פעם אחת לתת לה לישון במיטה שלו וכמעט הרגתי אותו כי אמרתי שמרפי ידאג לזה שהיא תקום עם תולעים באותו לילה ובאופן מצחיק ועצוב באמת ככה היה...
אנחנו מסבירים לה שהיא חייבת להקפיד בגן לשטוף ידיים עם סבון אחרי כל פעם בשירותים ועוזרים לה כשהיא בבית אבל זה לא עוזר. הסיבה השלישית שאני מרגישה שאני נגעלת זו העובדה שהיא לא מנגבת כמו שצריך אחרי השירותים בגן אז ממש לא באלי שהיא תתיישב עליי בשום הזדמנות בערך. בבית אנחנו עוזרים לה להתנגב אבל אני לא אתאר איך התחתונים שלה חוזרים לפעמים מהגן...
בנוסף, היא משחקת עם הפות שלה כל הזמן ולמרות שבשכל אני יודעת שזו סקרנות מינית בריאה והכל אני פשוט לא מצליחה שלא לחוש דחייה. היא לא תשטוף ידיים אחר כך כמובן אלא אם כן אני שם להזכיר לה ואז ברור לי שהדבר הבא זה להכניס אגודל בפה.
אוף אלה פשוט תחושות קשות. ממש לא מאמינה שבתור אמא זה מה שאני מרגישה.
אפילו את בעלי אני לא משתפת כי כל הזמן הזה אני אמרתי לעצמי "די נו... את תשדרי לה את הדחייה שלך אז חלאס תעברי הלאה" אבל אני רואה שאני תקועה על זה.
וגם ככה היא ילדה כל כך כל כך מאתגרת... עם אנרגיות מטורפות וברור לי שיש לה כוחות מדהימים אבל בחיי שזה קשה גם להתמודד איתה התנהגותית וגם עם כל הסיפור של ההגיינה.
עצות חכמות?
