כל בני האדם בעולם מתחלקים לשתי קבוצות.
אלה שזורקים כיסאות עד ששמים לב אליהם, ואלה ששותקים. אולי כל החיים. כל הזמן.
הסטנדר שלו לא היה עמוס מדי היום. הרב דני ביקש שלא יורידו יותר מדי ספרים מהמדפים, בייחוד אם יש רק עותק אחד. הבחורים יחפשו ולא יוכלו ללמוד בספר וזה ביטול תורה ממש.
מסכת גיטין לא דיברה אליו יותר מדי, אבל שיעור האגדתות של הרב אביתר תמיד היה מדהים. סיפור זה.. פשוט נהדר. יצחק תהה לעצמו האם הכול קשור או שהוא סתם מדמיין. האם אלו המסוגלים לחיות בעולם הזה ולהמצא ממש בתוכו, עם כל המערבולות, הקשיים והטלטלות, וגם להניע את כל זה, הם אלו שהדיונים והקשיים שבגמרא מדברים אליהם כדבר איש לחברו.
ואם ככה.. ישנם גם האחרים. אלו שמעדיפים, בידיעתם או שלא, לברוח מכל הבוץ והסערות שבעולם הזה. הם יודעים שזה עלול להיות קשה מדי. אולי להם נועדו הסיפורים, הדימויים, העלילה והלשון. דיבור פשוט ונעים, כדבר אדם לאדם, לאחר שהכירו זה את זה והסירו את החומות.
לאחר שהבינו כי איש לא ייפגע.
יצחק חשב שהדימוי הזה יפה ואולי נכון, אבל אם ככה.. אם ככה, למה החלוקה הזו בעולם כל כך לא הוגנת?
הרי אם ישנם הרועשים וישנם השקטים, אם ישנם הבועטים וישנם השותקים, ישנם המבינים וישנם שלא...
מדוע זה לא נעצר כאן?
יצחק גירד את זרועו. כבר מזמן היא האדימה. למה היא לא מדממת אף פעם, למה לא?
אתמול יהודה ראה את הזרוע כשלמדו יחד, וביקש אותו להפסיק. היום אין אף אחד שיראה אותו.
למה היא לא מדממת.
ואם היתה מדממת- מה היה מרוויח מכך.
ולמה הלב מדמם גם כשלא מבקשים אותו.
והאם צריך לתת לו לדמם או לעצור אותו בכוח.
יהודה הביא לו ליום ההולדת ספר על מידת השמחה. ספר יפה, כרוך בעור. 'רק שלא תגיד שזה ביטול תורה לעיין בזה' קרץ לו. יצחק הבטיח שלא יגיד כך, הרי הוא אינו מהבחורים הזקוקים רק לגמרא כל היום. הוא צריך גם... אהבה. אוויר.
אם רק היה הרב אביתר מגיע ומספר לו, שגם רב ושמואל כתבו על כאב הלב, על הדם שיורד ממנו, ועל כך שמותר, ושהעולם הזה כואב.
כמו גוף שנפל, וגם אם איבריו שלימים- עדיין כואב לו.
אלה שזורקים כיסאות עד ששמים לב אליהם, ואלה ששותקים. אולי כל החיים. כל הזמן.
הסטנדר שלו לא היה עמוס מדי היום. הרב דני ביקש שלא יורידו יותר מדי ספרים מהמדפים, בייחוד אם יש רק עותק אחד. הבחורים יחפשו ולא יוכלו ללמוד בספר וזה ביטול תורה ממש.
מסכת גיטין לא דיברה אליו יותר מדי, אבל שיעור האגדתות של הרב אביתר תמיד היה מדהים. סיפור זה.. פשוט נהדר. יצחק תהה לעצמו האם הכול קשור או שהוא סתם מדמיין. האם אלו המסוגלים לחיות בעולם הזה ולהמצא ממש בתוכו, עם כל המערבולות, הקשיים והטלטלות, וגם להניע את כל זה, הם אלו שהדיונים והקשיים שבגמרא מדברים אליהם כדבר איש לחברו.
ואם ככה.. ישנם גם האחרים. אלו שמעדיפים, בידיעתם או שלא, לברוח מכל הבוץ והסערות שבעולם הזה. הם יודעים שזה עלול להיות קשה מדי. אולי להם נועדו הסיפורים, הדימויים, העלילה והלשון. דיבור פשוט ונעים, כדבר אדם לאדם, לאחר שהכירו זה את זה והסירו את החומות.
לאחר שהבינו כי איש לא ייפגע.
יצחק חשב שהדימוי הזה יפה ואולי נכון, אבל אם ככה.. אם ככה, למה החלוקה הזו בעולם כל כך לא הוגנת?
הרי אם ישנם הרועשים וישנם השקטים, אם ישנם הבועטים וישנם השותקים, ישנם המבינים וישנם שלא...
מדוע זה לא נעצר כאן?
יצחק גירד את זרועו. כבר מזמן היא האדימה. למה היא לא מדממת אף פעם, למה לא?
אתמול יהודה ראה את הזרוע כשלמדו יחד, וביקש אותו להפסיק. היום אין אף אחד שיראה אותו.
למה היא לא מדממת.
ואם היתה מדממת- מה היה מרוויח מכך.
ולמה הלב מדמם גם כשלא מבקשים אותו.
והאם צריך לתת לו לדמם או לעצור אותו בכוח.
יהודה הביא לו ליום ההולדת ספר על מידת השמחה. ספר יפה, כרוך בעור. 'רק שלא תגיד שזה ביטול תורה לעיין בזה' קרץ לו. יצחק הבטיח שלא יגיד כך, הרי הוא אינו מהבחורים הזקוקים רק לגמרא כל היום. הוא צריך גם... אהבה. אוויר.
אם רק היה הרב אביתר מגיע ומספר לו, שגם רב ושמואל כתבו על כאב הלב, על הדם שיורד ממנו, ועל כך שמותר, ושהעולם הזה כואב.
כמו גוף שנפל, וגם אם איבריו שלימים- עדיין כואב לו.
